בחברה הישראלית אנחנו רגילים לשתי אופציות מרכזיות, ובהתאם שני היבטים מרכזיים, של חגיגת פסח. ההיבט הדתי של החג כולל את הפן ההלכתי – חמץ ומצה, ההגדה של פסח וכו’. ההיבט החילוני כולל את הטיולים האביביים בטבע, המחויבויות המשפחתיות וכו’. אז הנה לנו עוד הזדמנות להתבונן בדיכוטומיה של דתי-חילוני בישראל, כדי לגלות את פוטנציאל הערעור עליה…

בחיים שלי, הפיצול הזה לא עבד. לא יכולתי להסתפק בזה או בזה, או בחיים המפוצלים שמנסים להשלים עם שתי רשימות נפרדות שכאלה. כמהתי לשילוב של כל הדברים: להבין – ולחוות ממש – איך הטיול האביבי קשור ישירות לאכילת מצה, בתוך המפגש המשפחתי של ליל הסדר להרגיש שזהו חג האביב, להתחבר לפסח לא רק ב”רשימת המכולת” החיצונית של דברים שצריך לעשות או מקובל לומר, אלא להתחבר ברמ”ח איבריי ובנימי-נפשי לסיפור יציאת מצרים. איך כל אלה יכולים להתחבר?!

פסח הוא כמובן רק דוגמה. החיפוש שלי בשנות בגרותי היה בעקבות חיים שיחברו את מי-שאני-ומה-שאני אל אוצרות המסורת שלי באופן משמעותי, עמוק, מרגש, חוויתי, באווירה, בפולחן, בשפה, בחלום, בערכים, ביום-יום… לפני כעשרים שנה, החלה להתפשט בישראל הרוחניות האלטרנטיבית הליברלית שרווחת בעולם המערבי מזה עשורים אחדים (לעתים היא מכונה “ניו אייג’), ובשנים האחרונות היא מוצאת יותר ויותר חיבורים עם העולם היהודי. המחקר שלי על הרוחניות הזו הבהיר לי שהמסע האישי שלי אינו ייחודי כל כך. כמוני, הרבה מאד אנשים בעולם – ובהחלט לא רק העולם היהודי – מחפשים אחר חיבור משמעותי לעולם הרוח. הם כמהים לחדש את הקשר הקרוב לטבע. הם מחפשים אחר חידוש חווית הקסם בחיי היום יום. הם מוכנים לשאוב השראה ממגוון רחב של מסורות – מהשמאניזם האינדיאני ועד מצרים העתיקה, מהקבלה ועד הצופיות. הם מביעים ביקורת על הממסד (הדתי), על תהליך החיברות ונורמות של המיינסטרים, ועל “מִרְשמים” מסורתיים לפרקטיקה דתית, ומדגישים חוויה ורגש, מחייבים הנאות גופניות, ועורגים לחשוף היבטים נקביים ברוחניות ובמסתורין. ויכולתי להמשיך את הרשימה עוד ועוד…

התפיסה החדשה הזו חותרת תחת הדיכוטומיה חילוני-דתי. האנשים ששותפים לה נוטים לראות את עצמם כ”רוחניים, אבל לא דתיים”. התפיסה הזו נעשתה כה רווחת, עד שבספרות המחקר היא מכונה כזהות של SBNR (Spiritual, but not religious).

נחזור לדוגמה של פסח… איך הזיווג החדש הזה מאפשר חיבור מסוג חדש, לא רק “חילוני” או “דתי”, אלא הוליסטי ומשמעותי, בחג הפסח? אדגים כמה מהדרכים שבהם החג מתפרש ומצוין במרחב הרוחני האלטרנטיבי, בין ביהדות הישראלית ובין בתפוצות. עד כמה שכל הרעיונות הללו חדשניים, ורחוקים מהדרך המיינסטרימית של חגיגות הפסח כיום, הם נטועים היטב במסורת היהודית ולעתים אף מבטאים שחזור והחייאה של נימות ודרכים אבודות ממסורות יהודיות וותיקות.

• מכיוון שחג הפסח הוא חג האביב, ומכיוון שהחיבור לאביב הארץ-ישראלי זמין לנו כיום, בשונה משנות הגלות הארוכות שבהן התגבש אופי ליל הסדר – מה יותר “טבעי” מלהנכיח את הטבע האביבי בעיצוב החג?! החיבור לטבע, חווית הקרבה לטבע, הציון של מחזורי הטבע ועונותיו – הללו בולטים ומועצמים ברוחניות העכשווית. ההלכות הנוגעות לפסח נובעות מהטבע הארץ-ישראלי, בו השעורה מבשילה ומצהיבה בתקופת הפסח, כשהחיטה עודנה ירוקה, העצים מלבלבים והכל פורח. בתלמוד במסכת ברכות (מג:) קובע רב יהודה כי על מי שרואה אילנות מלבלבים בחודש ניסן, לברך: “ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם”. נסו את זה בבית, בליל הסדר, עם ענף פורח…
• דרך אחרת אפשר לכנות “הפסיכולוגיזציה של סיפור יציאת מצרים”. במסגרת זו, החיבור לסיפור החג נעשה באמצעות חיפוש אחר סיפור אישי-פנימי, על דרך “חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, אבל לא באופן היסטורי אלא באופן נפשי: מנַיִין עליי לצאת לחירות? מיהו המשה הפנימי שיוכל להושיע אותי? מהם הקולות הפנימיים ה”פרעוניים” שמשעבדים אותי? שאלות מעין אלה יכולות להוות רקע להכנות הנפשיות לחג, או אפילו תחליף לסיפור ההגדה ההיסטורי שנוכח בליל הסדר. אוהד אזרחי מציע, למשל, שביעור החמץ ייעשה גם על הבית הפנימי – איברי הגוף, חלקי הנפש – בהם נחפש מה הוזנח, מה הוחמץ. ר’ ג’יל האמר מציעה לערוך סדר פסח פנימי, בו נפגוש את ארבעת הבנים/ות באמצעות דמיון מודרך, ולהביא את התובנות מהמפגש איתם/ן אל שולחן הסדר ה”רגיל”.
• אפשר אפילו לראות חיבור בין שני הסעיפים הנ”ל – החיבור לטבע והפסיכולוגיזציה – כשברוחניות העכשווית מתעניינים במחזורים הטבעיים שהנפש שלנו עוברת במסע ההתפתחות שלה, בתהליך של התעלות מחזורית. בכל שנה אנחנו מתפתחים וצומחים, ביחד עם מחזור העונות, ובכל אביב יש לנו הזדמנות לפרוח, ללבלב, לצאת לחירות, לגלות ולחוות את החופש שלנו מחדש, ברמה עמוקה יותר.
• השראה ממסורות אחרות היא לגיטימית ורצויה בתפיסה הרוחנית החדשה. למשל, בהגדה ההוליסטית של מיכאל קגן (“בין אי-סדר לסדר”) מתואר שעבוד מצרים דרך מושג ה”היקשרות” (attachment) בתורה הבודהיסטית: הסבל הקיומי שאנו חווים נובע מההיקשרות שלנו לדברים בעולם, שהופך אותנו משועבדים אליהם. והא לנו תורה בודהיסטית בלב חג החירות.

ואפשר היה להוסיף על הרעיונות והמושגים האלה דרכים להתחבר לצד הנקבי, טקסים של ריפוי, העמקה בתביעה לחירות מוחלטת, ועוד כהנה כיוונים המאפיינים את הרוחניות העכשווית.

מרגישים שזה הרבה יותר מתאים לכם מליל הסדר שחוויתם בשנה שעברה? כנראה גם אתם חלק מההתעוררות הרוחנית העכשווית.

חג אביב שמח ומשמעותי!