מנורת המשכן (ואח”כ מנורת המקדש) הייתה תמיד סמל יהודי רב השראה שתועד רבות ברחבי העולם היהודי. המנורה נמצאה בבתים פרטיים ובבתי כנסת והופיעה על גבי חפצים ויצירות אומנות וממצאים ארכיאולוגיים רבים. לא בכדי בחרה מדינת ישראל את המנורה לסמלה: סמל האור, החוכמה ואף הנאורות.

פסוקי פרשת השבוע המתארים את הדלקת המנורה במשכן ואת כלליה עוסקים לכאורה בעניין טכני לחלוטין, אולם הם מעוררים כמה קשיים טקסטואליים שיכולים להוביל לכמה פרשנויות רעיוניות:

המנורה והשמן ואופן ההדלקה מתוארים בשלושה מקומות במקרא:

בפרשת תרומה (שמות כ”ה, ל”א-ל”ז): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי… כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.

בפרשת “תצווה” (שמות כ”ז כ): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ובפרשתנו בהעלותך (במדבר ח’ ב-ג): דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.

הביטוי החוזר בשלושת המקורות הוא “להעלות נר”. מהטקסטים ברור שיש מנורה ושיש נר, אולם בעוד שהמנורה מתוארת בפירוט, אין שום תיאור לניראות של הנר. בימי הביניים השתמשו האירופאים בנרות חלב, ואילו הנרות בארץ ישראל היו עשויים מכלי חרס קטנים שמולאו בדרך כלל בשמן זית, ולתוך השמן הוטבלה פתילה, שאותה היו מדליקים. לפי גודל הכלי וכמות השמן כך היה משך ההדלקה, ולכן הודגש שיש לשים כמות שתספיק “מערב עד בוקר”. עוד יש לזכור כי לנרות החרס יש צורה אופיינית של כלי בעל פינה מכווצת שממנה מבצבץ הפתיל אשר מעניק לנר מעין “כיוון”. כעת נשאלת השאלה: לאיזה כיוון יש להפנות את הפתילה של הנר כאשר מניחים אותה על המנורה?

בימינו אנחנו מבחינים בין מנורה לבין נר (כמו בין נברשת לנורה), אבל כשמדובר בנר אנחנו חושבים על נר שעווה (או חלב) ניצב שכיוונו מופנה כלפי מעלה. על פי שפת המקרא, התיאור אומר כך בערך: “בהעלותך את הנרות” – עליך להעלות את נרות החרס אל הכן שמעל קני המנורה הגבוהים, וכשתישאל לאיזה כיוון עליך להפנות את הפתילות, התשובה היא “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”, כלומר הפתילות צריכות לפנות “אל מול פני המנורה”. אך מהם “פני המנורה”? האם למנורה יש פנים ואחור? מתברר שכן: מול פני המנורה אשר במשכן נמצא שולחן לחם הפנים ואליו יש להפנות את הנרות.

תיאור זה תואם לכאורה את פשט הכתובים אך הוא יצר אי־נוחות תיאולוגית אצל חז”ל ששאלו (בנוגע לקדוש ברוך הוא) “וכי לאורה [של המנורה] הוא צריך?”. רוצה לומר “היעלה על הדעת שהמשכן הוא ‘ביתו’ ושהשולחן עם הלחם (והקורבנות) הוא ‘מקום סעודתו’ ושהמנורה בלילה מאירה ‘עבורו?!”

ולכן, בעקבות חלק מהמדרשים שדנו בסוגיה זו, הסביר רש”י את הדברים אחרת:

“בהעלותך” על שם שהלהב עולה

“אל מול פני המנורה” אל מול הנר האמצעי

“יאירו שבעת הנרות” שישה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי (הפתילות שבהן) וכן שלשה המערביים, ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה כדי שלא יאמרו “לאורה הוא צריך”.

כלומר הלהבה היא זו שעולה (ולא הנר); פני המנורה הוא מרכז המנורה (ולא ממול); שבעה נרות הם למעשה שישה נרות שפונים לנר המרכזי, וכל זאת רק כדי שלא יאמרו שהנרות מאירים את השולחן “שלא יאמרו לאורה הוא צריך”.

מבלי להיכנס למשמעויות הדתיות של המחלוקת, אפשר לראות כאן שלושה כיוונים סמליים ורעיוניים הקשורים במעשה המנורה; האחד הוא כלפי מעלה – כל שבעת הנרות פונים “לשמיים”. השני: יש מוקד, “הנר החשוב” שיוצא מהבסיס המרכזי וכל ששת הנרות פונים אליו או סובבים אותו. והשלישי – כולם שווים וכולם פונים קדימה להאיר את האולם (העולם).

כך בכל חברה אנושית: יש גישה המעצימה את “המנהיג” שעל כולם להתבונן בו ולפנות אליו; יש גישה שלפיה כולם שווים ועל כולם מוטלת המשימה להאיר את העולם; ויש גישה שעל פיה כולם צריכים לחתור לעבר הסמוי והמסתורי הנמצא “למעלה”. ויתכן שבכל אחד מאיתנו יש משהו מכל אחד מהכיוונים במצבים שונים, אישיים, התפתחותיים ולאומיים.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 13 ביוני 2019