שנה ד’, מספר 3
לעילוי נשמת סבתי
חנה חיה פריידע גולינקין ז”ל
נלב”ע ו’ ניסן תשי”ט

שאלה מאת רב בירושלים: אני מטפל בדירה של “ראובן” בירושלים, אבל “ראובן” גר בניו יורק. הוא ביקש ממני למכור את חמצו לנוכרי, אבל פסח מסתיימת בארץ 31 שעות לפני שהיא מסתיימת בניו יורק – 7 שעות של הפרש בשעון פלוס יום טוב שני של גלויות. זאת אומרת, שהחמץ יחזור לרשותו בירושלים כשזה עדיין פסח אצלו בניו יורק. כיצד אוכל למכור את חמצו?

תשובה: זאת בעיה נפוצה בימינו בעקבות המצאת המטוס והקלות בניידות ממקום למקום. אכן, נשאלתי על כך חמש פעמים: על ידי אנשים שיש להם דירה בשני המקומות, על ידי סטודנטים אמריקאים הלומדים בירושלים לשנה שנסעו לחו”ל לחג הפסח, ועל ידי ישראלים הנמצאים בשליחות בחו”ל. כמו כן, יש בעיה דומה אם ליהודי בלוס אנג’לס יש דירה גם בניו יורק.

יש ששה פתרונות אפשריים לשאלתך:
1) להיפטר מכל החמץ בדירה בירושלים.

אין מצווה להחזיק חמץ בבית בפסח ולמכור אותו. מכירת חמץ היא הערמה משפטית שפותחה באשכנז וצרפת בימי הביניים כשיהודים רבים סחרו בבירה ובוויסקי ולא יכלו להיפטר מחביות רבות לפני החג.(1) מצווה מן המובחר להיפטר מכל החמץ שבבית. אכן, כך נהגו התימנים בתימן וכך המליצו הרב יוסף קאפח ז”ל (בפירושו לרמב”ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ב’, אות ג’) והרב שמחה רוט ז”ל )בתשובות ועד ההלכה, כרך ו’ ]תשנ”ה-תשנ”ח[, עמ’ 199).

2) שראובן ייתן את כל חמצו בדירה בירושלים במתנה גמורה לישראלי ויאמר לו: “הרי החמץ שלי שלך”.

כלומר, אם ראובן השוהה בחו”ל נותן את החמץ לישראלי במתנה גמורה, הישראלי יוכל למכור את החמץ שהיה שייך לראובן יחד עם החמץ שלו לפי שעון ישראל, ולאחר יום טוב שני בחו”ל, הישראלי יחזיר לראובן את החמץ במתנה גמורה. עצה זאת מובאת בקיצור נמרץ על ידי הרב איידר (הערה פ”ד) בשם הגרמ”פ = הגאון ר’ משה פיינשטיין.

ברם, הרמב”ם פוסק ש”הנותן מתנה לחברו, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו” כגון הגבהה או משיכה או קנין סודר, “אבל בדברים [בלבד] לא זכה המקבל”. (הלכות זכיה ומתנה ג’:א’). אם כן, איך ראובן השוהה בחו”ל יוכל לתת את החמץ לשמעון הנמצא בירושלים כמתנה?

כבר פסקו הפוסקים שמותר למכור את החמץ “בכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו”. אותם פוסקים מפנים לחושן משפט ר”א:ב’ הקובע שמותר למכור באופן כללי “בכל דבר שנהגו התגרים לקנות בו” (ראו כף החיים לאורח חיים תמ”ח סעיף נ”א המפנה למגן אברהם ופוסקים רבים). זאת אומרת, שמותר למכור את החמץ גם באמצעות טלפון, פקס, או דוא”ל. אכן, זאת הסיבה שהרב גדליה פלדר פסק במפורש (בעמ’ 299) שמותר למכור חמץ דרך הטלפון.

מכיוון שהרמב”ם הנ”ל פסק שזוכים במתנה כמו שזוכים במקח, אז מותר לתת חמץ במתנה גמורה דרך טלפון, פקס או דוא”ל.

3) המכירה מתבצעת על פי מקומו של החמץ – “איסור חפצא”.

כך סבר הרב רפאל הלפרין, שחי בביאליסטוק (1879-1816), ודבריו מובאים על ידי רוב המחברים שרשמתי ברשימת הספרות להלן. דעתו מבוססת על פלפול במה שלא מופיע בסוגיא בפסחים ל”ב ע”א-ע”ב. פסק הלכה דומה מופיע אצל הרב יחיאל מיכל טוקצ’ינסקי (לפי הרב חיים דוד הלוי, עמ’ 90).

לפי הרבנים האלה, חמץ הוא “איסור חפצא” ולא “איסור גברא”, איסור החפץ ולא איסור האיש, ולכן מה שקובע הוא מקומו של החמץ ולא מקומו של בעל החמץ. ולכן, ראובן חייב למכור את החמץ שלו בירושלים כמו כל ישראלי שגר כאן. ברם, שיטה זאת, המבוססת על מה שחסר מסוגיא בפסחים, איננה משכנעת.

4) המכירה מתבצעת על פי מקומו של בעל החמץ – “איסור גברא”.

כך סברו רוב האחרונים שעסקו בנושא הנדון:

א. הרב אברהם בן צבי הירש תאומים.
ב. הגאון בעל פרי שדה המצוטט אצל הרב פלדר.
ג. הגאון בעל ערוגת הבושם המצוטט אצל הרב פלדר.
ד. הרב בצלאל ז’ולטי, הרב הראשי של ירושלים.
ה. הרב שלמה זלמן ברוין.
ו. הרב צבי פסח פרנק, הרב הראשי של ירושלים.
ז. הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי של תל אביב.

לפי הרבנים האלה, חמץ הוא “איסור גברא” ולא “איסור חפצא” — מכיוון שכתוב בתורה “ולא יראה לך חמץ” (שמות י”ג:ז’) — ולכן מה שקובע הוא מקומו של בעל החמץ בארה”ב ולא מקומו של החמץ בירושלים. כלומר, ראובן חייב למכור את החמץ הירושלמי שלו בניו יורק על פי שעון ניו יורק עם שטר מכירה רגיל (או הרב הירושלמי יכול לבצע מכירה מיוחדת בירושלים בשבילו על פי השעות בניו יורק).

5) שיטה מעורבת של שיטה 3 ו-4 – גם חפצא וגם גברא.

כך פסק הרב משה פיינשטיין בתשובתו (השוו הרב איידר, עמ’ 127 והרב גוטליב, עמ’ 116-115; ודעתו הדומה של אבני זכרון אצל הרב פלדר, עמ’ רל”ו).

במחילה על כבודו, השיטה הזאת לא משכנעת: או שמדובר בחובת האיש (גברא) או בחובת החמץ (חפצא) – אבל לא בשניהם!

6) ראובן השוהה בחו”ל רק זוכה בחמץ בירושלים כשהוא רוצה לזכות בחמץ.

כך פסק הרב יצחק יעקב וייס, אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים. לפי שיטה זאת, החמץ הוא אכן חובת גברא, אבל ראובן השוהה בחו”ל רק יזכה בחמץ בירושלים כשהוא רוצה לזכות בו – בסוף יום טוב שני בניו יורק, ולא בסוף יום טוב כאן. לדעתי, שיטה זאת מתוחכמת מדי. יהיה מאד קשה להסביר למישהו כיצד החמץ שחזר לרשותו בירושלים 31 שעות לפני סוף החג בניו יורק איננו שייך לו.

בסיכום, נותרנו עם שלוש שיטות (מספרים 1, 2, 4) ואני ממליץ על שתי השיטות הראשונות.

אני מסיים בתפילה שההכנות הקדחתניות שלנו לחג הפסח מחשש לאיסור חמץ לא יתגברו על החיוב לשמוח ברגל (פסחים ק”ט ע”א; שלחן ערוך אורח חיים תקכ”ט). חג שמח!

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ו’ ניסן תשע”ח

הערות

1. לסקירה מצוינת של תולדות מכירת חמץ, ראו הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, מהדורה שביעית, תל אביב, תש”ך, עמ’ רמ”ה-רנ”ה.

ספרות

הרב שמעון איידר – Rabbi Shimon Eider, Halachos of Pesah, Lakewood, New Jersey, 1985, p. 127
הרב שלמה זלמן ברוין, שערים המצוינים בהלכה, הלכות פסח, עמ’ פ’ (מובא אצל הרב עובדיה יוסף)
הרב סטיבן גוטליב – Rabbi Steven Gottlieb, Journal of Halacha and Contemporary Society 31 (Spring 1996), pp. 113-116
הרב חיים דוד הלוי, שו”ת מים חיים, סימן כ”ה
הרב רפאל הלפרין, שו”ת עונג יום טוב, חלק אורח חיים, סימן ל”ו; מובא אצל שדה חמד, מערכת חמץ ומצה ה’:י”ט בסוף
הרב יצחק יעקב וייס, שו”ת מנחת יצחק, חלק ששי, סימן מ”ה, עמ’ נ”ב
הרב בצלאל ז’ולטי, משנת יעב”ץ, אורח חיים, סימן י”ג (מובא אצל הרב גוטליב והרב עובדיה יוסף)
הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, הלכות פסח, ירושלים, מהדורת תשס”ג, חלק א’, עמ’ ס”ב-ס”ג (עם סיכום אצל הרב יצחק יוסף, קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, כרך ב’, ירושלים, תשס”ו, עמ’ ל’)
הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק ד’, סימן צ”ד
הרב גדליה פלדר, יסודי ישרון, חלק ששי, ניו יורק, 1970, עמ’ רל”ג-רל”ו
הרב צבי פסח פרנק, בספרו מקראי קודש על פסח, חלק א’, סימן נ”ה (מובא אצל הרב חיים דוד הלוי)
הרב אברהם בן צבי הירש תאומים, שו”ת חסד לאברהם, מהד’ קמא, אורח חיים, סימן ל”ה (מובא אצל הרבנים עובדיה יוסף, פלדר, הלוי, וגוטליב).