לעילוי נשמת אבי מורי
הרב נח גולינקין ז”ל
במלאת י”ג שנה למותו
כ”ה אדר א’ תשע”ו.

שאלה:
ככל שתוחלת החיים גדלה, יותר ויותר ילדים מתמודדים עם טיפול בהורים הסובלים ממחלת האלצהיימר ומחלות דומות. האם על פי הלכה מותר להכניס הורה כזה לבית אבות?
תשובה:
אכן, מספר האנשים הסובלים מאלצהיימר ומחלות דומות עולה משנה לשנה כתוצאה מן העלייה בתוחלת החיים. והרי, לדוגמא, מספר החולים שסבלו ממחלות אלו בארה”ב בשנת 2014: 11% מאנשים בני 65 ומעלה, סך הכל 5 מליון איש; 32% מאנשים מבני 85 ומעלה.(2) ולכן, שאלה זאת מציבה בפנינו אתגר מוסרי הולך וגדל. מצד אחד, מצווה התורה: “כבד את אביך ואת אמך” (שמות כ’:י”ב; דברים ה’:ט”ז) שפירושו לפי חז”ל לטפל בכל הצרכים הפיזיים של ההורה: “תנו רבנן: … איזהו כיבוד?… מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא” (קידושין ל”א ע”ב). מצווה זו נראית כמצווה אבסולוטית בלי קשר להתנהגות ההורים. מצד שני, אם ההורה התדרדר עד כדי כך שחייבים לתת לו תרופות הרגעה או להחליף את חיתוליו, האם זה “כבוד” לבנו או לבתו לעשות כך? או שמא זהו כבוד גדול יותר שהדבר ייעשה על ידי בן-אדם זר? ומה לגבי המתח הנפשי של הילד? כמה הוא חייב לשאת?
דילמה מוסרית זו נשמעת חדשה אבל, לאמתו של דבר, היא נזכרת כבר במאה השנייה לפני הספירה, והשאלה הספציפית הנ”ל נידונה אצל הפוסקים במשך למעלה מ-800 שנה.
נאמר בספר בן סירא (ג’:י”א-י”ב, מהד’ סגל, עמ’ י”ג) שנכתב בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה:
בני התחזק בכבוד אביך, ואל תעזבהו כל ימי חייך.

וגם אם יחסר מדעו [=שכלו] עזוב לו, ואל תכלים אותו כל ימי חייו.
וכן נאמר בסדר אליהו רבה ([כז] כה, מהד’ מאיר איש שלום, עמ’ 136)
אפילו רירו של אביו יורד על זקנו, יישמע לו מיד.
התלמוד אינו דן בנושא שלנו במפורש, אבל יש בו שלושה קטעים הדנים בהתנהגות משונה של הורים. יש לציין ששניים מתוך שלושת המקורות שנביא כאן הם אגדות. אין זה יוצא דופן. פוסקים סומכים לעתים על דברי אגדה כשאין מקורות הלכתיים.(3) אכן, בנושא הספציפי של כיבוד אב ואם, הרבה מן ההלכות בשלחן ערוך מבוססות על אגדות בתלמוד.(4) והרי המקורות:
א. דמא בן נתינה, שהיה לא יהודי, היה ראש מועצת העיר של אשקלון במאה הראשונה לספירה. מסופר עליו בתלמוד הבבלי (קידושין ל”א סוף ע”א):
כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת היה [דמא בן נתינה] לבוש סירקון [בגד משי] של זהב והיה יושב בין גדולי רומי [הכוונה למועצת העיר של אשקלון], ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.
ב. יש סיפור דומה בתלמוד הירושלמי (קידושין, פרק א’, דף ס”א ע”ב):
עד איכן הוא כיבוד אב ואם? אמר להן: ולי אתם שואלין! לכו שאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטר כולי [=ראש פטר בולי, ראש מועצת העיר] הוה. פעם אחת הייתה אמו מסטרתו [נותנת לו סטירות] לפני כולי [=בולי] שלו ונפל קורדקסין [נעל] שלה מידה, והושיט לה כדי שלא תצטער.
ג. ובקטע המקביל בדברים רבה י”ד:א’, נאמר:
… צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה באשקלון והיתה אמו חסרת דעת, והיתה מסטרתו…

כמו כן מסופר בתלמוד הבבלי (קידושין ל”ב ע”א):

תא שמע: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שייטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו.
הקטעים האלה נפסקו להלכה על ידי הרמב”ם (הלכות ממרים ו’:ז’) והרב יוסף קארו (שלחן ערוך יורה דעה ר”מ: ג’, ח’) והם כנראה מסכימים עם גישת ספר בן סירא וסדר אליהו רבה – אין זה משנה מה ההורה שלך עושה, יש לציית לו (סדר אליהו) ולא להכלימו.

אבל אם כן הדבר, מה הילד יכול לעשות אם הוא כבר אינו יכול לסבול את ההתנהגות המוזרה של ההורה? דילמה זאת נידונה בקטע התלמודי השלישי (בבלי קידושין ל”א ע”ב) שהפך לבסיס לרוב הדיון ההלכתי לאחר מכן:

רב אסי [שהתגורר בבבל] הוה ליה [הייתה לו] ההיא אמא זקינה.

אמרה ליה: בעינא [אני רוצה] תכשיטין. עבד [עשה] לה.

בעינא גברא [אני רוצה גבר]. נייעין לך [נחפש לך].

בעינא גברא דשפיר כוותך [אני רוצה גבר יפה כמוך].

שבקה ואזל לארעא דישראל [עזב אותה והלך לארץ ישראל].

שמע דקא אזלה אבתריה [שמע שהיא הולכת אחריו],

אתא לקמיה דרבי יוחנן [בא לפני ר’ יוחנן, ראש הישיבה בטבריה],

אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? אמר ליה: אסור.

לקראת אמא, מהו? אמר ליה: איני יודע.

[אתרח] פורתא הדר אתא [שהה קצת חזר ובא ושאל].

אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום.

אתא לקמיה [בא לפני] דרבי אלעזר,

אמר ליה: חס ושלום, דלמא מירתח רתח [שמא הוא כועס עלי]?

אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום.

אמר ליה: ואם איתא דרתח, לא הוה מברך לך [אם היה כועס, לא היה מברך אותך].

אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי [בינתיים שמע שארונה בא].

אמר: אי ידעי לא נפקי [אם ידעתי לא הייתי יוצא]!

[כלומר, לא הייתי עוזב את בבל!
או:לא הייתי מבקש רשות לצאת מארץ ישראל!]

סיפור זה מאד בעייתי. האם אמו של רב אסי הייתה מעורערת בנפשה – היא כנראה מעוניינת להתחתן עם בנה – או רק מעצבנת?
האם מותר לילד לברוח לארץ אחרת כשהוא כבר לא מסוגל לסבול את ההתנהגות המוזרה של ההורה?
ומה פירוש המשפט האחרון הדו-משמעי? האם רב אסי התחרט על כך שהוא נטש את אמו אוהאם הוא אומר שלא זו בלבד שהוא התנהג בסדר כשהוא עזב אותה, אלא שהוא אפילו לא היה חייב לפגוש את ארונה?
הפוסקים פירשו את הסיפור הזה בשני כיוונים סותרים. הרמב”ם (מצרים, 1135-1204) וחבורתו השתמשו בו כדי להצדיק טיפול בהורה זקן על ידי בן-אדם זר, ואילו הראב”ד מפושקייר (1198-1120) וחבורתו הגיעו למסקנה הפוכה.
וכך פסק הרמב”ם (הלכות ממרים ו’:י’) על סמך הסיפור הנ”ל:
מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, משתדל לנהוג עימהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם.
לפי המשפט האחרון המודגש, זה לגיטימי לגמרי להכניס הורה חולה אלצהיימר לבית אבות, למרות שזה לא נאמר במפורש בסיפור.
הראב”ד, כרגיל, חולק על הרמב”ם בהשגותיו למשנה תורה:
א”א [אמר אברהם]: אין זו הוראה נכונה. אם הוא ילך ויניח לו, למי יצווה לשמרו?!
ככל הנראה בפרובנס במאה ה-12 כל ילד טיפל בהוריו הזקנים בעצמו ולא הייתה אפשרות לשלם למישהו אחר לעשות כך. אכן, בית האבות היהודי הראשון נוסד ככל הנראה באמשטרדם בשנת 1749.(5)
כל הפוסקים לאחר מכן מיישרים קו עם הרמב”ם או עם הראב”ד. המחנה של הרמב”ם(6) משיב לראב”ד שמכיוון שאמו של רב אסי הגיעה לארץ ישראל בארון — דבר שדרש תכנון וכסף רב באותה תקופה — סימן הוא שרב אסי אכן “ציווה לאחרים להנהיגה כראוי”. ובאשר לנושא הפרקטי שהועלה על ידי הראב”ד, הם עונים שהילד יכול לשלם למישהו לטפל בהורה שלו. הם מוסיפים שבמקרים שההורה התדרדר מבחינה שכלית, בן-אדם זר יכול לטפל בהורה בצורה יותר טובה מן הילד. וכך טען ר’ שם טוב גאון (ספרד, המאה ה-14) בפירוש “מגדל עוז” לרמב”ם הנ”ל: “ועוד דאב ואם לגבי הבן גייס דעתייהו טפי מלגבי הממונה, שהוא נכרי ומיכספי מיניה [=ועוד, שאב ואם מתנהגים בגסות כלפי הבן יותר מכלפי המטפל, שהוא בן-אדם זר והם מתביישים ממנו]”. כמו כן, בן-אדם זר יכול להחליף חיתולים של הורה זקן או להחזיק בהורה כדי שלא יזיק אם יש צורך בכך, ואילו הילד לא יהיה מסוגל וגם אסור לו לעשות דברים כאלה.
המחנה של הראב”ד משיב(7) שברור מסוף הסיפור – לפי ההסבר הראשון שרשמתי לעיל – שרב אסי התחרט שעזב את אמו, ולכן הסיפור מוכיח שאסור להשאיר את ההורה בידי זר. כמו כן, אומר ר’ יהושע פלק (פולין, 1614-1555, ב”דרישה” לטור יורה דעה ר”מ), “שאם אחרים יכולין לנהוג בו כראוי, כל שכן הוא שידע לעשות רצון אביו, ואם כן חייב הוא בעצמו לנהוג”. יתרה מזאת, מחנה זה מסתייע מר’ יעקב בן אשר (1343-1270) בטור יורה דעה ר”מ שמצטט את הראב”ד אחרי הרמב”ם, סימן שהוא הסכים עם הראב”ד. לבסוף, המחנה הזה טוען שאמו של רב אסי לא הייתה מעורערת בנפשה אלא זקנה ומעצבנת; רב אסי עזב אותה כי הוא ידע שהוא לא יכול לכבד את בקשותיה כראוי. אבל הורה הסובל מאלצהיימר זקוק ליותר טיפול פיזי מילדו, ואפשר להתעלם מבקשותיו הלא-שפויות מכיוון שהוא כבר אינו בכושר שכלי מלא.
מהן אפוא האופציות ההלכתיות העומדות בפני ילד שחייב לטפל בהורה עם אלצהיימר? נראה מן הניתוח הנ”ל שיש שלוש אופציות לגיטימיות:

ילד בעל כושר עמידה ואומץ רגשי יכול לנקוט בגישה המתבטאת בספר בן סירא ושנפסקה להלכה על ידי הראב”ד וחבורתו. הם רואים ב”כבד את אביך ואת אמך” ערך אבסולוטי שאיננו מתבטל בעקבות ההתנהגות המוזרה של ההורה. בלי קשר לרגשות הילד, עליו לטפל בהוריו באופן אישי כמצווה בתורה, וכפי שכתוב בספר בן סירא:וגם אם יחסר מדעו [=שכלו] עזוב לו, ואל תכלים אותו כל ימי חייו.
בני התחזק בכבוד אביך, ואל תעזבהו כל ימי חייך.
ילדים אחרים יכולים להכניס את ההורה לבית אבות, על סמך הדוגמא של רב אסי כפי שפירשוה הרמב”ם וחבורתו. על פי הגישה הזאת, ילד אינו מחויב באופן אישי לטפל בהורה, אם תוך כדי טיפול הוא מקריב את בריאותו הנפשית. יתרה מזאת, הם אומרים שבמקרים של התדרדרות שכלית, בן-אדם זר יכול לכבד את ההורה בצורה טובה יותר, מכיוון שהוא יכול לעשות דברים שהילד אינו מסוגל לעשות ושההורה לא היה רוצה שהוא יעשה.
אבל אני חושב שהגישה ההלכתית המומלצת נרמזת על ידי כמה מן החכמים בחבורת הרמב”ם – להשאיר את ההורה בבית במידת האפשר, אבל לשלם לבן-אדם זר לטפל בהורה ולבצע דברים שקשה או לא מתאימים לילד לבצע. פתרון זה לוקח בחשבון את הדאגות של הרמב”ם והראב”ד גם יחד. מצד אחד, ההורה מרגיש שהוא רצוי ואהוב על ידי בנו או בנה, הרגשה שחסרה לעתים במסגרת מוסדית. ההורה “מרגיש בבית” בביתו ולעתים מתפקד יותר טוב בבית, לעומת סביבה חדשה וזרה. אכן, ראוי לצטט מדרש המספר שבעיר הקדומה לוז “כיוון שקצה דעתו של אדם באביו ובאמו, מוציאין אותו לעיר אחרת ומיד הן מתים” (מדרש הגדול לבראשית ל”ה:ו’, מהד’ מרגליות, עמ’ תקצ”ז).

על ידי השארת ההורה בבית מקיימים הבן או הבת את המצווה של כבוד אב ואם בצורה יותר ישירה ואישית וכשיטת הראב”ד. מצד שני, על פי שיטת הרמב”ם, הילד מגן על כבוד הוריו ועל הבריאות הנפשית של עצמו על ידי העסקת מטפל מקצועי שיכול לבצע דברים שאינם מתאימים לכבוד שהילד חב להורה שלו.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ”ה אדר א’ תשע”ו

• תשובה זאת הופיעה לכתחילה באנגלית בכתב העתMomentאפריל 1991 ולאחר מכן בספרי Responsa in a Moment, Jerusalem, 2000, pp. 37-42. היא מופיעה כאן לראשונה בעברית בנוסח מורחב ומעודכן.
• 2014 Alzheimer’s Facts and Figures, p. 16, at www.alz.org,
• יש על כך ספרות ענפה. ראו, לדוגמא, כל ספרי מהר”ץ חיות, כרך א’, עמ’ רמ”ג-רנ”ג.
• וכך הדגיש Gerald Blidstein,Honor Thy Father and Thy Mother, New York, 1975, pp. 43-46.
• ראוEncyclopaedia Judaica, Vol. 2, col. 346.
• ר’ שם טוב גאון (ספרד, המאה ה-14) במגדל עוז על הרמב”ם; רב נסים גירונדי (ספרד, 1380-1300) על הרי”ף לקידושין, דפוס וילנא, י”ג ע”א; הרדב”ז (מצרים וארץ ישראל, 1573-1479) על הרמב”ם; ר’ יוסף קארו (צפת, 1575-1488) בשלחן ערוך יורה דעה ר”מ: י’; ר’ שלמה מחעלם (המאה ה-18) במרכבת המשנה על הרמב”ם; ר’ יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, 1908-1829) בערוך השלחן ליורה דעה ר”מ:ל”ב; ור’ אליעזר ולדינברג, ציץ אליעזר, חלק י”ב, סימן נ”ט.
• ר’ שלמה לוריא (פולין, 1574-1510), ים של שלמה לקידושין, פרק א’, סימן ס”ד; ר’ יהושע פלק (פולין, 1614-1555) בדרישה לטור יורה דעה ר”מ; ר’ יואל סירקיס (פולין, 1640-1561) בבית חדש, שם; ר’ דוד הלוי (פולין, 1667-1586) בטורי זהב לשלחן ערוך יורה דעה ר”מ, סעיף קטן י”ד; ור’ שמואל שטרשון (ווילנא, 1794-1872), ברש”ש לקידושין ל”א ע”ב.

ספרות

אברהם אברהם, נשמת אברהם, חלק יורה דעה, סימן ר”מ ס”ק ד’

ר’ לוי גינצבורג, פירושים וחידושים לירושלמי ברכות, חלק ב’, ניו יורק, תש”א, עמ’ 100-99

ר’ שמואל ווזנר, שו”ת שבט הלוי, סימן קי”א

ר’ אליעזר ולדינברג, שו”ת ציץ אליעזר, חלק י”ב, סימן נ”ט

שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ’ 110-104, 138

ר’ נפתלי שמואל יונה, מורא הורים וכבודם, ירושלים, תשמ”ז, עמ’ ט”ז-י”ז

ר’ יצחק יוסף, ילקוט יוסף, הלכות כיבוד אב ואם, כרך א’, ירושלים, תשס”א, עמ’ רנ”א-רנ”ב

ר’ יוסף חיים מבגדד, בן איש חי, שנה ב’, שופטים, ס”ק ט”ו

מלכה פיוטרקובסקי, Jewish Legal Writings by Women, Jerusalem, 1998, חלק עברי, עמ’ כ”ו-מ”ד; ושוב בספרה: מהלכת בדרכה, תל אביב, 2014, פרק ה’, עמ’ 221-189

ר’ אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך א’, עמ’ 148-147

ר’ עדין שטיינזלץ, תלמוד בבלי, לקידושין ל”א ע”ב, עמ’ 129-128

• Gerald Blidstein,Honor Thy Father and Thy Mother, New York, 1975, pp. 116-119, 206-207

Ellen Cahn, Conservative Judaism, 58/4 (Summer 2006), pp. 32-50

• Elliot Dorff,Reconstructionist,October-November 1987, pp. 14-20
• Solomon Freehof,New Reform Responsa, HUC Press, 1980, No. 22
• Barry Freundel,Proceedings of the Association of Orthodox Jewish Scientists, Vol. 10 (1990), pp. 85-106, esp. 94 ff.

Muriel Gillick, Tangled Minds, New York, 1998

David Golinkin, Moment, April 1991, pp. 22-23, 42 = Responsa in a Moment, Jerusalem, 2000, pp. 37-42 (הנוסח המקורי של תשובה זאת) Chaim Licht, Ten Legends of the Sages, Hoboken, NJ, 1991, pp. 163-180

• Levi Meier,Journal of Psychology and Judaism2/1 (Fall 1977), pp. 45-53 = Levi Meier, ed., Jewish Values in Bioethics, New York, 1986, pp. 75-83
• Yigal Shafran,Selected Studies in Medical Ethics, Jerusalem, 1994, Chapter 10
• Shmuel Singer,Journal of Halacha and Contemporary Society, XIV, (Fall 1987), pp. 103-