מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

ארבע כוסות: דרך לחירות

רבים סבורים שהמסורת היהודית מתנגדת לשתיית אלכוהול, אבל אין עדות רבה לכך במקורות. אדרבה: יהודים חייבים לציין כל אירוע חגיגי – שבת ומועד, ברית מילה וחתונה – בברכות הנאמרות על כוס יין. רבים מאיתנו נוהגים אמנם להשתמש במיץ ענבים לא מותסס בהזדמנויות אלו, אך זו תופעה חדשה יחסית. ענבים טריים ניתן להשיג רק בעונת הבציר, בסתיו, והמיץ הנסחט מהם יתסוס באופן טבעי אלא אם כן התהליך ייעצר על ידי הוספת כימיקלים למיץ, טכניקה שפותחה לראשונה בתחילת המאה העשרים. עד למאה העשרים ניתן היה לשתות מיץ ענבים רק בסתיו, ורק אם אשכול ענבים מוכן לסחיטה היה בהישג יד. לכן היין היחיד ששימש ברגיל לצרכים הלכתיים במשך הדורות היה יין עם אלכוהול.

כבר בימי חז”ל נתפסה ההלכה היהודית כרוויה כל כך ביין, עד שפלוטארכוס, חוקר פגאני בן המאה הראשונה, זיהה בין אלוהי ישראל לבכחוס, אל היין היווני:

…הזמן והאופי של החג הגדול ביותר והמקודש ביותר שלהם מתאים לבכחוס. הרי כאשר הם חוגגים את מה שמכונה צום, בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם מגוון פירות בתוך סוכות ובקתות מעוטרות, במיוחד בגפנים ובקיסוס… אני סבור שגם השבת איננו לגמרי חסר קשר לדיוניסוס… הם עצמם מעיידם על הענין כאשר הם חוגגים את השבת, במיוחד כשהם מזמינים זה את זה לשתות יין ולהשתכר. ואם נמנע מהם לעשות כן משום שהם טרודים בעניין כבד יותר, הם נוהגים לפחות לטעון מן היין. יהיו כאלה שיטענו שאלו השערות בלבד, אך ישנן טענות נוספות שתוכחנה ללא ספק את האמת שבדברי. (פלוטארכוס, מוראליה 671 b-f , “מיהו אלוהי היהודים”)

פלוטארכוס אולי טעה בפרשנות שהעניק לעובדות ובחלק מן הפרטים, אך ההערה שלו משקפת נאמנה את המרכזיות של היין בריטואל הדתי היהודי. האלכוהול משמש בהלכה היהודית בשלושה תפקידים שונים: (א) טקסטים ליטורגיים ארוכים המשמשים מחוץ לבית הכנסת נאמרים בדרך כלל תוך כדי החזקת כוס יין, ולאחר הברכה שותים את היין. (ב) ארבע הכוסות בליל הסדר מלוות אף הן אמירה של טקסטים ליטורגיים, אך בנוסף לכך הן נועדו לרומם את הרוח ולהשרות תחושה של שכרון קל וחירות. (ג) התלמוד מציין שבפורים אדם חייב להשתכר מיין או משקאות אחרים “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. פוסקי ההלכה נחלקו ביניהם אם יש להבין את ההלכה הזאת באופן מילולי ואם יש חיוב של ממש, או אפילו אם מומלץ בכלל לנהוג לפי אמירה זו (ראו David Golinkin, “To Drink or not to Drink”, http://www.schechter.edu/insightIsrael.aspx?ID=28), אך ההשתכרות בפורים היא חלק מן המסורת היהודית, ורבים מקפידים עליה. הרבי מלובאביץ’ הסביר את ההלכה יוצאת הדופן הזאת כך:

אין לשום יצירה של הקב”ה תכלית שלילית… בפורים אנו מחויבים להעלות את התודעה שלנו לנקודה שבה אין אנו מבחינים בהבדל יסודי בין מרדכי להמן. כי תכלית הבריאה של המן הוא שיהפוך לכוח מיטיב כמו מרדכי… עבודת ה’ בדרך זו, על ידי התעלות עצמית, היא תכלית השתייה שלנו בפורים. המצב של התעלות מעל למגבלות השכר קשור למושג הפיכת הרע לטוב. מנקודת ראות שכלית ישנם גבולות ברורים לטוב ולרע… אך האינסוף של התמצית האלוקית (וכמו כן, הפוטנציאל האינסופי של נשמותינו) אינו מוגבל במגבלות אלו. ברמה הזאת, “כחשיכה כאורה”. (סיכום על פי ליקוטי שיחות ז’, ויקרא ג’, באתר http://livingjewish.net/chassidus-page/a-mitzvah-to-drink/)

אך שני התפקידים הראשונים הם המאפיינים את ארבע הכוסות של ליל הסדר. כל כוס מלווה ברכה או טקסט הלכתי, והחוויה הכוללת של שתיית ארבע כוסות של יין אמורה להשרות תחושת חירות.

כל אחד מארבעת הטקסטים הבסיסיים המרכיבים את ההגדה נאמר תוך כדי החזקת כוס יין ביד: הכוס הראשונה מלווה את הקידוש, כמו בכל סעודת שבת וחג; השנייה אמורה ללוות את סיפור יציאת מצרים, אך רובנו מחזיקים בכוס רק בנקודות מסוימות של “מגיד” ולקראת סופו. הכוס השלישית מלווה את ברכת המזון, שבימי התנאים נאמרה תמיד על הכוס – בימות החול, בשבתות ובחגים. הכוס הרביעית מוחזקת בשעת קריאת ההלל. שתים מארבע הכוסות הן אפוא כוסות של ברכה שעליהם נאמרים ברגיל קידוש וברכת המזון. שתי הכוסות האחרות, המלוות את סיפור יציאת מצרים וההלל, מיוחדות לפסח, אך גם הן אינן אלא דוגמאות נוספות של טקסטים דתיים הנאמרים על הכוס. כמעט כל ברכה או טקסט ליטורגי המשמש מחוץ לבית הכנסת ושלא בשעת התפילה נאמר על היין: קידוש והבדלה, ברית מילה, קידושין ושבע ברכות הן דוגמאות מוכרות.

כשהכוס מלווה אמירה של טקסט ליטורגי, השתייה היא משנית להחזקת הכוס: על המברך להחזיק את הכוס בשעת הברכה. ואף על פי שנהוג שהמברך גם שותה את היין לאחר הברכה, ברוב המקרים נחלקו הפוסקים אם חייבים לשתות את היין ובאילו נסיבות, כמה יין צריך לשתות, ומי מבין המשתתפים בטקס צריך לשתות מן היין. אך בקשר לארבע הכוסות של ליל הסדר סבורים כמעט כל הפוסקים שכל משתתף ומשתתפת חייב לשתות ארבע כוסות יין משלו. זאת משום שלארבע הכוסות יש תפקיד נוסף, מלבד ליווי הברכות והקריאות שבהגדה, תפקיד שבו השתייה עצמה היא העיקר. בירושלמי פסחים י:א, לז ע”ג, אומר רבי יוחנן בשם רבי בניה שארבע הכוסות הן כנגד ארבע הלשונות של גאולה המוזכרים בשמות ו:ו-ז: “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי”. לפי האמוראים אלו, ארבע הכוסות מסמלות את החירות והגאולה. אך האמורא הבבלי רבא הרחיק צעד נוסף. הוא קבע שארבע הכוסות אינן סמל בלבד של החירות, אלא הן עצמן הדרך לחירות. בבבלי פסחים קיז ע”ב הוא אומר “ארבע כסי [=כוסות] תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה [=כל אחת ואחת יעשה בה מצוה]. הביטוי “דרך חירות” טעון הסבר: אין לפרש שהחכמים תיקנו את הכוסות באמצעות חירות, כמשמעות הרגילה של מילת היחד “דרך”, שהרי החירות אינה האמצעי לתקנת ארבע הכוסות, אלא ארבע הכוסות הן האמצעי להשגת החירות. עלינו לפרש את הביטוי “דרך חירות” פשוטו כמשמעו, הכוסות עצמן הן הדרך להשגת חירות. שתיית היין היא האמצעי שדרכו אנחנו משיגים את תחושת החירות שאנחנו מצווים לחוות בליל הסדר. רבא אומר בפירוש שתפקיד הכוסות בליווי המצוות של ליל הסדר – קידוש, סיפור יציאת מצרים, ברכת המזון והלל – משני הוא לתחושה שהן אמורות להעניק: התרוממות הרוח הקלה שבשתיית האלכוהול מזוהה עם החירות. חשוב לציין שאין המדובר בהשתכרות ממש: בימי התלמוד נהגו לשתות יין מהול במים, ובבבלי פסחים קח ע”ב אומר רבא בפירוש שמי ששתה את היין חי, ולא מזוג [=מהול], “ידי יין יצא וידי חירות לא יצא”. תפקיד הכוסות כ”דרך חירות” מחייב שישתו עד כדי השגת התרוממות רוח קלה ומענגת, מצב ביניים בין פיכחון להתשכרות.

לאור קביעתו של רבא שארבע הכוסות הן הדרך לחירות, נחלקו הפוסקים אם יוצאים ידי חובה בשתיית מיץ ענבים בליל הסדר. בתקופת היובש בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשמכירת אלכוהול נאסרה בחוק, כתב פרופ’ לוי גינבורג מבית המדרש לרבנים באמריקה תשובה ארוכה שבה הראה שאין ליהודים דתיים צורך בהיתר המיוחד ליצור יין לצורכי דת שהוענק להם על ידי הקונגרס. הוא טען שמיץ הענבים הלא אלכוהולי, שזכה סמוך לפני כן לתפוצה מסחרית אודות להישגי הטכנולוגיה של המאה העשרים, כשר הוא לכל הצרכים הריטואליים של היהודים (לרקע ההיסטורי ראו שלומית יהלום, “קיום יהודי בצלו של החוק האמריקני: עיון בחוק ה’יובש’ ובפטור שצורף אליו”, תרביץ נג [תשמ”ד]). גינצבורג סיכם את דבריו כדלהלן:

מצד הדין יין חדש ויין ישן שווין ואין מעלה להשני על הראשון כלום… והכל יודעים שהסיבה שעד כה היו מקדשים על יין ישן היתה משום שיין חש לא היה מצוי ולא משום חשיבותו של יין ישן… סוף דבר הכל שקלתי בכף מאזנים של התורה ולא מצאתי אפילו פקפוק קל בהיתר משקה של מהול ענבים לכל המצות הנסדרות על הכוס. ובטוח אני שכל גדולי התורה יסכימו לדברי ויזהירו את העם לבלי לכת אחרי אלה אשר “ביין שגו ובשכר תעו” [ישעיהו כ”ח:ז’] ואת קדוש ישראל יעריצו ושם ישראל יקדישו להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, “כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך” [דברים ז’:ו’ ועוד]. (ל’ גינצבורג, שאלות ותשובות מענה לוי, בעריכת ד’ גולינקין, ניו יורק וירושלים תשנ”ו, עמ’ עו-עז)

גינצבורג לא הבחין בין ארבע הכוסות של פסח לבין מצוות אחרות “הנסדרות על היין”, והוא אינו מזכיר את המושג “דרך חירות” בתשובתו כלל. פוסקים אחרים, לעומת זאת, מבחינים בין ארבע הכוסות של ליל הסדר לבין שימושים הלכתיים אחרים ביין. הרב משה פיינשטיין, למשל, פסק שמי שרוצה להשתמש במיץ ענבים לצורך ארבע הכוסות צריך למהול את מיץ הענבים עם מעט יין אלכוהולי כדי לצאת ידי “דרך חירות” (ראו ד’ פיינשטיין, קול דודי, ניו יורק תש”ל, עמ’ ה-ו).

לכל התפקידים של האלכוהול בהלכה יש מקבילות בתרבות המערבית. שתייה עד כדי עלפון חושים, כפי שנהוג בחוגים מסוימים בפורים, מתועד הרבה יותר בהקשרים לא דתיים מאשר בהקשר דתיים. אך גם לשני התפקידים ההלכתיים של ארבע הכוסות בליל הסדר ישנן מקבילות בתרבות הלא-דתית. תחושת החירות המוענקת על ידי שתיית ארבע הכוסות בליל הסדר מקבילה לשתיית יין בארוחה, שתייה שנועדה להשרות על הסועדים תחושה נעימה ולאפשר אינטראקציה חברתית נוחה. החיוב ההלכתי ללוות אמירות ליטורגיות מסוימות בכוס יין מקביל מבחינה אנתרופולוגית למנהג המערבי של “הרמת כוסית”; בשני המקרים השתייה היא משנית לחשיבות שהחזקת הכוס מקנה לאמירה עצמה. הרמת הכוס מפנה את תשומת הלב של הקהל לכך שאמירה זו שונה משיחת חולין, והלגימה שלאחר הברכה מסמלת רצינות, בשתייה המשותפת שלאחר הברכה מביעים המסובים הסכמה לתוכן הדברים.

שני הערכים הבאים לידי ביטוי בשני התפקידים של ארבע הכוסות בליל הסדר, החירות וההתייחסות הרצינית לריטואל הדתי, אינם מנוגדים זה לזה. חז”ל אמרו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (פרק קניין תורה, אבות ו:ב). יהי רצון שארבע הכוסות שנשתה בסדרינו הבאים עלינו לטובה ישמשו הן כאות לרצינות שבה אנחנו מתייחסים לחובותינו ההלכתיות והן כדרך חירות לכולנו.

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.