לקראת סוף מזמורי ההלל אנחנו נתקלים בפסוק קשה, העוסק כנראה בחגים בכלל או בחג הסוכות, “החג” בה”א הידיעה: “אל ה’ ויאר לנו, אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח” (מזמור קיח:כז). “לאסור” פירושו לקשור, ו”עבותים” בלשון המקרא פירושו חבלים או ענפים הדומים לחבלים. יש מפרשים ש”חג” כאן משמש במובן הבהמה שנועדה לשמש קרבן בחג. “אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח” פירושו אפוא קשרו את השה בחבלים לקרנות המזבח – דהיינו הבליטות שבקצות המזבח, או קשרו את השה בחבלים והובילו אותו עד לקצה המזבח, ממנו בולטים קרנותיו.[i]
בתלמוד הבבלי (סוכה מה ע”א-ע”ב) מצאנו פירושים נוספים לפסוק על דרך הדרש. לפי שני הפירושים הראשונים שם, הפסוק רומז להלכות חג הסוכות: קישוט המזבח בערבות בחג הסוכות, נוהג המתועד במשנה סוכה ד:ה, או מצוות ארבעת המינים. אך הפירוש השלישי שם, המובא בשם כמה תנאים ואמוראים, מפתיע ביותר:

אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח.

לפי פירוש זה, “לאסור את החג בעבותים” פירושו לעשות “איסור לחג באכילה ושתייה”, ומי שעושה כן בזמן הזה דומה למי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן.

אך כיצד עושים “איסור לחג באכילה ושתייה”? שני הפירושים הרווחים מובאים על ידי רש”י בפירושו לגמרא שם:

1. איסור לחג ― אגודה לחג. באכילה ושתיה ― שקורא לחג עונג במאכל ומשתה.

2. ויש אומרים: יום שלאחר החג.

לפי רש”י, יש אומרים ש”איסור” פירושו אגודה של אכילה ושתייה, דהיינו “שקורא לחג עונג” ― שקורא לחבריו לחגוג את החג בעונג באגודה אחת, דרך אכילה ושתייה, ויש אומרים ש”איסור” פירושו היום שלאחר החג, כלומר קשירת היום שלמחרת החג אל החג על ידי אכילה ושתייה גם ביום ההוא.

שני הפירושים בעייתיים הפירוש הראשון מזכיר את פירוש הרמב”ן לביטוי המקראי “מקרא קדש” (ויקרא כג:ב): “וטעם מקראי קדש ― שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקַדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה”. אך לא מצאנו בשום מקום שימוש בפועל “אסר” או בשם עצם הנגזר ממנו לציון חבורת מצווה הקשורה יחד. ואדרבה: “קשר” במובן חיבור בין אנשים הוא לשון “קשר רשעים” בלבד (מלכים ב יב:כא, בבלי סנהדרין כו ע”א).

גם הפירוש השני שמביא רש”י למושג “איסור לחג” בעייתי. רש”י פירש “איסור” לשון קשירה, סיפוח או הוספה, כשהכוונה היא לאכילה ושתייה למחרת החג. מקובל לפרש שהכוונה היא למחרת שמיני עצרת (או היום שלאחר שביעי של פסח או שבועות), דהיינו יום חול של ממש הבא לאחר החג. יום זה מכונה בימינו “אסרו חג” על סמך פירוש רש”י כאן. הרעיון שלפיו היום שלמחרת החג אף הוא מקצת חג, כמו ערב החג, מוזכר בכמה מקומות (מגילת תענית, ירושלמי עבודה זרה א:א, לט ע”ב), אך יום זה אינו מכונה בשום מקום “איסור לחג” או “אסרו חג”, ואף על פי ש”איסור” הוא לשון קשירה, לא מצאנו את המילה “איסור” במובן תוספת בשום מקום.

אולם שני פירושיו של רש”י סבירים אם נצא מתוך הנחה שהדרשה מבוססת על חילופי א/ע וס/צ: “איסור לחג” = “עיצור לחג” ― עצרת לחג הסוכות.[ii] לפי זה, הפירוש הראשון: “איסור” לשון אגודה, אינו קשור לשורש אס”ר, היינו קשר, אלא לשורש עצ”ר. בפירושו לתורה מציע רש”י שתי אפשרויות לפירוש הכינוי “עצרת” לשביעי של פסח (דברים טז:ח): “עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר: כנופיא של מאכל ומשתה, לשון ‘נעצרה נא אותך’ (שופטים יג:טו)”. בשופטים יג טו מזמין מנוח את המלאך לסעודה. ואף כאן נראה שלדעת רש”י קוראים לחג עונג על ידי הזמנה של כנופיה, אגודה – עצרת של מאכל ומשתה.

ולפי זה נראה שבפירושו השני: “יום שלאחר החג”, לא התכוון רש”י לכ”ג בתשרי, “אסרו חג” שלנו, אלא לכ”ב בתשרי, שמיני עצרת, שהוא “איסור” = עיצור = עצרת לחג הסוכות. לפי זה, דרשה זו מקבילה למה ששנינו במשנה סוכה ד:ח: “ההלל והשמחה שמונה, כיצד? מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג”. לפי רש”י, נראה שהתנאים והאמוראים הבינו ממשנה זו שהסעודה ביום טוב האחרון של חג אינה מובנת מאליה, וביקשו לעודד את השמחה בשמיני עצרת בדרשה נוספת, למזמור קיח:כז, “אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח”.

לרש”י היה עניין מיוחד בשמחה של שמיני עצרת. בבבלי סוכה נה ע”ב מצאנו דרשה המסבירה את הרקע לקרבנות החג, שבעים פרים הקרבים בשבעת ימי חג הסוכות, ופר אחד בשמיני עצרת: “אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים, כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך”. בפירושו לויקרא כג:לו הרחיב רש”י את המשל הזה במילים משלו, מילים מלאות פאתוס, המסגירות את העניין הרגשי המיוחד שהיה לרש”י בחג שמיני עצרת. לפי רש”י יש כאן הסבר לא רק לפר היחיד כנגד אומה יחידה, אלא לעצם החג שמיני עצרת: “עצרת ― עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים. כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר: בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם”. גם מהפראפרזה של רש”י למדרש זה משתמע שאכילה ושתייה בשמיני עצרת אינן מובנות מאליהן, אלא בקשה מיוחדת הן של הקב”ה מבניו אהוביו.

עד כאן בירור פירושי רש”י למושג “איסור לחג באכילה ושתיה”. ברם נראה שאין הביטוי “איסור לחג באכילה ושתיה” יוצא מדי פשוטו, וכפי שכתב המהרש”א בפירושו לבבלי שם:

… נראה דאיסור כמשמעו, שעושה לו איסור וגדר במצות אכילה ושתיה בחג, דהיינו שלא לאכול אכילה גסה ושלא ישתכר יותר מדאי, שאינו לשם שמים, והרי אותו מוֹתר שלא אכל ושתה נחשב לו כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן.

נראה שאפשר להרחיק לכת מעבר לפירוש המהרש”א. “איסור” בכל מקום פירושו כמשמעו, מצוות לא תעשה הקושרת את האדם ומונעת אותו לחלוטין ממעשה מסוים. בכל הנוגע לאכילה ושתייה במיוחד מצאנו לשון “אסר”, “איסר” או “איסור”, שהוא קבלת תענית.[iii] וגם כאן נראה שהתנאים והאמוראים שדבריהם מובאים כאן, פירשו “אסרו חג” לשון איסור אכילה ושתייה כפשוטו בחג, ועל רקע זה מתאים במיוחד הרעיון של “מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן”, שכן הצום מכפר כקרבן ונחשב כסוג של קרבן.

האם ייתכן שהחכמים עודדו צום בחג? אכן כן. מצאנו שהתנא רבי אליעזר בן הורקנוס סבר שיש להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה במשך כל היום תוך כדי תענית, כפי שעולה מבבלי ביצה טו ע”ב:

… דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו ― חציו לה’ וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר: (דברים טז:ח) עצרת לה’ אלהיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט:לה): עצרת תהיה לכם. הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה’ או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו ― חציו לה’ וחציו לכם.[iv]

רבי יהושע מציע לחלק את היום ביום טוב: “חציו לה’ וחציו לכם”, ואילו רבי אליעזר מציע לבחור בין כולו לה’, דהיינו תענית ותלמוד תורה, ל”כולו לכם”, דהיינו אכילה ושתייה. בבבלי שם מסופר עוד שרבי אליעזר נזף בתלמידיו שיצאו מבית המדרש בחג כדי ללכת הביתה ולאכול, מפני שהוא סבר שהבחירה בין לימוד תורה לבין אכילה ושתיה אינה אלא בחירה בין חיי עולם לחיי שעה, כלומר, עדיף להקדיש את היום לתורה מתוך תענית. על רקע זה ניתן להבין את דברי התנאים והאמוראים המשבחים את המקדיש את החג לחיי עולם באיסור אכילה ושתייה ― “מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן”.[v]

ברם, רעיון זה של צום בחג היה זר מאוד בעיני פרשני התלמוד לדורותיהם. דור אחר דור ראה לנגד עיניו את המילים “כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן” וסירב להאמין או לפרש שלפי פשוטו מדובר בשבח למי שצם בחג. הם פירשו אפוא שמדובר בהיפך הגמור מצום: קריאה לחברים לקשור עצמם זה לזה בחבורות כדי לאכול ולשתות בחג או תוספת אכילה ושתייה למחרת סוכות בשמיני עצרת, או, לפי הפרשנות המאוחרת והשימוש העכשווי, תוספת של חגיגה, אכילה ושתייה ביום החול הראשון שלאחר החג.

ואף על פי כן, דומה שבדור שלנו ראוי להיזכר גם בערכים הבאים לידי ביטוי בפירוש המהרש”א ל”איסור לחג באכילה ושתייה” – ריסון האכילה והשתייה בחג. וזאת משתי סיבות: (א) הדור שלנו שוב מסוגל להבין גם את הצד החיובי שבריסון העצמי שמציע המהרש”א, “שלא לאכול אכילה גסה ושלא ישתכר יותר מדי”. מוספי החג של העיתונים בימינו מלאים הצעות לשמירה על הדיאטה בחג ואזהרות בעניין שתייה מופרזת בחג והשלכותיה על הבטיחות בדרכים. אנחנו מבינים שאכילה גסה ושתייה מופרזת, אפילו בחגים, אינן בהכרח “עשייה לשם שמים”. (ב) הדור שלנו זקוק לתזכורת בעניין הצדדים הרוחניים יותר של החג. ההלכה נפסקה כרבי יהושע, שיש להקדיש את החג “חציו לה’ וחציו לכם”, ולא כרבי אליעזר, שיש לבחור בין “כולו לה'” ל”כולו לכם”. אך בימינו החשש הוא שדווקא החצי המוקדש לה’ – על ידי לימוד תורה – עלול ללכת לאיבוד.

אם נפרש את המצווה “אסרו חג – איסור לחג באכילה ושתייה” כקריאה לריסון עצמי ולימוד תורה בחג, ולא רק כקריאה לתוספת אכילה ושתייה – נצליח לעמוד על העיקר, שהוא תחילת הפסוק, “אל ה’ ויאר לנו”.

[i]אך לא מצאנו בשום מקום שימוש במילה “חג” במובן “קרבן החג”, ולא מצאנו בשום מקום תיאור של טקס הובלת שה הקרבן לתוך המקדש בחבלים, וודאי שלא מצאנו שימוש בקרנות המזבח כדי להחזיק את הרצועה שבה הובילו את השה. לכן רווח פירוש אחר בין הפרשנים המודרניים. המילה “חג”, במובן חגיגה או מועד עלייה לרגל, נגזרת מלשון “חוג”, במובן מעגל ריקודים או מחול שבה השתתפו עולי הרגל אל עבר המקדש ובתוכו. כאן משמשת המילה במובן ראשוני זה, ו”אסרו חג בעבותים” היא קריאה לקשור או לסגור את מעגל הריקוד או תהלוכת העלייה לרגל בענפי עץ עבות. אפשר שמדובר ברוקדים הצמודים זה לזה במעגל מסביב למזבח, המחזיקים בשני קצוות של ענף במקום להחזיק ישירות זה בידו של זה, ואפשר שמדובר בתהלוכה של עולי הרגל אל עבר המזבח וסביבו, שבה הם מחזיקים בענפי עץ עבות – עם או בלי לולב ואתרוג וערבה – אותם הם מושיטים זה אל עבר גבו של זה, וכמנהגנו בשעת ההושענות בבית הכנסת.

[ii] לחילופי א/ע וס/צ בהגייה ובכתיב ראו, למשל, א’ בן-דוד, לשון מקרא ולשון חכמים, תל אביב תשכ”ז, עמ’ 441-440. לניצול חילופים אלה כטכניקה של דרשה אצל חז”ל ראו לדוגמה בראשית רבה פרשה כ, סימן כב: “בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור”, והשוו ירושלמי שבת ז:ב, ט ע”ב: “לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה”א לחי”ת” (=לא נמנעו החכמים לדרוש בחילופי ה/ח). ונראה שהוא הדין בחילופי א/ע וס/צ.

[iii]ראו מ’ בנוביץ, פרק שבועות שתים בתרא: בבלי שבועות פרק שלישי, ניו יורק וירושלים תשס”ג, עמ’ 40–64.

[iv] ראו י”ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן תשנ”ב, עמ’ 111–112.

[v]ראו מ’ בנוביץ, תלמוד האיגוד: לולב וערבה והחליל, בהוצאת האיגוד לפרשנות התלמוד, ירושלים (בדפוס), הדיון בפרק הרביעי, הסוגיא התשיעית: “אסרו חג”, עיוני הפירוש לפיסקא 5.