יש תיאוריה מפורסמת הטוענת שמאחורי הסיפור המקראי של יציאת מצרים עומדת מרידת עבדים1. תיאוריה זו, המתבססת על מקורות היסטוריים, מעלה את ההשערה שיש קשר בין תנועות האוכלוסין העצומות שהתחוללו במזרח הים התיכון באלף השני לפני הספירה לבין יציאת בני ישראל ממצרים. אך האם יכולים אנו למצוא גם בתורה תמיכה להשערה שיציאת מצרים הייתה מרד עממי? אכן, עיקרו של סיפור יציאת מצרים עוסק בפעולות האלוהים ומשה לגאולת בני ישראל מעבדות מצרים. אך לצד זה אנו מוצאים התייחסות להתהוות, מה שאפשר לכנות חשב”י (חזית שחרור בני ישראל), שכמעט ונגדעה בעודה באיבה על ידי פרעה התכססן. כוונתי לסיפור המובא בפרק ה’ של ספר שמות, בו מסופר כיצד משה ואהרן, הנמרצים והמשוכנעים בדרכם, כשהם מלוּוים בזקני ישראל, מנהלים את מפגשם הראשון פנים אל פנים עם פרעה. שילוב כזה של מנהיגות נלהבת ותמיכה עממית הוא לכאורה מתכון בטוח להצלחה. אולם בסופו של הפרק מתברר שתנועת ההתנגדות התפוגגה למעשה, על ידי פילוג פנימי וסכסוך בין המעורבים: בני ישראל, שבהתחלה תמכו במאבקם של משה ואהרן, מקללים אותם עכשיו ומאשימים אותם בכך שהִשְלו אותם לחשוב שהם מסוגלים לשפר את גורלם. ואילו משה עצמו מעלה טרוניות כלפי אלוהים ובהאשמה בוטה:

אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות ה:כב-כג).

כיצד זה קרה?
כבר בהתחלה היה רעיון השחרור העממי נגוע בקשיים. משה הורג בחמת זעם נוגש מצרי ונאלץ להימלט ממצרים; בני ישראל זועקים לאלוהים שיגאל אותם מהעבדות הקשה, אולם הם, מצידם, אינם נוקטים שום יוזמה למען שיפור מצבם. היה צורך לקרוא למשה חזרה ממדין למצרים כדי להנהיג את המאבק. ואילו משה מנסה להתחמק מהתפקיד ומעלה לא פחות מחמש הסתייגויות מקבלת התפקיד: הוא טוען שאינו האיש המתאים למשימה, שבני ישראל לא יאמינו לו ולא יקבלו את הנהגתו, ושהוא כבד פה וכבד לשון. למרות שהיו לו אמצעים על-טבעיים כגון מטה הקסמים, היכול להיהפך לנחש ושוב לחזור להיות מטה, בסופו של דבר רק הוראה מפורשת מאלוהים כופה על משה לשוב למצרים. לגבי אהרן, איננו יודעים האם גם הוא הסתייג מהתפקיד שהוטל עליו, אך מסופר שמשה הדגים לפניו את מעשי הקסם והאותות העומדים לרשותו כדי לשכנעו להצטרף למאבק (ד:כח). ואכן, שניהם פועלים יחד, ואומרים ועושים אותם דברים בפני בני ישראל, המשתכנעים לחלוטין ממעמד זה – ” וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ” (ד:לא). עם ברית מרשימה כזו בין אלוהים, משה, אהרן וכל העם, אין ספק שהניצחון מובטח.

אך במהרה מתגלים סדקים בקואליציה הזו – הפער שבין התמיכה המלאה של העם בתכנית שתוארה בפרק ד:לא, לבין היעדרותם המפתיעה של זקני בני ישראל מהפגישה עם פרעה בפסוק הבא (ה:א). רש”י מסביר ש”הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן עד שנשמטו כולם”. מה קרה להם שהתחמקו מהמשימה?

נחמה לייבוביץ מציעה את התסריט הבא:
“..ולמחרת יוצאים ללכת אל הפלטרין של פרעה, והנה מתחילים הספקות לכרסם: הישמע פרעה, היש סיכויים, האמנם תועיל ההליכה, האם כדאי הדבר?… ומתחילים בודדים להשתמט אחד-אחד. לא על פי החלטה, לא פה אחד, כי אם בבושת פנים, כמתגנבים (נ’ לייבוביץ, עיונים בספר שמות, עמ’ 69).
משה ואהרן מעלים את דרישתם בשם אלוהים והעם. אך לפרעה ברור שאין מאחוריהם תמיכה עממית, והוא משלח אותם מעליו כעושי צרות ומחרחרי מהומות, שאין להם גיבוי מצד העם (ה:ד-ה). וכדי להבטיח את כישלונם של המארגנים-החדשים הללו הוא מכביד עוד יותר על בני ישראל ומוסיף קושי חדש על תנאי עבודתם. הוא מורה לאנשיו לא לספק יותר תבן לבני ישראל ללבון לבֵנים, ולאלץ אותם לאסוף אותו בעצמם, מבלי להקטין את מכסת ייצור הלבנים היומית. מטרת המזימה ברורה לכל עין – טכסיס כדי להסית את העם נגד משה ואהרן כאשמים בהרעת תנאי עבודתם ומצבם. אולם אף על פי כן היא הצליחה לערער על סמכותו של משה כפי שאנו רואים בפסוקים הבאים.

כדי לבצע את מצוות פרעה הלכה למעשה החלו השוטרים והנוגשים – כולם מצריים – לאכוף את המדיניות החדשה. כיצד נעשה הדבר מוסבר בפסוק יד, שממנו אנו שומעים על המכות שקיבלו אנשי הקבוצה הקרויה ‘שוטרי בני ישראל’. את הכינוי הזה אפשר אמנם להבין כמתייחס לשוטרים מצריים שהיו ממונים על בני ישראל, אולם סביר יותר להבינו כמתייחס לשוטרים מבני ישראל שניתנה להם מרות על בני עמם.

דורות על דורות של שובים מעידים שאחת השיטות המועילות ביותר לשלוט בשבויים היא לפצל את נאמנותם ההדדית על ידי העמדת קבוצה קטנה מתוכה מעל שאר הנתונים בשבי. מעניקים כוח וסמכות – וגם תגמול – לאנשיה כל זמן שהם מקפידים לשמור על הסדר בקרב השבויים האחרים. כישלון ‘הנאמנים’ ביישום המדיניות השלטונות גורר בעקבותיו מכות מידי הנוגשים המצריים הממונים עליהם. דבר זה מתברר מדברי פסוק יד:
וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה
אנו רואים מכאן שסמכות שוטרי בני ישראל על בני עמם לא נבעה מאלוהים, ואף לא ממשה ומאהרן, אלא רק מפרעה. כוחו וסמכותו של פרעה משתקפים גם בדבריו וגם במעשיו – הן בדרישתו ללבון לבנים מבלי לספק תבן לעבדים, והן בענישה הגופנית של השוטרים על ידי הנוגשים המצריים (שהם יעבירו הלאה לשאר בני ישראל). בתגובה למכות שקיבלו, השוטרים הישראליים עוקפים את משה ואהרן ופונים במישרין אל פרעה, בתלונה על כך שהם, כעבדיו הנאמנים, ראויים ליחס הוגן – “לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ”. השוטרים מתייחסים לעצמם כנאמנים לפרעה בלבד, ומאשימים את הנוגשים המצריים בחוסר הגינות כלפיהם – ‘וחָטָאת עַמֶּךָ’ (ה:טז-יז).

ועכשיו נוחתת מכתו המוחצת של פרעה. במקום להסכים לצדקת תלונתם של שוטרי בני ישראל, ולשמור בכך על מעמדם ועל ההיררכיה הישנה, הוא יוצא לפעול נגדם ומוריד אותם לדרגת עבדים פשוטים. הם אינם שונים משאר בני ישראל, והוא מאשים אותם בעצלות ובהשתמטות מעבודה (ה:יז), ומכנה אותם “נִרְפִּים”, באותה לשון שבה הוא מתייחס לכל העבדים בני ישראל בפרק ה:8. על ידי שבירת ההיררכיה הישנה בקרב בני ישראל, פרעה מסתכן בכך שתיווצר סולידריות חדשה בין כל העבדים – מעין ‘כולנו בסירה אחת’ – שעלולה להוליך למרד נרחב עוד יותר. אולם מסתבר שפרעה מבין היטב את הפילוג בקרב בני ישראל, ובדיוק כפי שקיווה, שוטרי בני ישראל פונים נגד משה ואהרן בתוקפנות, וכמעט אפילו בכוח. הפועל ‘וַיִּפְגְּעוּ’ (ה:כ), המתאר את העימות בין השוטרים למשה ואהרן בסוף הסיפור, רומז על מפגש שהוא כמעט התנפלות פיזית. מילות הכעס שלהם מטילות במפורש ובדברים ברורים ביותר את האשמה למצבם החדש על המנהיגים -לכאורה: הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ ‘ (ה:כא). לא רק שמצבנו הוחמר, אלא אתה, משה, הטוען להושיענו, גרמת לכך בעצמך. וכך, כאילו פרעה עצמו חיבר את התסריט, משה אפילו אינו מנסה להסביר להם שאסטרטגיית פרעה מיועדת לעורר את התנגדותם למשה. במקום זאת הוא פונה במישרין לאלוהים בפס’ ה:כב-כג, ומטיל עליו את אותה ההאשמה שהשוטרים האשימו בה אותו, את משה: מצבם של בני ישראל הורע בעקבות השליחות שאלוהים הטיל על משה, ובפועל אלוהים אינו עושה דבר כדי להצילם. פרעה אכן הצליח לערער כל אמון בקרב מחנה ישראל, ולהסית כל קבוצה בעם כנגד האחרת: העם רב עם שוטריו, השוטרים מאשימים את משה ואהרן, ומשה מפנה את האשמותיהם במישרין כנגד אלוהים.

המשך הסיפור ידוע היטב; האלוהים מחזיר את שליטת העניינים לידיו ורק מעשי הנס של מכות מצרים מצליחים להשיב את אמון העם במשה ובאלוהים. באור זה פרק ה’ נראה כחורג מהנרטיב הכללי של ספר שמות, ואפשר לשאול מדוע כללו את הסיפור הזה כאן2. יש כאלה המסבירים שהנקודה המרכזית של הסיפור היא לחדד את המאבק בין פרעה לאלוהים, כמודגש בדברי פרעה בפס’ ה:ב: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. אחרים רואים כאן ביקורת על כישורי המנהיגות של משה, ומצביעים על כישלונו של משה ליישם את מצוות אלוהים כהלכה. ואילו אחרים טוענים שהעניין המרכזי של הסיפור הוא השינוי שחל בליבם של שוטרי בני ישראל, שהעתיקו את נאמנותם מהמצרים לנאמנות לבני ישראל בסופו של הפרק. אכן, יש מידה של אמת בכל הדעות האלה, אולם לדעתי מגמתו העיקרית של הסיפור היא כסיפור התראה. הנקודה המרכזית של הנרטיב היא אזהרה מפני הסכנה הטמונה בניסיון לחולל מרד עממי.

מהפכה שמתרכזת סביב תנועה עממית היא בלתי יציבה ויכולה להפוך מהר למצב שמכרסם בתקוות הראשונות לחולל שינוי משמעותי, כפי שמלמדת ההיסטוריה שוב ושוב, ואפילו בימינו אנו. ההישגים המפוקפקים של תנועות ההתנגדות העממית בארצות השכנות לנו בדורנו מלמדים עד כמה תנועת שחרור עשויה להיות שברירית, ועד כמה היא יכולה להשתבש בקלות ולרדת מהפסים. התורה מציגה עמדה חד משמעית בעניין זה: אין לראות ביציאת מצרים סיפור על מרד עבדים. את הצלחתה יש ליחס לאלוהים, ולא לבני ישראל.

1. ראו הדיון אצל W.H. Propp, Exodus 1–18 (AB; New York: Doubleday, 1999), pp. 741-744
2. ראו הדיון בסיפור אצל: M. Greenberg, Understanding Exodus, 2nd ed. (Eugene,OR: Cascade Books, 2013), pp. 96-102; J. Grossman, ‘The Officers of the Israelites: From Beaters to Beaten’, in M. Avioz at alii (eds.), Zer Rimonim: Studies in Biblical Literature and Exegesis Presented to Professor Rimon Kasher (Atlanta: Society of Biblical Literature, 2013) pp. 1-19; Propp, Exodus 1—18, pp. 258-261.