הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

תשובה בעניין הגנת הסביבה וזיהום אוויר

שאלה מערד:

חברת רותם אמפרט מבקשת להקים מכרה פוספטים בשדה בריר על יד ערד. האתר נמצא כ-3.5 ק”מ דרום-מערב מערד (27,000 תושבים), צמוד לבדואים של אל-פורעה (2,500 תושבים), ו-3 ק”מ מהעיר הבדואית כסייפה (10,000 תושבים).

שדה בריר מכיל 65 מליון טונות של פוספטים, המספיקים לכרייה של 35 שנים. לפני ארבע שנים חתמו 5,800 תושבים של ערד על עצומה נגד המכרה. כתגובה לכך יזם ראש העיר משאל טלפוני בערד, שבו נקבע כי 88% מהתושבים מתנגדים למכרה המוצע. ב-22.5.05 החליטה מועצת העיר ערד, פה אחד, להתנגד למכרה. אף על פי כן, חברת רותם אמפרט חידשה ב-2007 את בקשתה לפתוח את המכרה.

אנו תושבי ערד מתנגדים למכרה זה מהסיבות דלהלן:

1. לפי מכתב רשמי של מהנדסת המחוז הדסה אדן, מ-26.2.08, המצטטת מן המחקר הבריאותי של ד”ר מיכה בר-חנא וד”ר יונתן דובנוב, מומחים לבריאות הציבור, החשיפה לאבק וראדון כתוצאה מהכרייה תגביר את שיעורי התמותה הכללית בערד ב 4.25%, שמשמעותה 7 נפטרים נוספים בערד כל שנה. מספר לא ידוע של תושבים יחלו בסרטן הריאות כתוצאה מחשיפה מוגברת לראדון. ברור שההשפעה תהיה חריפה עוד יותר על תושבי אל-פורעה וכסייפה..

2. אין אנו סומכים על המשרד להגנת הסביבה שיהיה מסוגל לעצור את חברת רותם אמפרט במקרה הצורך – לאור אי-יכולת לעשות כך במקרים דומים ברחבי הארץ.

3. לערד יש מוניטין של מקום עם אוויר נקי. המכרה הפתוח יהרוס את האוויר הנקי ואת ענף התיירות באזור לדורות.

4. אם המכרה ייפתח, יהיה צורך לסלק את 2500 הבדואים מאל-פורה.

5. המכרה המוצע אינו הכרחי. באזור הר נשפה בערבה – המרוחק מכל יישוב – יש 320 מיליון טון פוספט על פי דו”ח המכון הגיאולוגי. זה עשוי לייקר את הכרייה, אבל תוספת זו היא שולית בהשוואה לפתיחת המכרה ליד ערד, שיגרום למותם של תושבים, לסרטן, שיהרוס את ערד כמרכז תיירות ושיגרש כ-2,500 בני אדם מבתיהם. בכל מקרה, חברת רותם אמפרט לא תפסיד כסף מכיוון שנקודת הרווח של פוספטים היא 40$ לטון בעוד שהמחיר כרגע הוא 400$ לטון.

מה אומרת ההלכה על הגנת הסביבה בכלל ועל זיהום אויר בפרט?

תשובה:

מבוא

אין זה סוד שעולמנו בסכנה. יתכן שלפני שלושים שנה אנשים רבים לא היו מודעים למשבר האקולוגי, אך כיום כמעט כל האזרחים בעולם המערבי מודעים מאד לסיכון. בישראל, לדוגמא, הפסולת של תל אביב מועברת לנגב, גם הכנרת וגם ים המלח הם בסכנת התייבשות, והרבה מהנחלים מזוהמים מאד וגרמו למקרים רבים של סרטן ומוות. כל העולם סובל מחימום כדור הארץ: “סופות המאה פוקדות אזורים מסוימים כל 15 שנה (ניוזוויק, יולי 2008 עמ’ 45). מצפים שבין 1990 ל-2100 הטמפרטורה הממוצעת תעלה ב-1.8 עד 4 מעלות צלסיוס (לה פיגרו, 8.8.08, עמ’ 9). ישנו דיג יתר באוקיינוסים, ודגים שכיחים כמו “טונה אטלנטית בעלת סנפיר כחול” עומדת על סף הכחדה (Environment News Service, March 20, 2008). לבסוף, דו”ח חדש מצא ש-48% מרב-היונקים בעולם הם פגיעים, במצב של סכנה או בסכנת הכחדה. (Time, August 8, 2008).

בתשובה זאת אציג שלושה עקרונות כלליים של גישת היהדות לאקולוגיה, אביא שתי דוגמאות חשובות של מודעות לסביבה, ואז אענה על השאלה הספציפית שלכם על זיהום אוויר.

א) שלושה עקרונות בסיסיים של גישת היהדות לאקולוגיה

1) הבסיס התיאולוגי הראשון של גישת היהדות לאקולוגיה היא שהארץ וכל היקום שייכים לקב”ה. שנת תשס”ח הייתה שנת שמיטה. הפסוק המרכזי הקשור לשמיטה מופיע בספר ויקרא (כ”ה:כ”ג): “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ”. וכך מודגש גם בתלמוד (סנהדרין ל”ט ע”א): “זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי הוא”.

רעיון דומה מופיע בתהילים כ”ד: א’, שאנו אומרים בימים הנוראים ובשלוש הרגלים: “לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה”. ובאמת, קיים מנהג יהודי יפה שכאשר יהודי קונה ספר חדש, הוא כותב בפנים “לה’ הארץ ומלואה” ומתחת לציטוט את שמו. במילים אחרות, אנחנו אולי האפוטרופסים של רכושנו, אך הארץ וכל אשר בה באמת שייכים לקב”ה.

לסיום, תהילים ק”ד שאנו אומרים בראש חודש, הוא תיאור מדהים של מעשה היצירה של ה’:

(א) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’, ה’ אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְּאד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:

(ב) עטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:

(ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

(ד) עשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט:

(ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:

(ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם:

(ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:

(ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:

(ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבורוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:

(י) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָינִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:

(יא) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:

(יב) עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל:

(יג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:

(יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבודַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:

(טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:

(טז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:

(יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:

(יח) הָרִים הַגְּבוֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:

(יט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ:

(כ) תָּשֶׁת חושֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמושׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:

(כא) הַכְּפִירִים שׁואֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:

(כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנתָם יִרְבָּצוּן:

(כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבודָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:

(כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כּוֻלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְייָנֶיךָ:

(כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָייִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדולוֹת:

(כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְויָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:

(כז) כֻּולָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:

(כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקוטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:

(כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תּוסֵף רוּחָם יִגְווָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:

(ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:

(לא) יְהִי כְבוֹד ה’ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו:

(לב) הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:

(לג) אָשִׁירָה לַה’ בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלוהַי בְּעוֹדִי:

(לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנוכִי אֶשְׂמַח בּה’:

(לה) יִיתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַלְלוּיָהּ:

ברם, ישנו פסוק אחד הנוקט לכאורה בגישה הפוכה. בבראשית א’:כ”ח אומר ה’ לאדם וחוה: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.”

הרב רוברט גורדיס העיר שלפי הפירוש הנוצרי המסורתי פסוק זה נותן היתר לנצל את הטבע – לכבוש את הארץ ולרדות בדגים, בעופות ובכל החיות.(1) אבל אותם תיאולוגים לא הבחינו בכך שהפסוק הבא (פס’ כ”ט) מצהיר שלאדם וחוה מותר לאכול רק עשב ועץ; הרשות לאכול בשר ניתנה רק מאות שנים מאוחר יותר, לאחר המבול בבראשית ט’: ג’-ד’.

אם כן, מה פירושה של “וכבשוה”? לפי חז”ל (יבמות ס”ה ע”ב) המילה באה לפרש את הרישא של הפסוק פרו ורבו: “איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש”, ולכן “האיש מצווה על פרייה ורבייה אבל לא האשה”. בכל אופן, “וכבשוה” איננה אומרת שיש לנו הזכות לנצל ולכבוש את הסביבה.

2) הבסיס התיאולוגי השני לאקולוגיה מכונה stewardship (הפקדה) והוא מופיע בבראשית ב’: ט”ו: “ויקח ה’ אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה“. לפי פסוק זה, ה’ שם את אדם בגן עדן כדי לעבד אותה ולשמור עליה. במילים אחרות בני אדם מופקדים להגן על הארץ.

רעיון זה פותח במדרש יפה הנמצא בקהלת רבה (פרשה ז’, לקהלת ז’:י”ג, וילנא כ’ ע”ב):

“ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו.” בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.

במילים אחרות, ה’ ברא את העולם, אבל הפקיד את האדם לשמור את העולם.

אם האדם מקלקל או מחריב את העולם, ה’ לא יבוא לתקנו.

3. הסיבה השלישית להגנת הסביבה אינה תיאולוגית אלא לוגית. האדם שפוגע בטבע בעצמו הוא פוגע! רעיון זה מופיע בשני מקורות. הסיפור הראשון מופיע בבבא קמא נ’ ע”ב (והשוו תוספתא בבא קמא ב’: י”ג, מהד’ ליברמן עמ’ 9):

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקה [=ריק, קל-דעת]! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים נצטרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר: יפה אמר אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?

במילים אחרות, הרכוש הפרטי שלנו אינו באמת שלנו. בסופו של דבר הוא נמכר או מועבר לאחרים. מצד שני, רשות הרבים שייכת לכולנו ואם אנו מזהמים אותה, נצטרך לחיות באשפה של עצמנו.

רעיון דומה מופיע במדרש ידוע (ויקרא רבה ד’:ו’, מהד’ מרגליות עמ’ צ”א-צ”ב):

תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה את עושה כן? אמר להן: מה איכפת לכם? לא תחתיי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה…

העולם שלנו דומה לספינה; אם נוסע אחד יקדח חור מתחת למושבו, כולנו נטבע!

אותו רעיון נאמר על ידי המושל אדליי סטיבנסון (1965-1900) ממייסדי האומות המאוחדות:

אנו נוסעים ביחד בחללית קטנה, תלויים במאגר הפגיע של אוויר ואדמה, מחויבים כולנו לביטחוננו לביטחונה ולשלומה, שמורים מהשמדה רק על ידי תשומת הלב, העבודה ו…האהבה שאנו נותנים לספינתנו השברירית.

עד כאן, הצגנו שלוש סיבות לתמיכת המסורת שלנו באקולוגיה: “לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה”; שהקב”ה הפקיד את הארץ בידי האדם לעבדה ולשמרה; ושהאדם המזיק לטבע, לעצמו הוא מזיק.

ב) שתי דוגמאות חשובות של מודעות סביבתית

עתה נציג את הגישה היהודית לשני נושאים ספציפיים: החובה לנטוע עצים והאיסור של “בל תשחית”.

1) יהודים מודרניים חושבים שהאהבה היהודית לעצים החלה בשנת 1901 כשהקונגרס הציוני החמישי ייסד את הקרן הקיימת לישראל. למען האמת, השורשים לכך נטועים בספרות חז”ל לפני 1800 שנה. וכך למדנו במדרש ויקרא רבה (כ”ה: ג’, על פי מהד’ מרגליות עמ’ תקע”ב-תקע”ג):

ר’ יהודה בר’ סימון פתח: אחרי ה’ אלהיכם תלכו (דברים י”ג: ה’). אמר ר’ יהודה בר סימון: וכי אפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב”ה, אותו שכתוב בו “בים דרכך ושבילך במים רבים” (תהלים ע”ז: כ’), ואת אמרת אחרי ה’ אלהיכם תלכו? “ובו תדבקון” (דברים שם), וכי אפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכתוב בו “כי ה’ אלהיך אש אכלה” (שם ד’: כ”ד), “כורסייה שביבין דינור, נהר דינור” (דניאל ז’: ט’-י’), ואת אמרת ובו תדבקון? אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב “ויטע ה’ אלהים גן בעדן” (בראשית ב’: ח’), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל” (ויקרא י”ט: כ”ג).

במילים אחרות, אנו מצווים לחקות את הקב”ה – Imitatio Dei – אך איך ניתן לחקות את הקב”ה המשול לאש? על ידי נטיעת עצים כפי שעשה הקב”ה בגן עדן.

גם במדרש תנחומא (קדושים, אות ח’) יש מדרש על אותו הפסוק מויקרא י”ט: כ”ג:

“כי תבואו אל הארץ ונטעתם” אמר להם הקב”ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר “ונטעתם כל עץ מאכל”, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם: “אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד ומתייגע לאחרים, למחר אני מת!”… מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים, אמר לו אנדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים! אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה אוכל מפירות נטיעותיי, ואם לאו יאכלו בניי… (והשוו תענית כ”ג ע”א).

אם כן, לפי מדרש זה, חובה עלינו לנטוע עצי פרי. אם נאכל מהם מה טוב; ואם לאו, יאכלו מהם ילדינו.

2) ההלכה הבסיסית בענייני אקולוגיה היא המצווה של “בל תשחית” המבוססת על דברים כ’:י”ט:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור!

איסור זה נראה כאיסור מצומצם- אל תכרות עצים על מנת לבנות מצור נגד עיר. אך חז”ל הרחיבו את האיסור בכיוונים שונים. בספרי דברים (פיסקא ר”ג, מהד’ פינקלשטין, עמ’ 239) דורשים: “אין לי אלא ברזל? מנין אף למשוך ממנה אמת המים? תלמוד לומר: ‘לא תשחית את עצה’ – בכל דבר”. הרמב”ם הוסיף (הלכות מלכים ו’:ח’) “וכל הקוצץ לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה – לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים…”. ברם, רבנים אחרים אסרו אף זאת (מאיר איילי, כרביבים, 1996, עמ’ 380-374).

חז”ל אף הרחיבו את האיסור של בל תשחית מן הטבע אל חפצים שנוצרו על ידי בני אדם. וכך פסק הרמב”ם (שם, ו’:י’): “ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה – עובר בלא תשחית…”.

גישת היהדות לבל תשחית סוכמה היטב על ידי הרב אהרן הלוי מברצלונה (סביב שנת 1300) בספר החינוך (מצווה תקכ”ט):

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה – אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם…

ג) זיהום אויר (2)

עתה, נענה לשאלתכם הספציפית:

1. התוספתא פוסקת (בבא בתרא א’:י’, מהד’ ליברמן עמ’ 131): “מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה”. (למקבילה מעניינת בחוק היווני ראו ליברמן, תרביץ מ’ [תשל”א], עמ’ 416.) וכן נפסק להלכה על ידי רבנו אשר (בבא בתרא, פרק ב’, סימן כ”ה), על ידי בנו רבנו יעקב בן אשר בטור (חושן משפט קנ”ה) ובשולחן ערוך (חושן משפט קנ”ה:כ”ג). ואמנם לא היו בונים כבשונות בירושלים בתקופת בית שני (בבא קמה פ”ב ע”ב). וכל כך למה? מסביר הבבלי (שם) “משום קוטרא [עשן]”, ואילו הרב ראובן בולקה מסביר את העניין במושגים של ימינו: “וזאת מפני שהחומרים המזהמים הנפלטים מן הכבשונות מזיקים לתושבי העיר אשר צריכים לנשום אוויר צח.” אם כן, חפירת מכרה פתוח קרוב ל-40,000 תושבים היא אסורה לכתחילה כי היא מזהמת את האוויר.

2. כמו כן, מכרה כזה אסור לכתחילה על פי כלל בנזיקין המכונה “גירי דיליה” (או דידיה”) כלומר “חיצים שלו”. כלומר אסור לאדם לעמוד ברשותו ולירות חיצים למקום אחר בטענה שהוא לא התכוון להזיק (בבא בתרא כ”ב ע”ב; רמב”ם, הלכות שכנים י’:ה’-ו’; אנציקלופדיה תלמודית ערך “גירי דילה”, כרך ו’, טורים ל”ה-ל”ו וערך “הרחקת נזיקין” כרך י’, טורים תרכ”ח-תרל”א, תרס”ג-תרס”ו). באחת מההלכות בעניין זה פוסק הרמב”ם (הלכות שכנים י”א:א’, ומשם מילה במילה בשולחן ערוך חושן משפט קנ”ה:ל”ד): “מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו. אפילו היתה הרוח [אחראית להבאת האבק או הריח בכיוון חבירו], הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו… שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן”. אם זה היה נכון לפועל פרטי בתקופת התלמוד, קל וחומר הדבר נכון למכרה פוספטים בימינו, שיזהם שלוש ערים בזיהום אוויר המסכן חיים. וכפי שהדגישו בעלי התוספות (בבא קמא כ”ג ע”א ד”ה ולחייב): “ונראה מכאן לדקדק – דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק”.

3. לבסוף, מה קורה אם ראובן בונה כבשן או מקור אחר של זיהום ליד שמעון ושמעון לא מוחה – האם שמעון יכול לערער על כך כמה שנים לאחר שהזיהום התחיל? התשובה הקלאסית נמצאת בבבא בתרא כ”ג ע”א: “אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזיקין… רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא”. חזקה פירושה שהאדם המזיק קונה זכות להמשיך להזיק בעתיד מכיוון שאף אחד לא מחה על כך. סוגיא זאת אומרת שאם ראובן יצר זיהום אוויר על ידי עשן או ריח רע במשך שלוש שנים ושמעון לא מחה, עדיין אין חזקה ושמעון רשאי למחות בכל עת.

דוגמא טובה ליישום הלכה זו נמצאת בתשובות ר’ אברהם בנו של הרמב”ם (1237-1186; מהד’ פריימן, סימן ק”א). ראובן התלונן ששמעון הורס את חייו כיוון שבנה בור לצביעת בדים ובנה אש וגרם לעשן בכיוון של ראובן. שמעון ענה: אני קניתי את הבית והפכתי אותו לחנות צבע 15 שנה לפני שקנית את ביתך, כך שיש לי חזקה להמשיך. הרב אברהם פסק: “בעשן ודוגמתו אמרו ‘אין חזקה לנזקים’… ולכן תקום טענת ראובן ותביעתו משמעון שיבטל את הנזק הזה…”.

לסיכום, על פי הלכה, חפירת מכרה ענק של פוספטים ליד שלוש ערים המיושבות על ידי 40,000 תושבים היא אסורה לגמרי לכתחילה, וגם ניתן לעצור אותה בדיעבד. אני מקווה מאד שאזרחי העיר ערד ונבחריה יצליחו לשים קץ לתוכנית הלא-הכרחית והמסוכנת הזו.

הערות

(*) אני מודה לרות גולדברג מערד ששאלה את השאלה ואף הכינה תרגום ראשוני של תשובתי שפורסמה לכתחילה באנגלית.

Rabbi Robert Gordis, Judaic Ethics for a Lawless World, New York, 1986, pp 113-114. (1.

2) סעיף זה מבוסס על תשובתי על יחס ההלכה לעישון, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ד’ (תש”ן-תשנ”ב), עמ’ 49-48 וכן על המאמר של מאיר זיכל, ”Air Pollution…”, The Jewish Law Annual 5 (1985), pp.25-43.

ביבליוגרפיה על איכות הסביבה והיהדות בעריכת הרב פרופ’ דוד גולינקין

1. מאיר איילי, “החרדה מפני כריתת עץ מאכל” וכו’, כרביבים, 1996, עמ’ 380-374

2. צבי אילני, “שיקולי יעילות בטיפול במטרדים אקולוגיים”, שנתון למשפט עברי ט”ז-י”ז (תש”ן-תשנ”א)

עמ’ 87-27

3. הרב צבי יהודה בן יעקב, “רעש בנזקי שכנים”, סיני קי”ח (תשנ”ו), עמ’ י”ח-כ”ה

4. דבורה זיו, איכות הסביבה בישראל, ירושלים, תשנ”ב

5. מאיר זיכל, איכות הסביבה במקורות היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש”ן, 104 עמודים

6. שמואל חן, “מדוע נעדרת אתיקה סביבתית מההגות הציונית הדתית?”, אקדמות י”ט (סיון תשס”ז), עמ’ 20-11

7. מחניים ס”ה, “טבע”

8. הרב גדעון פרל, “חובת הרשויות למנוע היזק ראייה”, תחומין י”ט, עמ’ 59-55

9. ישראל רוזנסון, “והנה טוב מאוד” – היחס לטבע ולסביבה במקורות היהדות, החברה להגנת הטבע, 1993, 61 עמודים

10. נחום רקובר, “הגנת הסביבה במקורות העבריים”, דיני ישראל ד’ (תשל”ג), עמ’ 27-5 (עם ביביליוגרפיה)

11. נחום רקובר, איכות הסביבה, ספריית המשפט העברי, ירושלים, תשנ”ד, 160 עמודים (עם ביביליוגרפיה)

12. ר’ צבי שינובר ור’ יצחק גולדברג, איכות החיים והסביבה במקורות היהדות, נחלים, תשנ”ד, 264 עמודים

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן