הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ששון ושמחה בתשעה באב וביום העצמאות

כציוני וכיהודי דתי, אני רואה בחידוש הריבונות של עם ישראל בארצו בשנת תש”ח ובהחלת ריבונות זו על ירושלים העתיקה והר הבית בשנת תשכ”ז מעשי ה’. למעשה, בעוד שרוב הציונים הדתיים מאמינים שהקמת מדינת ישראל היא “ראשית צמיחת גאולתנו”, בי מקוננת התחושה שהקמת המדינה היא גאולתנו בשלמותה – זו שצפו נביאנו וזו שלה התחננו במשך אלפיים שנה. כפי שטען האמורא שמואל במימרא שהובאה על ידי הרמב”ם, “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” (בבלי ברכות לד ע”ב; רמב”ם, הלכות מלכים יב:ב), ואם כן הדבר, ימות המשיח כבר כאן. אין זה אומר שהחיים שלנו מושלמים. תמיד יש מקום לשיפור. אך השאיפה לתיקון והתעלות היא חלק אינטגראלי מן הקיום האנושי, ואינני חושב שפן חשוב זה של נפש האדם אמור להיעלם, אפילו באחרית הימים.

ואף על פי כן, זה זמן רב אני מתלבט אם לציין את יום העצמאות בתפילה חגיגית וריטואל דתי. הנוהג הרווח לקרוא את ההלל ביום העצמאות, ולהקדים לקריאה זו ברכה המצהירה שהקב”ה ציווה עלינו לעשות כן, מצטייר בעיני כקריאה לא מדויקת בהלכה ובאגדה. אמנם לפי התלמוד יש לקרוא את ההלל לא רק בימים טובים מדאורייתא או מדרבנן, אלא גם על כל גאולה מצרה (בבלי פסחים קיז ע”א). אך מן ההקשר שם עולה שהכוונה להצלה מצרה ספציפית על דרך נס, ולדעתי החזרת הריבונות על ארץ ישראל לעם ישראל אינה בגדר הצלה נסית. אדרבה, מדובר בחזרה ל”נורמה”. הגאולה של אחרית הימים – שיבת עם ישראל לארצו ולעירו – נתפסת על ידי המסורת כאירוע הטבעי ביותר: חזרה לחיים נורמאליים של עם בארצו לאחר נתק ממושך ומצער של שעבוד מלכויות.

הן במקרא והן בספרות חז”ל מצוינים ימים אחדים, ויום אחד מתוכם במיוחד, כיום שבו חוגגים את החזרת ארץ ישראל והעיר ירושלים לידי עם ישראל. אך יום זה אינו היום שבו עם ישראל נכנס לארץ או מחזיר לידיו את הריבונות עליה. היום שיש לחגוג בו את הגאולה הוא דווקא היום, או הימים, שבהם איבדו היהודים את נוכחותם הריבונית בארץ ישראל ובירושלים עיר הקודש. הן לפי הנבואה המקראית והן לפי חז”ל, כשהגאולה תגיע יש לציינה בששון ובשמחה דווקא בתשעה באב ובשאר הצומות שנקבעו בעקבות החורבן, אותם ימים שהוקדשו עד כה לצום ואבל על החורבן.

אם יום העצמאות הוא בגדר מועד דתי, אזי הוא יוצא דופן. אין חגים כיוצא בו המציינים מימושים קודמים של ההבטחה של הקב”ה “לזרעך אתן את הארץ”: אין חג המציין את כניסת בני ישראל לארץ ישראל בימי יהושע, ואין חג המציין את שיבת ציון לאחר גלות בבל. בני ישראל נכנסו לארץ כנען בהנהגת יהושע בפסח, ארבעים שנה בדיוק לאחר יציאת מצרים. אך כמה מאתנו חוגגים את חג הפסח כיום שבו נכנס עם ישראל לראשונה לארץ ישראל? אין ספק שבסולם הערכים של רובנו הכניסה לארץ היא חשובה אף יותר מן היציאה ממצרים, שהרי היא היעד והמטרה של יציאת מצרים! ואף על פי כן, ההגדה אינה מזכירה כלל את הכניסה לארץ. ממשנה פסחים י:ד משתמע אמנם שבליל הסדר יש לדרוש את כל הפסוקים בפרשת “ארמי אובד עמי” (דברים כו:ה ואילך), כולל הפסוק “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש”, (פסוק ט, שם). אך במהדורת ההגדה שלנו אין שום התייחסות לפסוק הזה. ישנה כנראה סיבה להיעדר אזכור של מתן ארץ ישראל לעם ישראל במסגרת הריטואל של ליל הסדר. לדעתי, אין זו משום שהארץ נתפסה כפחות חשובה או פחות רוחנית מן החירות או התהוות העם, נושאים המוזכרים ומודגשים בליל הסדר. הסיבה להשמטת אזכור הכניסה לארץ מן ההגדה היא שהארץ נתפסת כנתון בסיסי של החיים, כמו אוויר לנשימה. הנתק מן הארץ ומן החיים הטבעיים כעם הריבון בארצו הוא שבר עמוק שיש להתאבל עליו; לעומת זאת, הכניסה לארץ – או החזרה אליה – אינה אלא חזרה לנורמה. את הנורמה חוגגים בשאיפת האוויר בארץ ישראל, בחרישת רגבותיה ובפנייה לעיסוקינו בתוכה, עם הודיה לקב”ה על כל נשימה ונשימה מאווירה ועל כל טעימה וטעימה מפירותיה – יום יום, ולא אחת בשנה.

לקח זה בא לידי ביטוי מובהק בספר זכריה. הנביא זכריה חי ופעל בארץ בימי שיבת ציון לאחר גלות בבל. סמוך לאחר בניין הבית השני, פנתה אליו משלחת כדי לשאול על המעמד של צום חודש אב, שנקבע שבעים שנה לפני כן, עם חורבן הבית הראשון: “הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?” (זכריה ז:ג). הנביא עונה בנבואה ארוכה הנמשכת לאורך הפרקים ז’ ו-ח’ בספרו, הנוגעת בטיב הצום והחשיבות של הצדק. הוא סוקר את חטא ישראל, עונשו בגלות, ושיבתו לארץ, ומסיים:

כֹּה־אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [=שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת] יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (שם, ח:יט).

נחלקו הפרשנים לגבי משמעות הדברים. האם הוא משיב לשאלת המשלחת על ידי פסק הלכה, שלפיו בעקבות בניין הבית השני בוטלו צום תשעה באב ושאר הצומות שנקבעו כזכר לחורבן? או שמא מבטיח הנביא שצומות אלו יבוטלו בעתיד, עם השלמת הגאולה? שני הפירושים רווחו כנראה בימי הבית השני, שכן ישנה עדות לכך שמקצת העם צמו בימים אלו בימי הבית השני ומקצתם לא צמו. אך בין אם נפרש שזכריה ביטל את הצומות כבר בימיו ובין אם לאו, המסר ברור: אין לחגוג את גאולת ישראל במועדים חדשים המציינים את התאריכים שבהם הגאולה התממשה, אלא בהיפוך אופיים של הצומות שנקבעו זכר לחורבן ואובדן הריבונות היהודית בארץ, בעיר הקודש ובמקדש. הימים האלה עצמם הם שהופכים “לששון ולשמחה ולמועדים טובים”. מדוע? כנראה הגאולה כשלעצמה אינה “סיבה למסיבה”, משום שמדובר פשוט בחזרה לנורמה. היום שיש לציין הוא היום שבו התממשה הנסיגה יוצאת הדופן מן הנורמה, הימים המציינים את הניתוק המזעזע של היהודים מארצם, את חורבן ירושלים, ואת היציאה לגלות. ימים אלו – תשעה באב, והצומות שנלוו אליו: שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת, שצוינו בגלות בצום ובאבל, לא די בכך שהם נוטרלו על ידי הגאולה: עליהם להפוך לששון ושמחה.

האמורא הבבלי רב פפא – שהתבסס על דברי קודמו, האמורא רבי שמעון חסידא – חזר בתלמוד על נבואת זכריה, ותרגם אותו לשפת ההלכה:

אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין.
אי הכי, תשעה באב נמי! – אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. (בבלי ראש השנה יח ע”ב)

ניתן לסכם את פסקי ההלכה של רב פפא כדלהלן:

1.כשהיהודים סובלים מגזרות ורדיפות, חייבים לצום בכל ארבע התעניות שנקבעו זכר לחורבן;
2.כשאין גזרות ואין “שלום”, חובה לצום בתשעה באב, ושאר התעניות הן בגדר רשות, ולא חובה.
3.כשמגיע “שלום” הגאולה, יש להפוך את התעניות הללו עצמן, כולל תשעה באב, לימי ששון ושמחה המציינים את הגאולה. הנתק שבמערכת היחסים הטבעית בין עם ישראל לארצו הסתיים – והעצב עצמו הופך לשמחה.

המילה “שלום” בהקשר זה משמשת שם נרדף ל”גאולה”. היא זכתה לכמה פירושים מצד מפרשי הסוגיא בבבלי ראש השנה, אך ראוי לציון שאף אחד מהם אינו טוען שעלינו לחכות לשלום עולמי ממש לפני שנהפוך את תשעה באב ליום של ששון ושמחה. רבנו חננאל פירש את הביטוי “זמן שיש שלום” במובן “בית המקדש קיים”, ואילו רש”י פירש “שאין יד הגויים תקיפה על ישראל” – דהיינו ריבונות יהודית בארץ ישראל או שוויון ליהודים בין האומות.

האם אנחנו חיים “בזמן שיש שלום” במובנים אלו? כמו בימי זכריה, נראה שהעניין שנוי במחלוקת. היהודים בארץ יהודה בימי זכריה זכו לבניין בית המקדש, אך הם חיו תחת שעבוד מלכות פרס; אנחנו זכינו לריבונות בארץ ישראל ובירושלים, אך לא בבניין בית המקדש. אם בניין בית המקדש הוא מהות הגאולה, נראה שאין אנו חיים ב”זמן שיש שלום”. אך אם ימות המשיח הם ימים שבהם אין שעבוד מלכויות ו”אין יד הגויים תקיפה על ישראל”, כדעת האמורא שמואל, רש”י והרמב”ם, נראה שאנחנו חיים ב”זמן שיש שלום”.

כמדינה ריבונית מודרנית, זכותה של ישראל לקבוע מתי וכיצד לחגוג את יום העצמאות שלה. יש לקוות שביום זה ישראלים וציונים, דתיים ולא-דתיים, ייטלו יחד חלק במנהגים היפים שהתפתחו במרוצת השנים לציין את הקוממיות: טקסים, מצעדים, חידוני תנ”ך, טיולים ברחבי הארץ, פיקניקים ומנגלים. על אנשים דתיים לברך את הקב”ה על חסדיו יום יום, לא כל שכן ביום שבו החזיר את הריבונות על הארץ לעמו, כשם שמכירים תודה מיוחדת לקב”ה על החסדים אשר גמלנו ביום הנישואין או בימים אחרים שאינם מתאפיינים בריטואל דתי במיוחד. ואף על פי כן, נראה שהמסורת היהודית אינה רואה ביום הכרזת העצמאות את היום שבו יש לציין בריטואל דתי את סיום הגלות והתחלת הגאולה. הדגשת היום הזה – רומזת לנו ככל הנראה המסורת היהודית לדורותיה – הייתה חותרת תחת התפיסה שהנורמה היא ישיבת עם ישראל לבטח כריבון בארצו. הימים שנקבעו בנבואה ובהלכה כימי הלל והודיה על החזרה לנורמה הם הימים שעד כה ציינו את הנתק מן הנורמה. לכן נראה שיש לשמור את הריטואל הדתי המתאים לציון חידוש הריבונות היהודית בישראל ובירושלים ובהר הבית – כולל קריאת ההלל – לימי הששון והשמחה שאותם ייעד ה’ צבאות למטרה זו: תשעה באב והמועדים הטובים האחרים המוזכרים בזכריה ח:יט.

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן