הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

למה עדות המזרח מתנגדות לשילוב רגליים בבית הכנסת?

שנה ד’, מספר 6, אלול תשע”ח

(אורח חיים צ”ה:ב’ בעטרת זקנים)

לכבוד אחי החזן אברהם גולינקין ביום הולדתו


שאלה מאת כמה תלמידי רבנות: למה מתנגדות עדות המזרח לשילוב רגליים בבית הכנסת? מהם המקורות? האם התנגדות זו מוצדקת? (1)

תשובה: נושא זה איננו כל כך חשוב לעצמו, אבל ניתן ללמוד ממנו כמה דברים חשובים על התפתחות ההלכה. אנו נראה איך משפט אחד של פוסק צרפתי במאה ה-13 השפיע על יהודים ברחבי העולם החל מן המאה ה-17, הודות להמצאת הדפוס ולתפוצה הרחבה של השלחן ערוך. גם ניווכח שלפעמים עדה אחת או קבוצה אחת של יהודים מאמצת מנהג אחד או הלכה אחת בעקבות השפעתם של כמה פוסקים חשובים.

אינני יודע באיזו מידה זהו מנהג בימינו של “עדות המזרח” באופן כללי, אבל אין ספק שזהו מנהג של יהודי בבל (עיראק) שעבר מרב יוסף חיים מבגדד (נפטר 1909) לרב יעקב חיים סופר (נפטר 1939), לרב עובדיה יוסף (נפטר 2013), ולבנו הרב יצחק יוסף,  שהוא כעת ה”ראשון לציון” של מדינת ישראל.

יש מעט מאד מקורות על המנהג הזה. אני מצאתי את רוב המקורות להלן דרך ספריהם של הרב יעקב חיים סופר והרב יצחק יוסף(2) ודרך ההערות של הרב אליהו יאיר בקשי ל”בן איש חי”. (הרבה מן המקורות המובאים להלן אינם מופיעים בפרויקט השו”ת של בר אילן.)

א) דרך ארץ רבה

“דרך ארץ רבה” הוא חיבור הכתוב בסגנון ספרות החכמה של חז”ל כגון אבות ואבות דרבי נתן. בדרך ארץ רבה פרק י”א (= תוספתא דרך ארץ פרק ו’, מהד’ היגער עמ’ 317-316) אנו מוצאים את הסעיף הזה:

התיר מנעליו ויצא לשוק – הרי זה מגסי הרוח.

סוטרו לצדדין וקובעו לאחוריו [נוסח אחר: סנטרו לצדדין וכובעו לאחוריו],

ירכתו על חברתה,

ורצועות תפילין בידו ומחזירן כשהוא מהלך בשוק – הרי זה מגסי הרוח.

וכל גסי הרוח נדמין לעבודה זרה, שנאמר “ולא תביא תועבה אל ביתך” (דברים ז’: כ”ו), ולהלן הוא אומר “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי ט”ז: ה’) — מה תועבה האמורה כאן עבודה זרה, אף תועבה האמורה להלן עבודה זרה.

אין אנו יודעים את זמנו של דרך ארץ רבה, אבל המקור הזה הוא כנראה די קדום מכיוון שעדיין לבשו תפילין כל היום, כולל ברחוב, כמו שנהגו בתקופת התלמוד.(3) ברור מעיון בכל הסעיף שהמחבר מתנגד למי שיצא לשוק/מהלך בשוק ומתנהג בגסות רוח. הוא אפילו מביא גזרה שווה (השוו סוטה ד’ ע”ב) על מנת לומר שגסי הרוח דומים לעובדי עבודה זרה. גם ברור שהמקור הזה איננו עוסק בשילוב רגליים בבית הכנסת.(4) מדובר על מי שהולך ברחוב בלי נעליים, עם כובעו לאחוריו, ועם רצועות התפילין שלו מונחות בצורה לא מכובדת. אינני יודע כיצד אפשר ללכת בשוק עם “ירכתו על חברתה”, אבל ברור שמדובר בצורת הליכה גאוותנית ולא במי שיושב ומתפלל בבית הכנסת. כלומר, זהו מקור מעניין, אבל אין לו שום קשר למנהג הנדון כאן.

ב) רבינו פרץ מקורביל ואלה שפסקו כמותו

המקור הבא הוא המקור היחידי הקדום יחסית למנהג הנדון. כל שאר הספרים שנביא להלן העתיקו ממנו, למרות שרובם לא ידעו שהם מעתיקים ממנו.

  1. רבינו פרץ מקורביל חי בצרפת ונפטר בסביבות 1298. התוספות של רבינו פרץ ותלמידיו “הקיפו כמעט את כל מסכתות התלמוד” (ראו א”א אורבך, בעלי התוספות, מהד’ ד’, ירושלים, תש”מ, עמ’ 581-575). בין השאר, הוא כתב הגהות על ספר מצוות קטן של רבו, רבי יצחק מקורביל (נפטר 1280). והרי הגהה שלו לספר מצוות קטן (סימן י”א, ס”ק ב’, סאטמער, תרצ”ה, עמ’ ט’):

כשתתפלל מיושב [=לא בתפילת העמידה], אל תסמוך מאחוריך,

ואל תטה לצדדים,

ואל תפשוט רגליך, ואל תרכינם [=תרכיבם] זה על זה,

כי כל אלה הם סדר גאוה.

אלא תשב וראשך כפוף שלא תראה פני היושב נגדך חוץ לד’ אמות.

ופשט יד[י]ך תחת לבושך, הימנית על השמאלית, ותשב באימה וברעדה.

רבינו פרץ סבור שבן-אדם שיושב ומתפלל בבית הכנסת חייב לשבת בצורה מכובדת בלי להטות אחורה או לצדדים, לא לפשוט את הרגליים או לשים רגל אחת על השנייה, אלא לשבת עם ראש כפוף כדי לא להסתכל על המתפללים האחרים. הוא רוצה שהמתפלל לא ישב ב”סדר גאווה” אלא “באימה וברעדה”. ובאשר להתנגדות להרכבת רגל על רגל, יתכן שהוא הושפע מן הנימוסים של צרפת בזמנו, כמו שמצאנו בקשר למנהגים אחרים.(5)

  1. הפסק הזה של רבינו פרץ עבר מצרפת לר’ מנחם מנדל אויערבאך בפולין (1689-1620) בפירוש עטרת זקנים לשלחן ערוך אורח חיים צ”ה:ב’. הוא מצטט שם את רוב הקטע מרבינו פרץ:

ובתפלת מיושב אל יסמוך לאחוריו ולא יהא מוטה לצדדים

מפני שהוא דרך גאות.

ולא יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה

שכל זה דרך גאות.

אלא יושב וראשו כפוף שלא יראה פני היושב כנגדו חוץ לארבע אמותיו…

ידיו תחת לבושו, הימנית על השמאלית, לרמז כדי להגביר מדת הרחמים על מדת הדין.

כלומר, חוץ מן הפרזה האחרונה, זהו ציטוט של רבינו פרץ עם שינוי מגוף שני לגוף שלישי. ברם, משום מה, ובניגוד לשאר המקורות שהוא ציטט באותו סעיף, הרב אויערבאך לא ציין שזהו ציטוט של רבינו פרץ. ולכן, כל החכמים המצטטים את ההלכה הזאת אחריו מביאים אותה בשם עטרת זקנים מפולין במאה ה-17 ולא בשם רבינו פרץ מצרפת במאה ה-13.

  1. הפסק של עטרת זקנים צוטט על ידי ר’ יהודה אשכנזי דיין טיקטין בפירושו הקלאסי לשלחן ערוך אורח חיים שנדפס לראשונה באמשטרדם בשנת 1742 (באר היטב לאורח חיים צ”ה, ס”ק ג’): “ובתפילת מיושב… ולא יפשוט רגליו ולא ירכיבם זה על זה. עט”ז [=עטרת זקנים]”.
  1. הפסק הזה של עטרת זקנים גם צוטט על ידי הרב ישראל יעקב אלגאזי (1757-1680) שנולד באיזמיר ועלה ארצה בשנת 1735, למד ולימד בישיבת המקובלים “בית אל” בירושלים, נבחר לראשון לציון בשנת 1756, ונקבר בהר הזיתים. בספר שלמי ציבור (שאלוניקי, תק”ן/1790, דף ק”י ע”ב = מהד’ ירושלים, תשמ”ז, עמ’ רס”ד) הוא כותב: “ובספר עטרת זקנים כתב דאף בתפלת מיושב… ואל יפשוט רגליו, ואל ירכיבם זה על זה“.
  1. גם החיד”א (ר חיים יוסף דוד אזולאי, 1806-1724), אחד מגדולי הפוסקים בארץ ישראל ואיטליה, ציטט מעטרת זקנים בספרו קשר גודל (ליוורנו, תקס”ב/1802, סימן י”ב: דיני תפלה, סעיף ל’): “אף בתפלה מיושב… ואל יפשוט רגליו ולא ירכיבם זה על זה (עט”ז [=עטרת זקנים] שם).”
  1. ר’ אליעזר פאפו, בעל “פלא יועץ” (בולגריה ובוקרשט, 1827-1786) ציטט מעטרת זקנים בעילום שם עם שינוי בסוף המשפט בספרו חסד לאלפים (שאלוניקי 1841; ירושלים תשכ”ג, עמ’ קמ”ג, לאורח חיים צ”ה, ס”ק ב’): “גם בתפילת מיושב… ולא יפשוט רגליו ולא ירכיבם זה על זה אלא ישב באימה וכבוד“.
  1. ר’ יוסף חיים מבגדד (בסביבות 1909-1833) היה גדול הפוסקים בעיראק במאה ה-19. הוא ציטט את ההלכה הנ”ל בלי לתת מקור מדויק (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת יתרו, סוף סעיף ט, מהד’ ירושלים, תשמ”ה, עמ’ 135), אבל ברור מהפרזה האחרונה שהוא מצטט מר’ אליעזר פאפו ולא מעטרת זקנים: “וגם בתפילות דמיושב… ולא יפשוט רגליו ולא ירכיבם זעג”ז [=זה על גב זה], אלא ישב באימה וכבוד וכנזכר באחרונים ז”ל”.
  1. הפסק של עטרת זקנים צוטט בקיצור על ידי ר’ ישראל מאיר הכהן (פולין, 1933-1838) במשנה ברורה לאורח חיים צ”ה, ס”ק ב’, שפורסם לראשונה בשנת 1894: “עוד כתבו… ולא יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה… וראשו כפוף [עט”ז]”.
  1. לבסוף, הפסק של עטרת זקנים צוטט על ידי ר’ יעקב חיים סופר (בגדד וירושלים, 1939-1870) בכף החיים לאורח חיים צ”ד, ס”ק ל”ב: “ובתפלה דמיושב… ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה… חוץ מד’ אמותיו” ואז הוא מפנה לעטרת זקנים ולעוד ארבעה מן המקורות הנ”ל.

כלומר, לכתחילה המנהג הנדון לא היה מנהג “בבלי/עיראקי”. כל המנהג הזה מבוסס על משפט אחד שנאמר על ידי רבינו פרץ בצרפת במאה ה-13. משם הוא עבר בעילום שם לר’ מנחם מנדל אויערבאך בפולין במאה ה-17,

ומשם לר’ יהודה אשכנזי בפולין בשנת 1742,

ולר’ ישראל יעקב אלגאזי בירושלים באמצע המאה ה-18,

ולחיד”א בליוורנו בסוף המאה ה-18,

ולר’ אליעזר פאפו בבולגריה בתחילת המאה ה-19,

ולר’ יוסף חיים מבגדד בסוף המאה ה-19,

ולר’ ישראל מאיר הכהן בפולין בסוף המאה ה-19,

ולר’ יעקב חיים סופר בבגדד וירושלים בתחילת המאה ה-20.

ועתה נעיין בדברי הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (חלק ב’, ירושלים, תש”ן, סימן קנ”א, סעיף י”א, עמ’ רמו-רמז):

אסור לשבת בבית הכנסת רגל על רגל. משום דהוי כשחץ וגאוה. ואפילו בביתו אין ראוי לשבת כך. ומכל מקום, אם כוונתו לתת על רגליו ספר ויהיה הדבר נוח לו לקריאה, מותר, דרחמנא ליבא בעי [שה’ מבקש את הלב]. ובכל זאת בבית הכנסת אין ראוי לעשות כן, גם כשכוונתו לתת על רגליו ספר וכדומה. ובפרט אם הוא בן תורה.

יש לשים לב שרק המשפט הראשון המודגש מבוסס על עטרת זקנים (או על רבינו פרץ) הנ”ל; כל השאר הוא חידוש שלו. בהערה י”ז הוא מצטט את דרך ארץ רבה, את הבן איש חי ואת הגהות הסמ”ק.

לבסוף, בשארית יוסף (חלק ג’, ירושלים, תשנ”ו, ק”נ:י”ד, עמ’ רפ”ז-רפ”ח) חוזר הרב יצחק יוסף על דבריו הנ”ל בקיצור ומסביר בהערה י”ד: “הנה הלכה זו שמענו לא אחת מפי מרן אאמו”ר שליט”א [=אביו, הרב עובדיה יוסף] בשיעוריו הרבים, אך לא ציין לזה מקור, ולכן הבאנו מה שכתב הסמ”ק…”. לאחר מכן, הוא מצטט את דרך ארץ רבה ומודה שהעירו לו בצדק שזה לא קשור לנושא הנדון, ואז הוא מצטט שוב מן הבן איש חי. והוא מסיים: ”וראינו מעשה רב אצל מרן אאמו”ר שליט”א כמה פעמים, שגער במי שישב בבית הכנסת רגל על רגל, ואמר, שאין זה כבוד בית כנסת לישב כך. [זולת אם עושה כך כדי ליתן ספר על רגלו לעיין בו.]”

כלומר, הרב עובדיה יוסף הקפיד מאד על העניין הזה וכן בנו בעקבותיו. ככל הנראה, יהודי בבל/עיראק מקפידים בנדון בגלל פסיקתם של הרב יוסף חיים מבגדד, הרב יעקב חיים סופר והרב עובדיה יוסף.

ג) סיכום והלכה למעשה

בסיכום, ראינו שהלכה או מנהג זה אין לו מקור תלמודי. מקורו במשפט אחד שנכתב על ידי רבינו פרץ בצרפת במאה ה-13. משם הוא עבר בעילום שם לעטרת זקנים, פירוש על השלחן ערוך, שנכתב בפולין במאה ה-17, ומשם — בזכות ההפצה הרחבה של השלחן ערוך – הוא עבר לפוסקים רבים בפולין, בארץ ישראל, בליוורנו, בבולגריה, ובבגדד.(6) היום הוא מקובל כנראה בעיקר אצל יהודי בבל/עיראק בגלל השפעת ר’ יוסף חיים מבגדד, ר’ יעקב חיים סופר והרב עובדיה יוסף.

לאור כל הנ”ל, יהודים יוצאי עיראק ואחרים שרוצים לקיים את המנהג הנדון  רשאים לעשות כך, אבל אין שום חובה לקיים את המנהג. אין ספק שיש לשבת בשעת התפילה “באימה וברעדה” בלי “גאוה”, אבל  המנהג או ההלכה הנ”ל הוא בסופו של דבר דעת יחיד של רבינו פרץ בלי שום ביסוס תלמודי ויתכן שהוא הושפע ממה שהיה מקובל בימיו בצרפת. יתר על כן, זה מאד קשה להכריח בני-אדם לשבת בצורה מסוימת במשך זמן רב בשעת התפילה. כלומר, “אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה” (בבא בתרא ס’ ע”ב ומקבילות). אכן, רצוי לשבת בבית הכנסת בצורה מכובדת בלי להישען אחורנית או להטות לצדדים או לפשוט רגלים מכיוון שתנוחות כאלו יכולות להתפרש כזלזול בכבוד בית הכנסת ובכבוד המקום. אבל לא כדאי לנזוף באנשים שלא מסוגלים לשבת ישר במשך זמן רב. בימינו, אנו צריכים לשמוח שהגיעו לבית הכנסת ולעודד אותם לחזור.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ו’ אלול תשע”ח


הערות

  1. אני נשאלתי על מנהג זה לראשונה על ידי כמה תלמידי רבנות לפני 25 שנה וכתבתי להם תשובה בכ”ד טבת תשנ”ג. לפני כמה חודשים תלמידי איתן קרול התעניין שוב בנושא הזה ואף כתב תשובה בעזרת המקורות שמסרתי לו. אני מודה לו על התעניינותו שגרמה לי לחזור לנושא.
  2. הספרים מובאים להלן. הבקיאות של הרב יצחק יוסף מדהימה כרגיל; הוא היחיד שמצא את דברי רבינו פרץ. ברם, הוא מטפל בנושא בצורה א-היסטורית ולא ראה או לא הדגיש שיש בדיוק מקור אחד למנהג הזה שהתגלגל הלאה להרבה ספרים בהרבה ארצות כפי שנראה להלן.
  3. בתקופת התלמוד החכמים נהגו להניח תפילין כל היום. ראו, לדוגמא, שבת מ”ט ע”א — על אלישע בעל כנפיים; כתובות ק”ד ע”א למעלה — על מותו של רבי יהודה הנשיא; וירושלמי ברכות ב’:ג’, ד’ ע”ג, שרבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר היו לובשים תפילין כל היום בקיץ ובחורף.
  4. בילקוט יוסף סבר הרב יצחק יוסף שמקור זה קשור לענייננו, אבל בשארית יוסף הוא כתב שהעירו לו בצדק שזה לא קשור.
  5. בצרפת בימי הביניים הפסיקו לכסות את הראש בתקופת השבעה וגם התפללו בגילוי ראש מכיוון שבאותה תקופה בצרפת חשבו שכיסוי ראש הוא גנאי – ראו יצחק זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ 195-193 ועמ’ 208, איור מספר 2; ועמ’ 24.
  6. לדוגמא דומה לקפיצת מנהג מאשכנז במאה ה-13 לעדות המזרח בעת החדשה, ראו מה שכתבתי על המנהג לעשות הצגה על יציאת מצרים בליל הסדר David Golinkin, Insight Israel, second series, Jerusalem, 2006, pp. 80-83.

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן