הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

‘שבעת-המינים’ והתפוז- נוסטלגיה וזהות יהודית-לאומית

ד"ר מיכל אורן

18 בינואר 2010

נוסטלגיה כלפי אירוע או מקום – ממשי או מדומיין – מסייעת בבניית זהות אישית וקולקטיבית. יחד עם זאת, היא “מלכודת-דבש”, כיוון שבו-זמנית, בניית הזהות המעניקה תחושה מעצימה ומניעה לפעולה, עלולה לשמש תירוץ לשקיעה פסיכולוגית ותרדמה פאסיבית שממנה קשה להשתחרר. במונחים לאומיים הכוונה היא לצמד המושגים ‘גלותיות’ ו-‘תחייה-לאומית’.

המושגים ‘שורשיות’ ו-‘גלות’ (חוסר- שורשים) חוזרים ונשנים בהיסטוריה היהודית. ארץ-ישראל עבור עם-ישראל בגולה הייתה מחוז געגוע מדומיין שלא נחווה באופן ישיר. הדיאלקטיקה שבין ה-‘שורשיות’ וה-‘גלות’ דחפה לביצוע ריטואלים של נוסטלגיה שתכליתם חיזוק הזהות והשורשיות.

לא מפליא שעצים משמשים להסמלת השורשיות כנגד מוטיב “היהודי הנודד” ובראש וראשונה נטיעת עצים.(1) העץ, המשול בתרבויות שונות לאדם ומשמש מטאפורה לחיים (הולדה, הישרדות, מוות), נושא סמליות המשרתת גם מסרים לאומיים. עצים מסוימים – בדרך-כלל הנפוצים, או דווקא הנדירים, בכל טריטוריה – נבחרו כסמלי עיצוב תודעתיים וסביבם התקיימה פעילות ריטואלית כמו אכילת פירות-הארץ בט”ו בשבט.

אכילת פירות-הארץ, כמטפורה לשורשיות, משכה חוטי-היזכרות מן ההווה אל העבר המדומיין המפואר ועיצבה את הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל בגולה. אלא, שכאמור, שתי התפיסות שכנו זו לצד זו: מצד אחד, תחושת השייכות לעם והגעגוע התמידי לארץ סיפקו תירוץ לשקיעה בפאסיביות, ומן הצד השני, עוררו לשיבת-ציון ותקומת העם. לאור זאת, מעניין לבחון אם היה שוני בריטואל אכילת פירות-הארץ בארץ ובגולה ומהם הפירות שנבחרו לעיצוב הזיכרון וחיזוק הקולקטיב בגולה ואחר-כך בארץ.

ט”ו בשבט ו-‘פירות ארץ-ישראל’

במאה ה-16, עם עלייתם לארץ של צאצאים ממגורשי ספרד ופורטוגל והתיישבותם בצפת, הנהיגו ‘המקובלים’ סעודה חגיגית בט”ו בשבט. זאת, למרבה הפלא, דווקא כאשר אובייקט הגעגוע המסורתי (ארץ-ישראל) ופירות הארץ היו מוחשיים ומושגים. הסבר לכך ייתכן למצוא בעובדה שלסעודה ניתן תוכן אפוקליפטי והפירות סימלו את תיקון האדם והערגה לגאולה השלמה שארץ-ישראל היא רק חלק ממנה. מנהג הסעודה התפשט עד מהרה בקהילות ישראל בזכות העלאתו על הכתב והדפסתו בספר ‘פרי עץ הדר’ ב-31 מהדורות ברחבי העולם. אלא שבגולה ניצוק לתוכו התוכן המסורתי – נוסטלגיה אל העבר והמקום הקונקרטיים-מדומיינים, שיוצגה באמצעות החוויה החושית של אכילת פירות ארץ-ישראל. כך, למשל, תיאר אורי צבי גרינברג את ט”ו בשבט בילדותו בגולה:

“שלגים עלי אדמות עד קצה האופק. וכפור בחלונות. פלא-פריחת-ציצי כפור בחלונות, איך אפשר זאת להסביר לילדינו חמי-השמש בארץ-ישראל? ואנו ילדי ישראל בחורף הגולה – הלבלוב בגופינו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם”.

‘שבעת-המינים’–נוסטלגיה יהודית-גלותית

בנוסף להתמרת המשמעות האפוקליפטית בסימבוליקה נוסטלגית, עברה אכילת ‘פירות ארץ-ישראל’ רדוקציה נוספת. לפי הנחיות ‘המקובלים’ בצפת עלו על שולחן סדר ט”ו בשבט 30 מיני צמחי ארץ-ישראל (כולל פרי האדמה, כגון ירקות או בוטנים). בין היתר כללה הרשימה פירות הדר (כגון תפוז, מנדרינה ולימון) – וכזכור, גם שמו של הספר ‘פרי עץ-הדר’ מאזכר דווקא סוג זה. אך התדמית המקובלת בגולה לגבי אכילת פירות ארץ-ישראל היא זו של ‘שבעת-המינים’ שנתברכה בהם ארץ-ישראל: “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ” (דברים ח’ 8).היחס הנוסטלגי של ‘פירות-ארץ-ישראל’ נקשר, אפוא, ל’שבעת-המינים’, אף שנהגו לאכול גם צמחים אחרים.

‘שבעת-המינים’ בהתיישבות החדשה

‘שבעת-המינים’ לא קיבלו יחס מיוחד בעיני העולים לארץ-ישראל בתקופה המודרנית. המתיישבים בעליות הראשונות התעלמו כמעט לחלוטין מנופיה החקלאיים של פנים הארץ שהכילו שפע מטעים ושדות-תבואה מ’שבעת-המינים’, כיוון שהללו עובדו בידי ערבים. הם כמעט שלא ביקרו וטיילו באזוריה ההרריים של הארץ והתרכזו בעיקר באזור החוף. כאשר בכל-זאת התייחסו לנופים אלה, הם שיקפו עבורם את הפסוקים המקראיים, כלומר, את ההתיישבות הישראלית הקדומה באזור ההר. או-אז שיבחו את פריונה של הארץ ואת עברה המפואר בתקופה בה ישב עם ישראל בארצו. גישה נוסטלגית-גלותית זו מזכירה את יחס הגולה ל’שבעת-המינים’ – גישה פאסיבית מלאת ערגה אל העבר.

דרך אחרת לתאר את החקלאות הערבית באזור ההר הייתה להסב את הנוסטלגיה להמרצת פעולת תקומה ותחייה – הקמת מושבות עבריות. יהושע ברזילי (איזנשטט) תיאר בעת מסעו מיפו (מקום מושבו) לירושלים את “יפי התמרים, הוד הזית, התאנה אשר זה חנטה פגיה”. הוא עבר “בין יערי תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים, שקדים, רמונים, זיתים, אגוזים ותאנים, תמרים מרהיבי עין בצמרותיהם”. ולמרות זאת: “הבטתי מסביב אל הרי יהודה וראיתי כי גם שם החורבן והשממון נורא מאד… ארצנו למדבר הייתה”. המסקנה – “בארץ ישראל הגפן תתן פריה והזית לא תכחש אף במקומות כאלה, אם אך יעבדום בידים חרוצות”.(3) ידיים אלה הן כמובן ידיים עבריות, אלא שברזילי מצר על-כך שיהודים אינם משתוקקים להתיישב באזור ההר ומעדיפים את אזור החוף.

במושבות מישור החוף והגליל בחרו אומנם לגדל גפנים ליין, ואף זיתים וחיטה גידלו. אלא שתיאור הגידולים במושבות לא לווהנופך נוסטלגיעל שוםהיותם מ’שבעת-המינים’. השיקולים היו כלכליים גרידא. להיפך, גידולי הגפן במושבות עוררו תרעומת גדולה מצד מקטרגיהן, כגון אחד-העם, בטענה שהם אינם רווחיים ומוליכים את המושבות לנתיב חסר-מוצא.

במקביל לשתי הפרקטיקות שתוארו: שוויון-נפש כלפי סמליותם של ‘שבעת-המינים’ בחקלאות העברית החדשה והתעלמות מן הנוף הערבי-הקונקרטי, נמשכה רציפות הדימוי הנוסטלגי-גלותי של ‘שבעת-המינים’. מוטיבים של ‘שבעת-המינים’ המשיכו לשמש בעיטורים אמנותיים בארץ-ישראל – כמו בגולה – יחד עם העיטורים הנוסטלגיים האחרים כגון סמלי שבטי-ישראל, מגן-דוד והמנורה (כך במלון המלך-דוד בירושלים, בית-ביאליק בתל-אביב, או צריף משפחת בן-צבי בירושלים). אך סמלית העובדה ש’שבעת-המינים’ (ויתר מיני פירות) שיוצאו לגולה בט”ו בשבט, נאכלו כפירות-מיובשים…

‘עץ הזית’ – סמליות מיוחדת

מבין ‘שבעת-המינים’ בלט הזית בסמליות הלאומית המאתגרת שלו, כסמל השלום (סיפור נוח והיונה עם ענף הזית) וכסמל השתרשות עמוקה. אך עץ הזית קיבל גם משמעות פוליטית-לעומתית. שירו של אלתרמן, ‘עץ הזית’ (4) שנכתב כעשור לפני קום המדינה, מתאר את שרידותו של הזית, המשול לעם-ישראל, לאורך שנות בצורת (גלות) ארוכות ונאמנותו שאינה יודעת סייג:

“לֹא נָסוֹג… מַה קְּדוֹשָׁה שְׁבוּעָתוֹ! … הוּא נִצָּב בַּחוֹמָה… בְּגִזְעוֹ הַנִּפְתָּל, בְּלַהֶבֶת עוֹרְקָיו… כִּי הָהָר לֹא יִמּוֹט וְלִבּוֹ לֹא יִדֹּם, כָּל עוֹד נֶבֶט אֶחָד מְרַטֵּשׁ אֶת חָזֵהוּ”.

סמליות עץ הזית הגיעה לשיאה, עם בחירת ענפי הזית כמוטיב בסמל מדינת ישראל, לצד המנורה, בהתאם לפסוק בזכריה ד’ 3-2: “רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ… וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ”.

כשם ש’שבעת-המינים’ היה לרעיון פואטי-נוסטלגי שנועד לחבר את יהודי הגולה לארץ-ישראל בעזרת החושים, כך היה ‘עץ-הזית’ לרעיון פואטי סמלי ולא קונקרטי.

במהלך השנים עקרו איכרי המושבות את כרמי הגפנים, שכאמור, מלכתחילה לא ייחסו להם הוד-קדומים סמלי, ונטעו במקומם פרדסי תפוזים. גם בכפרים הערביים הנטושים נעקרו מטעי הזיתים והתאנים או נותרו בשיממונם, כי על-פי רוב לא השתלם לעבדם. לא מעט מהם הפכו ברבות השנים לפארקי-טיולים (בוסתנים – כשמם הערבי) המאפשרים חווית היזכרות נוסטלגית ב’שבעת-המינים’ וב”ימים הטובים ההם”, כשעם-ישראל ישב “תחת גפנו ותחת תאנתו”. העובדה ששרידי נוף הקדומים ערביים הודחקה.

התפוז – סמל ציוני נטול נוסטלגיה

גורל הפוך ומפתיע קרה לתפוז. דווקא הוא הפך מגידול כלכלי גרידא לסמל הציוני האולטימטיבי – סמל להשתרשות, ציונות, עבודה-עברית וקדמה טכנולוגית אל מול הנבערות הערבית. פריו המושך (עגול, גדול, כתום בוהק) היה נוח להפיכה לאייקון של ה”ישראליות”. מקומו של התפוז כמותג ייצוא ערבי (‘יאפה’ – Yaffa) נוכס על-ידי ישראל כמותג ישראלי רשמי (Jaffa). כיום, לאחר שנים של דעיכה כמעט טוטאלית של התפוז כגידול חקלאי, הוא מתחדש אומנם בקצב מואץ, אלא שכגידול אופנתי וכסמל ציוני הוא נדחק כמעט לגמרי. פיתוח חקלאי מודרני מאפשר גם תחיית זנים של ‘שבעת-המינים’ אך בעידן הנוכחי מיתוגם כזנים “ישראליים” אינו עושה שימוש במיתוג הנוסטלגי-הגלותי של ‘שבעת-המינים’ ולפיכך אין הם זוכים לעדנה סימבולית כפי שזכה התפוז בעבר.

מהפך נוסף – סמליות ‘עץ הזית’ בהווה

סמליותם של ‘שבעת-המינים’ שנתברכה בהם ארץ-ישראל נותרה, אם-כן, סמל יהודי-גלותי, לא קונקרטי, ששימש להיזכרות נוסטלגית בהיסטוריה ארוכת-השנים של העם היהודי ודבקותו בארץ באופן פאסיבי מן הגולה; וכן לערגה לנוף הקדומים של הארץ. התפוז, הסמל שדחה את הנוסטלגיה והעדיף על-פניה את הפעולה המעצימה ותחיית-העם והארץ, איבד גם הוא את בכורתו כאייקון “ישראלי”. לעומתם, המושג הפואטי ‘עץ-הזית’ תפס את מוקד ההסמלה בצורתה החדשה: המאבק הפוליטי על הארץ. כבר בשנת 1956 פרסמה לאה גולדברג את השיר המתאר את הכפר הערבי הנטוש ועצי הזית המסמלים את הבעלות הערבית על הארץ(5).

“על פני אחת הגבעות / מתעופפת ציפור כתומה / שאינני יודעת את שמה, / אבל עצי הזית מכירים אותה, / והרוח רודף אחריה ושר: / פה ביתך /// בעיני ילדה ערבייה / במבואות הכפר ההרוס / מרחפת ציפור כתומה / שאינני יודעת את שמה”.

ומנגד, זלדה, בשיר ‘מקום של אש’ שפרסמה לאחר מלחמת יום-כיפור שמאודהשפיעה עליה (6),חיזקה את מוטיב סמל ‘עץ הזית’ כעד לאהבת עם-ישראל את ארצו (עיר דוד כמטונימיה לארץ):

“וכאשר מלך זר ואויב / מכפיש אהבתנו הנוראה / לעיר דוד – / שומעים השרשים / של עץ הזית איך לוחש דם / של החייל הקטן / בתוך העפר: / העיר רובצת על חיי”.

הערות:

1 על כך כתבתי במאמר קודם בפורום.

2. גמרא, ברכות מ”א ע”א.

3. יהושע ברזילי (איזנשטט) (תרע”ג), “בשערי ירושלים”, כתבי יהושע ברזילי (איזנשטט), יפו: חבר סופרים.

4. אלתרמן נתן (1938), כוכבים בחוץ, תל-אביב: יחדיו.

5. גולדברג לאה (1959), מקדם ומאחר: מבחר שירים, תל – אביב: ספריית פועלים, הקיבוץ הארצי.

6. זלדה (1974), אל תרחק: שירים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

ד"ר מיכל אורן היא מרצה בתחום לימודי ארץ ישראל:תרבות ומרחב, במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן