הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

שבעים שנה לפוגרום “ליל הבדולח”: נקודת מפנה בתולדות יהודי גרמניה

ד"ר גיא מרון

18 בינואר 2009

בליל ה-9 – 10 בנובמבר התחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה פוגרום שבמהלכו הוצתו מאות בתי כנסת ונרצחו קרוב למאה יהודים. באותו לילה ולמחרתו נעצרו כ- 30,000 גברים יהודים והועברו למחנות ריכוז. זו הייתה פעולת המעצר השיטתית הראשונה של יהודים בממדים כאלה. מרטין בובר, ששהה אז כבר בירושלים, כתב כמה שבועות לאחר מכן מאמר בו קבע כי באה אל קיצה הסימביוזה היהודית הגרמנית. ואכן, “ליל הבדולח” קיבל משמעות כזו והם אף נתפשים לפעמים כשלב חדש ברדיפת היהודים בכלל ואולי אף כראשיתה של השואה.

במאמר זה אציג כיצד היה “ליל הבדולח” נקודת מפנה בהיסטוריה הקצרה אך רבת משמעות של תולדות היהודים הגרמנים תחת המשטר הנאצי. אראה כיצד דפוסי חיים ואופק ציפיות שהצליחו היהודים הגרמנים לפתח מאז עליית הנאצים לשלטון החלו להתערער במהלך שנת 1938 ובאו אל קיצם בעקבות ליל ה- 8 -9 בנובמבר. אטען שאי אפשר לשפוט את דרכי פעולתם של היהודים הגרמנים שחיו תחת השלטון הנאצי עד 1938 במהלך שנה זו.

בחודשים לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון בינואר 1933 עוצבה מחדש המדינה והחברה הגרמנית. המפלגות הלא נאציות נסגרו בזו אחר זו וסמכויות הפרלמנט ובתי המשפט הוגדרו מחדש. יתירה מזאת, בתהליך שכונה על ידי הנאצים “האחדה” Gleichschaltung פעל המשטר הנאצי במרץ לביטולו של הפלורליזם החברתי בגרמניה ולכינונה של “קהילת עם” גרמנית כמעט בכל תחום. נסגרו מגוון ארגונים ואיגודים לא נאצים, הוקמו ארגונים חברתיים ותרבותיים – כגון ה”היטלר יוגנד” לנוער, ארגוני נשים ואיגודים מקצועיים – שפעלו בחסות המפלגה הנאצית והאזרחים הגרמנים הועמדו תחת לחץ כבד להשתלב בהם.

באופן פרדוקסלי, היהודים היו קבוצת האוכלוסייה היחידה שיכלה להמשיך לקיים את המסגרות הפוליטיות והחברתיות שלה תחת המשטר הנאצי. כמובן, היהודים נפגעו קשות מהחרם הכלכלי וראשית החקיקה האנטישמית באפריל 1933 וארגוניהם הפוליטיים לא יכלו עוד להתבטא בחופשיות ולבקר את המשטר הנאצי. אך לצד העובדה הזו נמשכה פעילותן של הקהילות היהודיות ושל הארגונים הפוליטיים היהודים הותיקים – ובראשם “האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית”, “ההתאחדות הציונית של גרמניה” ו”ברית חיילי החזית היהודיים”. מכיוון שבשלב זה מטרת פעילותם של הנאצים הייתה בידוד האוכלוסיה היהודית, לא היה להם כל עניין לשבור את המסגרות היהודיות הללו. להיפך, כל עוד הן פעלו תחת פיקוח משטרתי הן שימשו מוקד לפעילות יהודית פנימית שביססה את נפרדותם של היהודים משאר האוכלוסייה. כך גם לא הייתה התנגדות של השלטון לכינונה של “הנציגות הארצית של יהודי גרמניה” בספטמבר 1933 – הנהגה יהודית מאוחדת שפעלה תחת הנהגתו של הרב ליאו בק. הנציגות אמנם לא זכתה למענה מהשלטון ביוזמותיה למשא ומתן להגדרה מחודשת של מעמד היהודים, אך החלה לפעול כגורם המרכזי בבנייתם המחודשת של חיי היהודים בגרמניה תחת השלטון הנאצי.

אם מתבוננים במכלול היוזמות והתארגנויות שקמו ביהדות גרמניה ב- 1933 עשוי להתקבל רושם של מעין רנסנס יהודי או, באופן שבו תאר זאת הוגה הדעות והמחנך הציוני עקיבא ארנסט סימון “בניין בתוך חורבן”. סימון, שעלה לארץ ישראל בשלהי שנות העשרים והתיישב בירושלים, נקרא על ידי מורו, מרטין בובר, לשוב לגרמניה ונטל חלק בהקמתה של “הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים” שפנתה בעיקר לציבור היהודי המתבולל והציעה לו להתוודע ליהדותו בעזרת לימוד של מקורות והיסטוריה יהודית. לצד הרשות קמו בתי מדרש קהילתיים בערים שונות בגרמניה, הוקמו מגוון בתי ספר יהודים קהילתיים לילדים שנפלטו ממערכת החינוך הגרמנית וגם בתי המדרש לרבנים המשיכו את פעילותם בברלין ובברסלאו. ב- 1933 הקים קורט זינגר, יהודי שהודח מתפקידו כמנהל האופרה של ברלין, את “אגודת התרבות היהודית” – מפעל שהתפשט עד מהרה לערים נוספות בגרמניה. אגודת התרבות הציעה לציבור היהודי היצע תרבותי מגוון – הן מהרפרטואר הגרמני והאירופי והן מזה היהודי – הכל כמובן תחת פיקוחו של משרד התעמולה הנאצי שמעת לעת פסל את הצגתם של חומרים “גרמניים מדי” לציבור היהודי. ארגונים יהודיים אף ניהלו פעילויות ספורט רבות באישור, ולעיתים אף בעידוד המשטר הנאצי שעשה בכך שימוש תעמולתי, למשל בתקופת האולימפיאדה של 1936. כל הפעילויות הללו תוארו בפירוט על ידי העיתונות היהודית הגרמנית, שהמשיכה לצאת לאור ואף הגבירה את הפצתה באופן משמעותי בתקופה זו.

כמובן, ההתבוננות בפעילות היהודית הפנימית בלבד עשויה ליצור רושם מוטעה. יהודי גרמניה עברו שנים קשות, רבים מהם חוו פגיעות והשפלות וככל שעבר הזמן הבינו רבים מהם, בעיקר הצעירים, שעתידם אינו בגרמניה. כבר ב- 1933 עזבו את גרמניה כ- 37,000 יהודים על מנת שלא לחזור ומ- 1934 התייצב מספר העוזבים לכ- 20,000 בשנה בממוצע. חלק ניכר מפעילויותיהם של הארגונים היהודים הוקדש להכנתה של ההגירה. הם הציעו למהגרים הכשרה מקצועית וקורסים בשפות שונות והפיצו מידע מפורט על המצב ואורח החיים ביעדי ההגירה השונים. עם זאת, בשנים הראשונות ההנהגה היהודית, ובכללה גם זו הציונית, לא חשבה במונחים של הגירה המונית ומיידית של כל היהודים מגרמניה, מהלך שאף נתפס כבלתי אפשרי ובלתי אחראי. ההגירה נתפסה ונוהלה כתהליך בלתי נמנע אך הדרגתי שיש לנהלו באחריות ושעשוי להימשך שנים רבות.

בשלהי 1937 החלה להסתמן הסלמה במצב היהודים, שהתגברה מאד ב- 1938. הדברים ניכרו בתחילה בהחרפת מדיניות האריזציה: גזל רכוש יהודי והעברתו לידי בעלים גרמנים ארים בתמורה בלתי ריאלית. האריזציה עברה ממדיניות של נישול זוחל לנישול מואץ ואגרסיבי. גם בתי עסק יהודים באזורים בהם הופעלה עד אז מדיניות רכה יותר ביחס ליהודים, כמו המבורג, נפגעו עתה. האנשלוס – סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 – העביר לתחום השלטון הנאצי 190,000 יהודים נוספים ואף חשף אותם למדיניות אנטישמית אלימה הרבה יותר מזו שנודעה עד כה בגרמניה. אוסטריה, ובעיקר וינה, אף הייתה לזירה הראשונה בה פעלה היחידה של אדולף אייכמן במטרה להביא להגירה כפויה של היהודים אחרי נישולם מרכושם.

ככל שנקפו החודשים בשנת 1938 התרבו הסימנים לכך שמסגרת הקיום שיהודי גרמניה חיה בתוכו מאז 1933 עומד בפני קריסה. בקיץ 1938 נסגרו שורה של מקצועות חופשיים בפני היהודים והועברה התקנה של חתימת J (המסמל את המילה Jude) על דרכוניהם. ב- 28 באוקטובר גורשו מגרמניה – 17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית – ארוע שנודע בעיקר מכיוון שהפולנים לא רצו לקבל את המגורשים והם שהו בשטח הפקר במשך כמה יממות. הרצח של אחד הצירים הגרמנים בפריז על ידי היהודי הפולני אמיל גרינשפאן, שהוריו היו בין המגורשים, שימש כעילה לפריצת פוגרום “ליל הבדולח”, שהיום אנו יודעים שהוכן על ידי הנאצים במשך חודשים אחדים.

שורת הארועים אלו יצרו מציאות חדשות לחלוטין עבור יהודי גרמניה. בימים שלאחר “ליל הבדולח”, כאשר הציבור היהודי עסק בעיקר בדאגה ל- 30,000 הגברים היהודים שנעצרו בדכאו, זכסנהאוזן ובוכנוואלד, הורה המשטר הנאצי על פירוק המסגרות הפוליטיות היהודיות, ובראשן הנציגות הארצית, על סגירת העיתונים היהודיים ועל הפסקת פעילותם של מרבית הארגונים החברתיים היהודיים, פרט ל”אגודת התרבות” שהמשיכה אמנם לפעול בפיקוח נאצי הדוק בהרבה של משרד התעמולה. מהלכים אלו הביאה לסיומה של תקופה: האי של האוטונומיה היהודית – החברתית, התרבותית ובמידה מסוימת גם הפוליטית – שהתקיים מאז 1933 היה כלא היה וחיי היהודים בגרמניה הפכו לבלתי נסבלים.

בציבור הישראלי, ואולי אף מעבר לו, קיימת נטייה לראות את יהודי גרמניה בני תקופה זו כמי שלקו בהערכה לא נכונה של מצבם. לעיתים אף נטען כלפיהם, באופן שיפוטי, שהיה עליהם לעזוב את גרמניה במועד מוקדם יותר לנוכח ההתפתחויות. חשוב לזכור שיהודי גרמניה, על הנהגתהם, היו מודעים היטב למצב בו חיו תחת המשטר הנאצי ואף פעלו במרץ לקידום ההגירה. אך הם פעלו לנוכח הנסיבות אותם הכירו בשנים 1933 – 1937. רק ההסלמה המואצת, שהגיעה לשיאה ב”ליל הבדולח” יצרה מצב שאילץ אותם להיערך להגירה המונית ומיידית. בעקבות אירועים אלו הפכה עזיבתם של היהודים את גרמניה ממהלך מושכל והדרגתי של הגירת מהגרים למנוסת פליטים. מנוסה זו, יחד עם קריסתן של מסגרות הקיום היהודיות שקמו ב- 1933, סימנה לא רק את קיצה של “הסימביוזה היהודית גרמנית” בת מאה וחמישים השנה עליה דיבר בובר, אלא גם את קיצו של התקופה המרתקת, גם אם הקצרה בהרבה, שכונתה על ידי סימון “בניין בתוך חורבן”.

ד"ר גיא מירון עוסק בחקר יהדות גרמניה ומרכז אירופה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן