הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ראשית התכנון של קריית הלאום כאתר סמלי ומרד הפקידים

מלחמת העצמאות קרעה מירושלים את המוקד הדתי-סמלי שלה, והותירה אותה עם מרכז-עיר קטוע ועם הרבה פרברים ושכונות גנים. מעמדה הבינלאומי והפנימי נותר מעורפל. החלטת החלוקה של האו”ם, שביקשה להפוך את ירושלים לעיר “בינלאומית נפרדת” לא בוטלה, ואף היו ניסיונות לאשרר אותה מחדש. מאידך, תושביה רבים שנטשו את העיר במהלך המלחמה, לא התלהבו לשוב לעיר המצולקת והשמרנית, והעדיפו להתבסס בעיר התרבותית והתוססת תל אביב.

על רקע זה, בראשית שנת 1949 החל אגף התכנון במשרד ראש הממשלה בהכנת תכנית מתאר חדשה לירושלים. מספר גופים, ובהם קק”ל וחברות השיכון, פנו לממשלה בבקשה להקצות להם שטחי קרקע להקמת שיכוני עולים בגבעות שבין רחביה לבית הכרם. על רקע זה כתב זלמן ליפשיץ, שהיה יועץ הקרקעות של ראש הממשלה כי “אם דעת הממשלה היא שירושלים צריכה להיות – ובבא העת תהיה – בירת ישראל, הרי נחוץ לשמור כבר מעכשיו שטח מיוחד למושב הממשלה ולהקמת בנייני מוסדותיה השונים. במקרה זה יש לדאוג מראש שהמקום יהיה נאה ורחב ידיים”. ליפשיץ צירף למכתבו מפה המתארת את השטח אשר לפי דעתו צריך לשריין עבור קריית הממשלה בירושלים וכן הציע שצוות מתכננים יכין כבר בשלב זה תכנית בניין ערים מפורטת לאזור זה. השטח היה בדיוק אותו שטח שבו חשקו חברות הנדל”ן לצורך הקמת שכונות גנים נוספות.

בן גוריון, שהתלהב מאוד מהרעיון, הציע בהמשך אף להכפיל את השטח שיופקע (כאלפיים דונם, כולל הגבעות הדרומיות-מערביות במפה) ולהותיר רזרבה גדולה מתוך מחשבה לטווח ארוך ואולי גם מתוך רצון להידמות לקריות שלטון מרשימות במקומות נוספים בעולם, כמו למשל קריית הלאום בוושינגטון, שכוללת מרחבי ירק עצומים בין מבני השלטון השונים שם. ואכן בשלבים הבאים הפכה “קריית השלטון” ל”קרית הלאום”, שכוללת גם קריות-משנה של תרבות (מוזיאונים) ושל מדע (אוניברסיטה וספריה לאומית), על פני שלושה רכסים נפרדים. בראשית אפריל 1949 הסמיכה הממשלה את שר האוצר לנקוט בצעדים מעשיים (כולל רכישה/ הפקעה/ החלפה וכד’) כדי לתפוס את השטח, ואף הוכנה תוכנית בנין עיר מפורטת לאזור זה, שמתייחסת אליו כאזור למוסדות לאומיים. במקביל החל צוות של מתכננים מאגף התכנון בהכנת תכנית מתאר לשטח, המיועד “למושב השלטון המרכזי של המדינה ולמוסדות הקשורים לו” בירושלים. התכנית, שהוכנה על ידי האדריכלים היינץ ראו ואריה שרון מאגף התכנון, הוצגה לראש הממשלה ביולי 1949. בהמשך לכך הוקמה וועדת מומחים שתפקידה “לתכנן, לתאם ולבצע את עבודת הפיתוח של השטח בירושלים, המיועד לבנייני הממשלה” וכן הוחלט למנות ועדה של בכירי האדריכלים לביקורת התכניות. ועדה זו הציעה להכריז על תחרות אדריכלים לתכנון קריית הממשלה החדשה בירושלים. הוועדה שהחלה להתכנס בחשאיות, כדי לא להרגיז גורמים בינלאומיים, סיימה את פעילותה בחודש מרץ 1950 “לאור ההכרזה הגלויה של הממשלה על העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים” ומשימתה הועברה לגוף ארגוני חדש – “וועדת הקריה – ירושלים”.

התמרדות פקידי הממשלה כנגד המעבר לירושלים:

במקביל לקידום התכניות הרעיוניות והממשיות בשטח, הקימה הממשלה וועדת שרים שתפקידה לקבוע את רשימת המשרדים שיעברו לירושלים בסבב הראשון. בעקבות זאת עלו קולות רמים של התנגדות, הן בדרג המקצועי-ארגוני של משרדי הממשלה והן ברמה הפרסונאלית, עקב סירוב של פקידים רבים לעבור לגור בירושלים. כך למשל, משרד הבריאות, ששלח מכתב חריף במיוחד (ע”י מנכ”ל המשרד), בצרוף העתקי מכתבים של רבים ממנהלי האגפים שלו, המביעים התנגדות גורפת למעבר לירושלים, מתוך נימוקים רבים ומגוונים. בין שאר הטיעונים מתריע המנכ”ל כי ריחוק הפקידים מאזורי הפיקוח שלהם עלול לגרום  לבעיה: “עם בוא מגפות הקיץ הצפויות, הבעיות הסניטריות במחנות העולים עלולות להחריף” והפקידים אינם יכולים לקחת על עצמם אחריות על כישלונות “שיתבטאו אולי בקורבנות בני-אדם וכסף רציניים”. המנכ”ל מדגיש גם את בעיית פיצול המשרד בין ירושלים לת”א וכי פקידי המשרד סבורים כי הם נבחרו בתור “קרבן קל” לשם מימוש צעד הצהרתי ומדגמי של חזרה לירושלים ולא כראשיתו של שינוי מהותי. הוא הדגיש כי “לו היה בתכנית הממשלה להפוך באמת את ירושלים לבירת הארץ, להעביר במשך הזמן את כל המשרדים לשם וכן להשפיע על הארגונים והמוסדות הארציים להעביר במשך הזמן את מרכזיהם לירושלים” אזי היה קל יותר לשכנע את עובדי משרד הבריאות לעבור לירושלים ולהשאיר רק נציגות סמלית בת”א. אולם לדבריו הדרג המקצועי במשרד משוכנע שהממשלה לא תעבור לירושלים ומכאן התנגדותם העיקשת למהלך. כחיזוק לעמדתו הוא הוסיף כי גם ללא בעיות מלחמת העצמאות, הכיוון הכללי של המוסדות הציוניים היה תמיד מערבה, לכיוון ת”א. אין להתעלם מהעובדה שהתנגדות עיקשת זו של הצוות הבכיר במשרד הבריאות קיבלה חיזוק (או אף הכוון) מהתנגדותו של השר הממונה, השר הדתי-לאומי משה שפירא, למעבר המשרד לירושלים. בהקשר לכך התפתח וויכוח מעניין בין שני השרים הדתיים-לאומיים שפירא ומיימון. שפירא, שר הבריאות, ייצג בכל הדיונים עמדה מאוד הססנית וזהירה בשאלת העברת משרדי הממשלה לירושלים, בדומה לעמדת שר החוץ שרת. לעומתו, חבר מפלגתו, הרב פישמן-מיימון טען בכל הזדמנות כי גם את ההחלטות שהתקבלו כבר לחיזוק ירושלים לא מבצעים.

נראה שאכן התנגדות השרים למעבר הייתה קשורה גם להתנגדות רחבה מצד פקידי משרדיהם למהלך זה. השר זלמן שזר, שגם הוא לא גילה התלהבות מהעברת מחלקות אחדות של משרדו, משרד החינוך, לירושלים, טען כי השאלה איננה שאלה טכנית כי אם פוליטית וכי הפתרון ימצא רק לאחר שהכנסת, ובעקבותיה כל יתר הפעילות הממשלתית והממלכתית, תעבור לירושלים (האם קיווה שזה לא יקרה בזמן הקרוב?).

נראה שהציר המרכזי של הדיונים בחדשים אוגוסט 1948 עד דצמבר 1949, בשאלת העברת מוקד השלטון של המדינה הצעירה לירושלים היה כפול; מצד אחד הצבת חזון בעל רף גבוה מול קהיליה בינלאומית עוינת מאוד. ומצד שני מאבק פנימי כדי לשכנע את “שלטון הפקידים” בחשיבותו של מהלך כזה של הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל לביסוס עתידה הלאומי של המדינה הצעירה.

נראה שנחרצותו של דוד בן גוריון בשתי “החזיתות” הובילה להקמת קריית הלאום רחבת הידיים בירושלים, ולא בכדי היא קרויה על שמו.

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.