הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

“קול באשה ערווה” – האם באמת אסור לגברים להקשיב לשירת נשים?

לעילוי נשמת הרב ד”ר משה זמר ז”ל רב, תלמיד חכם, מענטש 2011-1932

שאלה: כידוע, בחודש ספטמבר תשעה חיילים יצאו מטקס צבאי בבה”ד אחד כשחיילת התחילה לשיר סולו בטענה שאסור להם להקשיב לשירת נשים וארבעה מהם אף סולקו מקורס הקצינים. מאז, רבנים שונים תמכו או התנגדו למעשיהם. האם באמת אסור לגברים להקשיב לשירת נשים? האם יש הצדקה הלכתית לחיילים שעזבו את האולם?

תשובה:

I) שלוש הסוגיות בתלמודים

כל הדיונים ההלכתיים על נושא זה מבוססים בעיקר על משפט אחד שנאמר על ידי האמורא שמואל בבבל בסביבות 220 לספה”נ. יש רבנים הטוענים שכוונתו ברורה; נראה להלן שאין הדברים כך. מימרתו של שמואל מופיעה שלוש פעמים בספרות התלמודית, פעמיים בתלמוד הבבלי ופעם אחת בתלמוד הירושלמי.

1) בברכות כ”ד ע”א יש סוגיא ארוכה על אמירת קריאת שמע במקומות לא צנועים כגון שני גברים או משפחה הישנים באותה מטה או גבר שבגדיו קרועים ואינם מכסים את מבושיו. הסוגיא ממשיכה:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערווה [=עירום, חוסר צניעות].

[התלמוד נושא ונותן במימרא זו ומסיקה:] אלא באשתו, ולקריאת שמע.

אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה, שנאמר [ישעיהו מ”ז:ב] “גלי שוק עברי נהרות”, וכתיב [שם, פסוק ג’] “תגל ערוותך וגם תראה חרפתך”.

אמר שמואל: קול באשה ערווה, שנאמר [שיר השירים ב’:י”ד] “כי קולך ערב ומראך נאווה”.

אמר רב ששת: שער באשה ערווה, שנאמר [שם, ד:א] “שערך כעדר העזים”.

יש לפחות שלושה קשיים בסוגיא זו:

א. ארבעת האמוראים אינם מזכירים את קריאת שמע כלל וכלל ונראה שיחידה זאת הועתקה לכאן בשלמותה ממקום אחר.

ב. הרבה סברו ששמואל מתייחס לקול זמרה של אשה. אבל אין זה ברור כלל וכלל אם שמואל מתייחס לקול דיבור של אשה או לקול זמרה של אשה. מצד אחד יתכן שכוונתו לקול דיבור של אשה (ראו תהלים ק”ד: ל”ד; מדרשים על הפסוק בשיר השירים; ומצודת דוד על אותו פסוק). מצד שני יתכן שכוונתו לקול זמרה של נשים (ראו תחילת הפסוק בשה”ש; תענית ט”ז ע”א; ומדרשים אחרים על הפסוק בשה”ש).

ג. לבסוף, לא ברור אם זהו קטע הלכתי המתכוון לפסוק הלכה או קטע אגדי המתאר מצבים לא צנועים מבלי לפסוק הלכה. מן הסתם אם אמוראים אלה התכוונו לפסוק הלכה הם היו אומרים: “אין/אסור להסתכל בטפח/שוק/קול/שער באשה” וכדומה ולכן יש להניח שמדובר בדברי אגדה עם אסמכתות מן המקרא.

לכל היותר ניתן לטעון שעורך הסוגיא שהעתיק את הקובץ הזה לכאן התכוון לומר שכאשר גבר קורא קריאת שמע עליו להימנע מטפח/שוק/קול/שער באשה.

2) במסכת קידושין ע’ ע”א-ע”ב יש ספור ארוך בארמית על איש מנהרדעא שמעליב את רב יהודה בעת ביקור בפומבדיתא. רב יהודה שם אותו בחרם ומכריז עליו שהוא “עבד”. האיש מזמין את רב יהודה לדין תורה אצל רב נחמן בנהרדעא. רב יהודה הולך לשם אבל מכיוון שהוא מתנגד לכל העניין הוא תוקף כל דבר שרב נחמן אומר ועושה ובהרבה מקרים נעזר בדברי שמואל רבו. והרי המשך הסיפור בתרגום עברי:

[רב נחמן:] שתבוא דונג בתי ותשקה אותנו?

[רב יהודה:] הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה.

[רב נחמן:] קטנה היא!

[רב יהודה:] בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה!

[רב נחמן:] ישדר אדוני שלום לילתא [אשתי]?

[רב יהודה:] כך אמר שמואל: קול באשה ערווה [כלומר, אסור לי לדבר איתה].

[רב נחמן:] אפשר על ידי שליח!

[רב יהודה:] כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

[רב נחמן:] על ידי בעלה!

[רב יהודה:] כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

[ילתא אז אומרת לבעלה להגיע לעניין העיקרי כדי שרב יהודה יפסיק להעליב אותו.]

גם כאן, הסוגיא עושה שימוש משני בדברי שמואל אבל הפעם אין זה עורכי התלמוד אלא רב יהודה תלמידו המובהק שמצטט ממנו כמעט 500 פעם בתלמוד הבבלי. רב יהודה הבין ש”קול באשה ערווה” פירושו שאסור לדבר עם אשה. הסבר זה מתאים למימרות אחרות בספרות התלמודית שיש להימנע משיחות עם נשים (אבות א’:ה’; עירובין נ”ג ע”ב; נדרים כ’ ע”א; חגיגה ה’ ע”ב; סנהדרין ע”ה ע”א; ברכות מ”ג ע”ב למטה).

3) ירושלמי חלה ב’:ד’, וילנא י”ב ע”ב = ויניציאה נ”ח ע”ג

על פי התורה (במדבר ט”ו:י”ז-כ”א) כשמישהו אופה ככר לחם או עוגה עליו לתת חלק קטן מן הבצק המכונה “חלה” לכהן. היום שורפים חלק זה לאחר אמירת ברכה. המשנה בחלה (ב’:ג’) אומרת שאשה יכולה לשבת ולהפריש חלה בברכה כשהיא ערומה מכיוון שהיא יכולה לכסות את עצמה. התלמוד הירושלמי מעיר (בתרגום עברי):

זאת אומרת שעגביה אין בהן משום ערווה.

זה שאתה אמרת לעניין ברכה על החלה, אבל להביט עליה, אפילו כל שהוא אסור. כמו ששנינו “המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה”.

שמואל אמר: קול באשה ערווה. מה טעם? “והיה מקול זנותה ותחנף הארץ” [ירמיהו ג’:ט’].

כלומר, פעם שלישית דברי שמואל מצוטטים בצורה משנית בסוגיא תלמודית. הוא לא היה חלק מהדיון הזה ודבריו אינם קשורים לנושא העיקרי של הסוגיא, דהיינו הסתכלות על אשה ערומה היושבת ומפרישה חלה. שוב, אין זה ברור מה התכוון שמואל לומר, אבל אין שום רמז שהוא מתייחס לקול זמרה של אשה; יתכן יותר שהוא מתייחס לקול דיבורה.

ולכן, אם היינו צריכים לפסוק הלכה על פי שלוש הסוגיות בתלמודים יכולנו לומר ששמואל ושאר האמוראים בברכות אמרו דברי אגדה על הסכנות של הסתכלות על ושמיעה לנשים באופן כללי. מצד שני, יכולנו לומר על פי הסוגיא בקידושין (וכנראה גם על פי ירושלמי חלה) ששמואל פסק שאין לדבר עם נשים. מצד שלישי ניתן לומר על סמך ההקשר בברכות שבעל התלמוד פסק שאסור לדבר עם או להסתכל על נשים בשעה שקוראים קריאת שמע.די ברור מן הניתוח הנ”ל שאף אחת מן הסוגיות הנ”ל איננה אומרת דבר על זמרת נשים.

II) הרי”ף התעלם מדברי שמואל בשתי הסוגיות בתלמוד הבבלי

הרב יצחק אלפסי (צפון אפריקה וספרד, 1103-1013) היה אחד מגדולי הפוסקים. אכן, הרמב”ם כתב שהוא פסק ב”משנה תורה” על פי הרי”ף בכל מקום פרט לשלושים מקומות (שו”ת הרמב”ם, מהד’ בלאו, סימן רנ”א, עמ’ 459 והספרות שם בהערה 7). בהלכות הרי”ף לסוגיא הנ”ל בברכות (דפוס וילנא ט”ו ע”א) השמיט הרי”ף את דעותיהם של כל ארבעת האמוראים המובאים בסוגיא וכפי שהדגישו הרב זרחיה הלוי (המאור הקטן, שם, ט”ו ע”ב) והראב”ד מפושקיירש (המצוטט בחידושי הרשב”א לסוגיא בברכות). כמו כן, בהלכות הרי”ף לקידושין (דפוס וילנא, ל’ ע”ב), הביא הרי”ף כמה מן המימרות של שמואל המצוטטות על ידי רב יהודה אבל השמיט את המימרא “קול באשה ערווה”. זאת אומרת שהרי”ף סבר שהמימרא של שמואל “קול באשה ערווה” בשתי הסוגיות היא בגדר אגדה ולא הלכה.

III) אסור לדבר עם נשים או עם נשים ספציפיות

בהלכות קריאת שמע (ג’:ט”ז) הרמב”ם (מצרים, 1204-1135) פסק על סמך פירושו של התלמוד לדברי רבי יצחק בברכות הנ”ל: “וכל גוף האשה ערווה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא [קריאת שמע] ואפילו אשתו”, אבל הוא השמיט את דברי שמואל לגמרי. מצד שני, בהלכות איסורי ביאה (כ”א: ב’, ה’) הוא פסק: “ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות [ראו ויקרא פרק י”ח] או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערווה או לראות שערה אסור.” הוא כנראה הבין ששמואל אמר “קול באשה-ערווה [אסור]”. זהו חידוש גדול מכיוון שאין זה בדיוק מה ששמואל אמר. בכל אופן, הרמב”ם התייחס בלי ספק לקול דיבור של נשים ולא לקול זמרה של נשים.

פירושזה מוכח מתשובתו המפורסמת על “המותר לשמוע שירה עם שירי האזור הערביים וזמר?” (שו”ת הרמב”ם , מהד’ בלאו, סימן רכ”ד, עמ’ 400-398). לאחר נתינת ארבע סיבות לאסור מוסיקה זאת הוא כותב: “ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם ז”ל: ‘קול באשה ערווה’, ומכל שכן אם היא מזמרת”. כלומר, לדעת הרמב”ם שמואל התייחס לקול דיבור של נשים והרמב”ם הוסיף “ומכל שכן אם היא מזמרת”.

הרב יעקב בן אשר (טולידו, 1343-1270) פסק על פי הרמב”ם בטור, אחד מספרי הפוסקים החשובים ביותר (טור אבן העזר כ”א) וכן פסק המהרש”ל (קרקוב, 1573-1510, המצוטט על ידי הפרישה לאבן העזר כ”א, ס”ק ב’).

דעה דומה מופיעה בספר חסידים המיוחס לרב יהודה החסיד, בן זמנו של הרמב”ם (רגנשבורג, 1217-1150; מהד’ מרגליות, סימן שי”ג). הוא כותב: “אבל לא יתכן לבחור [ללמד] לבנות, ואפילו האב עומד שם ושומר פן יתייחד [=יהיה לבד בחדר עם הבנות], לא יתכן פן יתגבר יצרו עליו או יצרה עליה, וקול באשה ערווה, אלא האב [ילמד] בתו ואשתו”. ולכן, הרב יהודה החסיד סבר ששמואל התכוון לקול דיבור של נשים או בנות.

וכך סברו כנראה הרב יצחק בן משה מווינא (1250-1180; אור זרוע, חלק א’, דף כד ע”א, סימן קל”ג) והרא”ש (1320-1250; פסקי הרא”ש לברכות, פרק ג’, אות ל”ז).

IV) אסור להקשיב לנשים מזמרות בשעת קריאת שמע

הפוסקים במחנה זה פסקו על פי הסוגיא בברכות הקשורה לקריאת שמע והתעלמו מן הסוגיא בקידושין.

פסק רב האי גאון (פומבדיתא, 1038-939; אוצר הגאונים לברכות, חלק הפירושים, עמ’ 30, סימן ק”ב = תלמידי רבינו יונה על הרי”ף למסכת ברכות י”ז ע”א): “וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת [=מזמרת] דקול באשה ערווה, אבל… בשעה שמדברת כדרכה מותר, ואפילו בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוון בלבו לתפלתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה מותר”. במילים אחרות, הוא הבין על פי ההקשר בברכות ששמואל רק אמר קול באשה ערווה כשמישהו קורא קריאת שמע והוא גם הבין ששמואל מדבר על אשה שמזמרת. אף על פי כן, רב האי התיר לגבר לקרוא קריאת שמע כשאשה מזמרת אם הוא יכול להתעלם מקולה.

וכך פסקו באופן כללי כמה פוסקים חשובים באשכנז כגון רבי אליעזר ממיץ (1198-1115; ספר יראים השלם, סימן שצ”ב), הראבי”ה (קולון, 1225-1140; מהד’ אפטוביצר, כרך א’, עמ’ 53-52, ברכות, סימן ע”ו), והמרדכי (נורינברג, 1298-1240; לברכות, אות פ’). הרב אליעזר ממיץ מצד אחד הוסיף חומרא שאסור לקרוא קריאת שמע “או דבר קדושה” כשאשה מזמרת. מצד שני הוא הוסיף קולא, ש”בעוונותינו בין הגויים אנו יושבים… [ולכן] אין אנו נזהרים מללמוד” בשעה שנשים לא יהודיות שרות. הראבי”ה הוסיף קולא שמותר לקרוא קריאת שמע כשאשה מזמרת כשהוא רגיל לקולה.

גישה כללית זאת התקבלה אצל אחרונים כגון הבית שמואל לשלחן ערוך אבן העזר כ”א, ס”ק ד’ שמרחיב את האיסור של קול אשה מזמרת ל”עת תפילה” ולא רק לשעת קריאת שמע.

V) פוסקים המחמירים על פי שתי השיטות האחרונות

כמה פוסקים חשובים החמירו על פי שתי השיטות האחרונות. הם פסקו שאסור לגבר לדבר עם אשה על סמך דברי שמואל בקידושין כמו בסעיף III לעיל ושאסור לגבר לקרוא קריאת שמע כשאשה מזמרת על סמך הסוגיא בברכות כפי שהיא הובנה בסעיף IV לעיל.

מחנה זה כולל את הראב”ד מפושקיירש (1198-1120; המצוטט בחידושי הרשב”א לברכות כ”ד ע”א [הרשום בטעות כדף כ”ה בדפוסים המאוחרים]); המאירי (פרובנס, נפטר 1315; בית הבחירה לברכות כ”ד ע”א, עמ’ 85-84); והרב יוסף קארו בשלחן ערוך (אורח חיים ע”ה:ג’ ואבן העזר כ”א: א’, ו’).

VI) אסור להקשיב לזמרת כל הנשים כל הזמן

שיטה זאת הוצעה לראשונה כפירוש אפשרי על ידי הרב יהושע פלק (פולין, 1614-1555) בפרישה לטור אבן העזר כ”א, ס”ק ב’, אבל הוא בעצמו דחה אותה. הראשון לפסוק כך למעשה היה הרב משה סופר (פרשבורג, נפטר 1839; שו”ת חת”ם סופר, חושן משפט, סימן ק”צ).

בנוסף לעובדה שגישה מחמירה זאת סותרת את כל המקורות שראינו לעיל, אנו גם יודעים ממחקריה של אמילי טייטץ שלמעשה נשים יהודיות תמיד שרו הן בבית, הן בשמחות, הן בתור זמרות והן בבית הכנסת לאורך כל ימי הביניים.

למרבה הצער, הפסק המחמיר של החת”ם סופר אומץ על ידי אחרונים רבים. חלקם ניסו למצוא “קולות” כגון להתיר לבנים ולבנות לזמר ביחד (הרב ויינברג, שרידי אש) או להתיר לגברים להקשיב לנשים שאי אפשר לראותן כגון נשים המזמרות בתקליט או ברדיו.

(VII כבוד הבריות והלבנת פנים

מכל מקום, אפילו אם מישהו יפסוק על פי החת”ם סופר, אסור לקום ולעזוב קונצרט כשאשה מתחילה לשיר. אפילו אם שמואל התכוון לפסוק הלכה (דבר שאינו ברור כלל) ואפילו אם הוא התכוון לאסור שמיעת זמרת כל הנשים (דבר שסתרנו לעיל), יש כלל ידוע בהלכה שכבוד הבריות דוחה איסורים שונים (ראו דוד גולינקין, מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 121-120 והספרות שם; דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, ירושלים, תשס”ז, עמ’ 34 ואילך). כמו כן, יש כלל ידוע בתלמוד (בבא מציעא נ”ח ע”ב והשווה נ”ט ע”א וסנהדרין צ”ט ע”א וק”ז ע”א) ש”כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים”. אין שום ספק שעזיבת קונצרט כשאשה מתחילה לשיר פוגעת בכבוד הבריות, מלבינה את פניה של האשה וגם מעליבה את רוב הקהל – אכן זאת הסיבה שהקצין סילק ארבעה חיילים מקורס הקצינים.

(VIII סיכום והלכה למעשה

ראינו לעיל שאין איסור כללי נגד זמרת נשים בתלמודים ובספרות הפוסקים עד תחילת המאה התשע-עשרה. האיסור הגורף הנהוג היום אצל רבנים חרדיים וחלק מן הרבנים האורתודוקסיים הוצע לראשונה ונדחה על ידי הרב יהושע פלק (נפטר 1614) ורק נפסק להלכה על ידי החת”ם סופר בתחילת המאה התשע-עשרה. אולם דעה זאת מנוגדת לפשט של דברי שמואל ולכל הדעות של רבותינו הגאונים והראשונים. הרי”ף התעלם מדברי שמואל הן בברכות והן בקידושין. חלק מן הראשונים פירשו על פי הסוגיא בקידושין – ואין ספק שזהו הפירוש המקורי לדברי שמואל – ששמואל התכוון לקול דיבור של אשה במידה שהדבר יוביל ליחסי מין אסורים. וזאת כנראה הכוונה של הסוגיא המקבילה בירושלמי חלה. מצד שני, רב האי גאון ורוב הראשונים באשכנז פירשו את דברי שמואל על פי הסוגיא בברכות ולכן פסקו שאסור לקרוא קריאת שמע כאשר אשה מזמרת בקרבת מקום משום קול באשה ערווה. לבסוף, חלק מחכמי פרובנס והרב יוסף קארו פסקו על פי שני הפירושים הקודמים. רק האחרונים, ובמיוחד החת”ם סופר, יצרו איסור כללי על כל זמרת אשה אבל פירושם אינו מתאים לדברי התלמוד והראשונים. יתר על כן, אמילי טייטץ הוכיחה שלמעשה נשים יהודיות תמיד שרו הן בבית, הן בשמחות, הן בתור זמרות והן בבית הכנסת לאורך כל ימי הביניים. ולכן, באופן כללי מותר להקשיב לזמרת נשים ואין הצדקה הלכתית לאיסור גורף על זמרת כל הנשים כל הזמן. יתר על כן, אפילו אם מישהו מקבל את הפסק המחמיר של החת”ם סופר, אסור לצאת מאולם כשאשה מתחילה לשיר משום כבוד הבריות והלבנת פנים.

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן