הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

קבלת עשרת הדיברות בהר סיני

מאת: ד"ר ג'ו מילגרום וד"ר יואל דומן

21 ביוני 2014

המאמר “מתן התורה בהר סיני” מספק תיאור ויזואלי מיוחד במינו של חג השבועות הקרב, דרך עיניהם של אמנים שפעלו לאורך יותר מאלף שנים. המאמר הוא אחד מבין עשרים ושבעה מאמרים שנמצאים באתר “אסופות מדרש תמונה” של קרן תל”י. זהו האתר הראשון מסוגו שמכיל מאגר של יצירות אמנות אסתטיות ועממיות על התנ”ך ופירושיו. האתר הוקם ביוזמתה של ד”ר ג’ו מילגרום, מרצה בכירה לאמנויות כמדרש במכון שכטר למדעי היהדות וד”ר יואל דומן, חוקר המקרא.

האתר מבוסס על אוסף בהיקף של כ-3,000 שקופיות ותמונות של פרטי אמנות, עליו עמלה ד”ר מילגרום במשך כל חייה כמרצה וכחלוצה של חקר פרשנות המקרא באמצעות אמנות ושאותם תרמה לפרויקט זה. עד כה קוטלגו ל-28 נושאים שונים למעלה מ-950 פרטי אמנות אשר נגישים כעת לצפייה, בצירוף מאמרים בעברית ובאנגלית שניתנים לאיתור פשוט באמצעות מנוע חיפוש.

”אסופות מדרש תמונה” הוא מקום מיוחד במינו. אנו מזמינים אתכם לגלות את היופי והעושר של המידע שנמצא באתר. עיינו בעמודים השונים ושתפו אותם עם בני משפחתכם, חבריכם, עובדי הוראה, היסטוריונים ואמנים, אוצרי אמנות ולמעשה כל אדם שמתעניין ביהדות ובאמנות.

מעמד מתן התורה בהר סיני הוא אירוע מרכזי ומכונן בהיסטוריה של עם ישראל. הוא מתואר בשישה מקומות שונים בתורה. כל תיאור הוא חלק מתצרף גדול יותר, שגם כאשר כל חלקיו מחוברים יחדיו, עדיין אין הם מתגבשים לכלל תמונה אחידה. אפשר שעצם טבעו של האירוע הוא הסיבה לריבוי נקודות המבט, וכשם שרבות ההשקפות בטקסט רבות עוד יותר ההשקפות במבע האמנותי.

בסקירה הקצרה שלפנינו נתבונן ביצירות אמנות מהמאה העשירית ועד המאה העשרים. נתמקד בדרך בה התייחסו האמנים אל:

•משה
•עם ישראל
•הר והתורה / לוחות הברית

מטרתנו היא לאפשר לצופה לחוות את מעורבותה המתמשכת של היהדות ברגעים המכוננים של מתן התורה, ולעמוד על הדרך בה כל הוגה יכול למצוא את “מתן התורה שלו” במגוון הרחב.

נתחיל בשתי עבודות חדשות יחסית הבוחנות את הקבוצה ואת מנהיגה.

משה ועם ישראל

1. הלמוט אמאן, משה נכנס אל הערפל, 1964
2. שלום מצפת מתן תורה (פרט)
3. שלום מצפת (שלום מושקוביץ), מתן תורה, 1969

שתי הדוגמאות הקיצוניות הללו אפשר אולי לכנות מבט מרחוק וצילום תקריב. באחד אנו מתמקדים במשה ברגע הגורלי. בשני אנו עצמנו הופכים לחלק מהקהילה, שותפים להתרגשות ולפחד, למשיכה ולרתיעה.

הלמוט אמאן הוא אמן גרמני נוצרי, הלוקח אותנו אל עולמו הפנימי והמוסתר של משה, על פי המסופר בשמות כ’, י”ח וכ”ד י”ח. משה מצויר אך ורק בגוונים של שחור ולבן, ולמרות שאיננו רואים את פניו אנו חשים במתח שבגופו ובתנועותיו. אגרופיו קמוצים מאחורי גבו והוא רוכן אל תוך החשיכה. נדמיין שהראש שלנו נמצא במקום בו נמצא ראשו ונהיה שותפים לחרדה וללהט שבעימות זה.

שלום מצפת, איש היישוב החסידי בצפת, הוא צובע שלטים ובונה צעצועים מזדקן. יצירתו היא מופע אורקולי משעשע המאיר את העם הרועד כולו כאיש אחד ואת ההר, על פי המתואר בשמות י”ט, ט”ז-י”ח. שלום מצפת איננו מתמקד בדמות אחת (אפילו משה הוא דמות שולית בציור זה), אלא מזמין אותנו, בקומיקס המקראי שלו, להצטרף לקהילה.

ציורו של שלום מצפת מחולק לשניים, וכל מחצית מחולקת לשורות אופקיות. החלק העליון נושא אותנו אל העם הנקהל בסיני. החלק השני נושא אותנו לשלום מצפת. אתו אנו עורכים ביידיש מסע קניות לפני חג השבועות, סועדים בעברית עם המשפחה ומתפללים במניין בארמית, שלוש שפות הממזגות בתוכן מאות שנים של חיים יהודיים. יהודי צפת משולים לבני ישראל העומדים בסיני.
האקסטזה הפסיכודלית הקולקטיבית של שלום מצפת עומדת בניגוד בולט לפנימיות הנסערת ומעוררת המחשבה של הלמוט אמאן. ועם זאת, כל אחד מהם מייצג אמת.

ההר

1. תנ”ך מוטייה גרנדוואל, משה מקבל את התורה, 840 בקרוב
2. מדרש במו ידיך, המאה העשרים
3. “ספר המנהגים”, 1723, אמסטרדם

שלושת הציורים הללו שבהם מופיע הר סיני ממחישים את העיקרון האחד של הגיאוגרפיה הקדושה: ההתגלות מתרחשת במקום גבוה, ללמדנו שהאנושות והאלוהים מצויים על קו אנכי ישיר, הלא הוא ציר העולם .(axis mundi) ההר (או הסולם, המגדל, המקדש או גרם המדרגות) עולה והענן יורד לפגוש אותו כדי לסגור את הפער שבין השמים לארץ. בכל מקום שבו חל אירוע כזה, המיקום מציין את המרכז הקדוש הנייד. זהו מקום המפגש של האל ושל בני האנוש, זה המקום בו נבנה המקדש, זהו מקום המזבח. המקום הקדוש הוא גם נייד וגם קבוע, בכל מקום בו יוצר בן האנוש את הקשר, שם הוא המקום. נשים לב לכך שכל אחד מהתיאורים הללו של מתן תורה עומד בזכות עצמו – התמונה המשותפת היא תוצר של התת-מודע הקולקטיבי, ולא של מסורת תולדות האמנות.

המרכיב הרביעי בתמונות של מתן תורה הוא – התורה!

התורה ולוחות הברית

1. רמברנדט, משה שובר את לוחות הברית, 1659
2. נורית קרלין, קריקטורה, 1995
3. בן שאן, אלפבית של בריאה, 1957

לוחות הברית הריאליסטיים בציור השמן המפורסם של רמברנדט מהמאה ה-17 הם אולי היצירה המפורסמת ביותר בהשראת מעמד מתן התורה. בציור זה אפשר לקרוא את האותיות רגע לפני שמשה המיוסר עומד לשבור את הלוחות. למעשה, משה מבטל את הברית עם אלוהים, הוא קורע את החוזה בין אלוהים לעם ישראל בגלל בגידתו של העם בעבודת העגל. האם בחר רמברנדט לחשוף את הלוח השני כדי לגלות את מצבו האישי המסובך של משה?

שני האמנים האחרים בקבוצה זו מרחיקים אותנו מהאמנות הפיגורטיבית המוכרת. הקריקטורה של נורית קרלין מציבה בפנינו אתגר, לנסות ולקרוא איקונוגרפיה מוכרת לכאורה של הלוחות ושל הכתב שעליהם. אולם, כמו שקורה לנו רבות במהלך חלום, אנחנו לא מצליחים לפענח את הכתוב. היצירה מבטאת את חוסר הוודאות שבמסר האלוהי.

בתמונה השלישית, בן שאן השמיט כליל את הלוחות אך לא את האותיות. ב”ספר היצירה” מתוארת התורה ככתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ובהשפעתן של מילים אלה רואה האמן את האלפבית כמכשיר הבריאה שתכליתה היא מתן תורה. “אלפבית של בריאה” של שאן היא הסופר הכותב את אותיות התורה בדיו שחורה על קלף לבן. הלובן של הדף הריק לובש עכשיו צורה סביב האותיות השחורות. משהו מהלובן האלוהי, הבלתי ניתן לידיעה, מתגלה בהצבה של התבנית כנגד הרקע, וכך, נוכל לומר, גם התורה הינה אש שחורה על גבי אש לבנה. הצופה יכול לראות את תבניתן של אותיות העברית בשחור, ובה בעת, הוא יכול להתמקד ברקע הלבן שסביב האותיות, כדי לנסות ולהבין שמץ מהאינסופיות של האלוהים.

להשלמת המעבר מהמוחשי אל המופשט, לפנינו עוד חמש יצירות אחרונות.

1. מרק פודוואל, אלף, 1974
2. מיכאל סגן-כהן, יוד היי וו היי, 1980
3. הגדת ראשי הציפור, מתן תורה, 1300 בקרוב
4. מרק פודוואל, האות ד’ – דרשה, 1978
5. כתב יד קאופמן למשנה התורה, משה בסיני, 1296

האות א’ של מרק פודוואל צומחת מתוך המסורת המיסטית הגורסת שלא שמענו את כל עשרת הדיברות. מה ששמענו הוא רק האות הראשונה (א’) שבמילה אנוכי, שהיא המילה הראשונה בדיבר הראשון (“אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”, שמות כ’, ב’).

איך אנחנו יכולים לשמוע את האות א’? הכינו את הגרון כאילו אתם עומדים להגות תנועה – תיבת הקול נסגרת ומתכוננת להיפתח בכדי להגות את המילה. סגירה זו, ממש על סף הפתיחה, היא האות א’ הדוממת – הפוטנציאל של הכל אך ההתגלמות של הלא כלום. מסורת זו נועדה להדגיש את המסתורין המוחלט של ההתגלות. כה הולם, אם כך, שצלילה של האות א’ הוא הפותח את שלוש המילים הראשונות (שהיו לכינויי האל) בדיבר הראשון – “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ”.

גם מיכאל סגן-כהן, אמן בן זמננו, מתאר את הדממה שאין לה שם במעמד מתן תורה (השוו זאת עם המהומה בציורו של שלום מצפת). הוא עושה זאת בציור של ארבעה פיות ההוגים את ארבע אותיות השם המפורש – כאן האותיות עצמן נראות כתמציתה של ההתגלות.

ב”הגדת ראשי הציפורים” (גרמניה, שנת 1,300 לערך), הופכים שני הלוחות שמשה מקבל מידו המושטת של אלוהים, לחמישה לוחות, כלומר, חמשת חומשי התורה. זוהי חזרה מהמישור המיסטי אל הנושאים הארציים והרציונליים שהם ההלכה. המעבר הכמעט בלתי נראה – משני לוחות לחמישה – מספר לנו שיהודי אשכנז שחיו בימי הביניים, ראו בעשרת הדברות את תמציתה המקוצרת של התורה, הכללים שהפכו לחומש.

אבל החומש איננו המילה האחרונה. בציור בן זמננו של מרק פודוואל, עוברות האותיות דרך התורה ויוצאות מתוכה אל דרך הפרשנות, דרך שאין לה סוף. נשים לב שהדרך היא אנכית ומסמלת את הקשר בין בני האדם לאלוהים.

לסיום, תובנה פסיכולוגית ייחודית מוענקת לנו באמצעות יצירה מהמאה השלוש-עשרה: איור כתב היד של ספרו של הרמב”ם “משנה תורה”. בני ישראל, לכודים תחת הר סיני שעשוי זכוכית ושסוגר עליהם כפעמון. ניתן לראות את אלוהים דרך חלון שמשמש גם כמראה, אספקלריה. בני ישראל מבינים שאלוהים אינו רק נשגב מאיתנו, אלא מוחשי. הוא נמצא בכל אחד ואחת מהם – קרי בכל אחד ואחת מאתנו – כאשר הם מקבלים את התורה מידיו של משה.

שאלות לתיקון ליל שבועות

בחרנו במגוון ססגוני של שאלות והפתעות הקשורות במעמד מתן תורה, ויש בהן חומר רב שיספיק ללילות רבים של תיקון ליל שבועות. חשבו על השאלות הבאות ועל שאלות אחרות שיכולות להוות בסיס לדיון:

•כיצד מאפשרות לנו השפה והאמנות לתקשר עם אלוהים?
•מהם יחסי הגומלין שבין האמנות למילה?
•כיצד עובדים יחד אופני מחשבה מיסטיים ורציונליים?
•איזו מהתמונות מתקרבת ביותר לתיאור השם המפורש? הסבירו את בחירתכם.
•מהו הקשר האישי שלך להתגלות? הביעו קשר זה בכתיבת שיר או ביצירת קולאז’.
•חג מתן תורה מצוין בתאריך ספציפי. מדוע אין תאריך לקבלת התורה?
•מרטין בובר קבע שהנס האמיתי בסיני היה התזמון – הטבע ורוח העם היו מסונכרנים זה עם זה. מה דעתך?

מקורות למאמר:

ספר שמות פרק יט
(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
(יז) וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:
(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:
(יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:
(כ) וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה:
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה’ לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:
(כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה’ יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה’:
(כג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה’ לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
(כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה’ פֶּן יִפְרָץ בָּם:

ספר שמות פרק כ
(טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:
(יז) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:
(יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:

ספר שמות פרק כד
(א) וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
(ב) וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה’ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
(ג) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה:
(ד) וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה’ פָּרִים:
(ו) וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:
(ח) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(ט) וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(יב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:
(יג) וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:
(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
(טו) וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

ספר שמות פרק לד
(א) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:
(ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר:
(ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:
(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
(ה) וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’:
(ו) וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
(ח) וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
(י) וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה’ כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:

ספר שמות פרק לד
(כז) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:
(כח) וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:

ספר דברים פרק ה’
(יט) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:
(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:
(כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:
(כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:
(כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:
(כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:
(כה) וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:
(כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:
(כז) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:
(כח) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:

רש”י על שמות פרק יט פסוק ד
על כנפי נשרים – כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף אחר פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלהים וגו’ ויבא בין מחנה מצרים וגו’ והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:

מדרש תנחומא (ורשא) יתרו פרק יג
(יג) ויעל עשנו כעשן הכבשן איזה כבשן יכול ככבשן הזה ת”ל וההר בוער באש א”כ מה תלמוד לומר כבשן אלא לשכך את האוזן מה שיכולה לשמוע כיוצא בו אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג) וכי מי נתן כח וגבורה באריה לא הוא אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו כדי לשכך את האזן מה שיכולה לשמוע כיוצא בו והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג) וכי מי נתן כח וגבורה במים לא הוא אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו לשכך את האזן ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ההדיוט כל זמן שהוא הולך ותוקע קולו עמה וכהה וכאן הולך וחזק ולמה רך מתחלה לשכך את האזן רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כלן לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה שנאמר ויענו כל העם יחדו ויאמרו ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה באותה שעה בקש הקב”ה לכרות עמהן ברית על הסתרים ועל הגלוים אמרו לו על הגלוים אנו כורתין ולא על הסתרים שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן עליו שנאמר (דברים כט) הנסתרות לה’ אלהינו וגו’ לעשות את כל דברי התורה הזאת לפיכך וידבר אלהים את כל הדברים:

מכילתא פרשת בחדש פרשה ד’
והר סיני עשן כלו. יכול מקום הכבוד תלמוד לומר כולו:

מפני אשר ירד עליו ה’ באש. מגיד שהתורה אש ומאש נתנה ובאש נמשלה ומה דרכה של אש שאם קרב אדם אצלה נכוה רחק ממנה צנן אין לו לאדם להתחמם אלא כנגד אורה:

ויעל עשנו כעשן הכבשן. כעשן זה בלבד תלמוד לומר כבשן אי כבשן יכול ככבשן זה בלבד תלמוד לומר וההר בוער באש ומה תלמוד לומר כבשן לשכך האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו (עמוס ג’) אריה שאג מי לא יירא מי נתן כח וגבורה כארי לא הוא אלא הרי אנו מכנין אותו לשכך את האוזן. כיוצא בו (יחזקאל מ”ג) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וגו’ מי נתן כח וגבורה במים לא הוא אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו לשכך האוזן:
ויחרד כל ההר. והלא בכלל כל ההרים היה שנאמר (שופטים ה’) הרים נזלו מפני ה’ זה סיני ואומר (תהלים ס”ח) למה תרצדון הרים גבנונים. אמר להם כלכם גבנונים אתם כמה דאת אמר (ויקרא כ”א) או גבן או דק. ומפני ממה שרתה רוח הקדש בחלקו של בנימן שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה עמהם ועוד שכל השבטים נולדו וכו’ בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ ישראל ואף על פי כן (תהלים ס”ח) ההר חמד אלהים לשבתו:

ויהי קול השופר. הרי זה סימן יפה בכתובים כל מקום שנאמר שופר זה סימן יפה לישראל שנאמר (שם מ”ז) עלה אלהים בתרועה ה’ בקול שופר (ישעיה כ”ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ואומר (זכריה ט’) ויי’ אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן:

הולך וחזק מאד. מנהג ההדיוט כל זמן שהוא הולך מחליש ומעכה אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר. ולמה כך מתחלה כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאין הקב”ה מדבר עד שמשה אמר דבר שכבר קבלו עליהם בניך לכך נאמר משה ידבר. אמר לו ר’ עקיבא בודאי כי הוא הדבר ומה ת”ל משה ידבר אלא מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והיה הקב”ה מסייעו בקולו ובנעימה שהיה משה שומע בו היה משמיע את ישראל לכך נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול:

אבן עזרא על שמות פרק יט פסוק יח
(יח) והר סיני עשן כלו – שי”ן עשן בפתח גדול כי הוא פועל עבר. ואל תתמה בעבור מלת עשן שיאמר כעשן הכבשן והנה הזכיר ויעל עשנו שהוא על משקל שללו זהבו. כי שמות משקלי השמות משתנים. ואמר שגר אלפיך וכל פטר שגר בהמה ואמר ואת הבשם ואת השמן וקנמן בשם. ועוד אמר אריתי מורי עם בשמי. ואלו היה מגזרת בשם היה ראוי להיותו בקמץ חטף תחת הבי”ת בשמי כמו מקדש קדשי ואילו היה מגזרת וקנמן בשם. היה ראוי להיות בפתח הבי”ת כמו משמן. שמני וקטרתי. או בחירק כמו מצדק צדקי. והנה עם בשמי בלא תוספת יו”ד הוא בשם בשני קמצין כמו שלל זהב:
ויחרד כל ההר מאד – הפך המנהג כי ההרים לא ימושו רק על דרך משל אמר וירגזו ההרים:

רבינו בחיי על שמות פרק יט פסוק יח
(יח) והר סיני עשן כלו – ההר היה עשן ולא האש כי האש שהוא לפני כבוד ה’ אין לה עשן ומה שאמר כעשן הכבשן ידוע כי אין המשל דומה לנמשל אבל מפני שאנחנו גשמיים אי אפשר לנו שנערוך ונדמה הענינים השכלים רק בדברים הגשמיים שאנו שקועים בהם וכן הכתוב המשיל יופי השמש וזהרו ליופי בן אדם והמרוצה שלו בגלגלו למרוצת הגבור הוא שכתוב (תהלים יט) והוא כחתן יוצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח, ודבר ידוע שאינו בערכו ולא דומה לו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, וכן הכתוב המשיל את הקב”ה לאריה שנאמר (עמוס ג) אריה שאג מי לא יירא ה’ אלהים דבר מי לא ינבא, והענין לפי שאין לנו בכל בעלי חיים גופניים יותר גבור ממנו וכדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע ועל כיוצא בזה ארז”ל דברה תורה כלשון בני אדם:

רשב”ם על שמות פרק יט פסוק יח
(יח) עשן כלו – חציו קמץ וחציו פתח כי לשון פעל הוא. העשין כולו. אבל עשן שהוא שם דבר כולו קמץ. בענין פומיאה בלע”ז. ואילו היה שם דבר היה לו לומר כעשן הכבשן בח”פ כאשר נאמר מן דבר. דבר השמיטה. מן בקר בקר זבח השלמים כן יאמר מן הבית ימלא ועשן. עשן הכבשן כשהוא דבוק:

רש”י על בראשית פרק יט פסוק יח
כבשן – חפירה ששורפין בה את אבנים לסיד וכן כל כבשן שבתורה:

רש”י על שמות פרק כד פסוק יב
(יב) ויאמר ה’ אל משה – לאחר מ”ת:
עלה אלי ההרה והיה שם – מ’ יום:
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם – כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו:

רש”י על דברים כט פסוק יט
(יט) יעשן אף ה’ – ע”י כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף. וכן עלה עשן באפו ואע”פ שאין זו לפני המקום הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:

מדרש תנחומא נח פרק ג
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב”ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י”ט) ואמר רב דימי בר חמא א”ל הקב”ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע”פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב”ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא’ ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו’) ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון.

מדרש עשרת הדברות (בית המדרש ח”א 26, והוצאת גאלדבלאט) מאמר 1 מתוך: אוצר מדרשים
טו. אמרו חכמים שנבראת התורה קודם שנברא העולם אלפים שנה שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו, שכבר מצינו שיומו של הקב”ה אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. והיתה התורה מתרעמת לפני הקב”ה ואומרת למה נבראתי אלפים שנה קודם שנברא העולם האם לא תתנני לבני אדם? אמרו לה מלאכי השרת אנו מעכבין על ידך כי בני אדם עתידים לחטוא בך וע”כ מוטב שתהא עמנו(3). באותה שעה היתה התורה משחקת לפני ה’ שנאמר משחקת לפניו, והיה הקב”ה אומר למלאכים התורה משחקת עליכם לומר תורה למה לכם וכי ממצרים יצאתם, משועבדים הייתם לפרעה, אכילה ושתיה יש לכם, דבר טמא יש ביניכם, ולמה אתם מבקשים את התורה? אין לכם צורך לקבל את התורה אלא לאדם שמקבל טומאה צריך לכפר עליו ולתקן אותו ולטהר את נפשו. מיד שתקו כולם עד שבא משה ונצחם בתשובה זו ונתן את התורה לישראל בשמחה. וקודם שנתן תורה לעמו ישראל בא הקב”ה אל כל אומה ולשון ליתן להם את התורה כדי שלא ליתן להם פתחון פה לעתיד לבוא לומר אם אירע לנו הקב”ה ליתן לנו את התורה היינו מקבלים אותה. הלך אצל בני עשר אמר תקבלו את התורה? אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח, ענו כלם ואמרו וכי ברכה שנתברך עשו אבינו תרצה לעקור אותה ממנו דכתיב על חרבך תחיה, אין אנו רוצים לקבלה. הלך אצל בני לוט (עמון ומואב) אמר להם תקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו מניאוף באנו אין אנו רוצים לקבלה, ועוד הלך אצל בני ישמעאל אמר להם תקבלו את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו וכי ברכה שנתברך בה ישמעאל אבינו אתה רוצה לעקור ממנו דכתיב ידו בכל ויד כל בו, אין אנו רוצים לקבל תורתך. מיד חזר הקב”ה על כל או”ה ולא רצו לקבלה, ואח”כ בא אצל ישראל. אמר להם תקבלו את התורה, אמרו לפניו מה כתיב בה, אמר להם שש מאות ושלש עשרה מצוות, אמרו לו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע. מיד ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וקבלו את התורה בשמחה, וכשנתן את התורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה, אמרו לפניו הנה אברהם הוא יהיה ערב בעדנו, אמר להם מחויב הוא עבור ישמעאל שעתיד להרוג את בני בצמא, אמרו לו הרי יצחק, אמר להם מחוייב הוא לי על שאהב את עשו שונאי, אמרו לו הנה יעקב, אמר להם חייב הוא לי על שלא השלים נדרו בבוא מפדן ארם. אמרו לפניו הרי בנינו, מיד אמר הקב”ה תנו לי אותן ערבים ואני מקבלם, מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים ונשיהם מעוברות ועשה הקב”ה בטניהם כזכוכית והם מדברים עמו, אמר להם ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוה, אמרו לו הן, אמר להם אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך, אמרו לו הן; לא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו לו לאו; אמר להם לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא, אמרו לו לאו; וכן היו עונים אותו על הן הן ועל לאו לאו. ומנין שמעוברים שבמעי אמן ומפי יונקים נתיסדה התורה, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה שנאמר ה’ עוז לעמו יתן. וכשראה הקב”ה את ישראל שבכל לבם היו מכוונים ומרוב אהבה היו ממהרים לקבל התורה שבחם ואשרם שנאמר אשריך ישראל מי כמוך.

תלמוד בבלי שבת פח/א
ויתיצבו בתחתית ההר – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם… אר”ש לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי – ה”א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

תרגום לעברית של תרגום יונתן לשמות יט 17
ויוצא משה את העם לקראת שכינת ה’ מן המחנה ומיד תלש אדון העולם את ההר והעמיד אותו באויר ויהי שקוף כאספקלריא [כזכוכית] ויתיצבו תחת ההר

מדרש תהילים מזמור ח
בשעה שביקש הקב”ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להן הקב”ה, חייבין הן לי ולואי שיעמדו בעצמן… אלא תנו לי ערבים שאינן חייבין לי כלום… אמרו לו, מי הן שאינן חייבין לך? אמר להן, התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהן ומעוברות שלהן, ועמדה כריסן של אמן כמראה של זכוכית והיו רואין להקב”ה מתוך כריסן ומדברין עמו. אמר להם הקב”ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה שאתם נתפסין עליהן. אמור לו, הן.

תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף מט טור ד /ה”א
כיצד היו הלוחות כתובים?
רבי חנניה בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הדא הוא דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים (דברים ד 13) חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה ורבנן אמרין עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הדא הו’ דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים (דברים ד 13) עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה רבי שמעון בן יוחי אמר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים (דברים ה 18) עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה מזה ומזה הם כתובים (שמות ל”ב 15) טטרגונה.

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר, בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים בתרשיש כימא רבא. רבי שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייא הוה אמר יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבר ודיבר דיקדוקיה ואותיותיה של תורה

אמר רבי תנחומא, איתקשיית קומי רבי פינחס אתיא כר’ יודה ולא אתיא כר’ מאיר מה טעמא דרבי יודה? לקוח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית יי’ וגו’ (דברים לא 26) על דעתיה דרבי יודה דו אמר איכן היה ספר תורה נתון כמין גלוסקוס עשה לו מבחוץ והיה ספר תורה נתון לתוכו מה טעמא דרבי מאיר ונתתה את הכפרת על הארון מלמעלה וגו’ (שמות לה 21) על דעתיה דרבי מאיר דו אמר אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שמות ל”ה 21) ואחר כך ונתתה את הכפורת על הארון מלמעלה

ר’ פינחס בשם רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתן לו הקב”ה למשה נִתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה; היא אש מובללת באש, חצובה מאש ונתונה מאש. הדא הוא דכתיב מימינו אש דת למו (דברים ל”ב 2)

מדרש תנחומא בראשית פרק א
(א) בראשית ברא אלהים זה שאמר הכתוב ה’ בחכמה יסד ארץ (משלי ג’) וכשברא הקב”ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנא’ לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (שם ח’) והתורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה שנא’ קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר ה’) מהו קוצותיו תלתלים? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

כיצד? כתוב בה ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ”ב) אם אתה עושה חי”ת ה”א אתה מחריב את העולם כל הנשמה תהלל יה (תהלים ק”נ) אם אתה עושה ה”א חי”ת אתה מחריב את העולם. וכן שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד (דברים ז’) אם אתה עושה דל”ת רי”ש אתה מחריב את העולם שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות ל”ד) כחשו בה’ (ירמיה ה’) אם אתה עושה בית כ”ף תחריב את העולם אין קדוש כה’ (שמואל א’ ב’) אם אתה עושה כ”ף בי”ת תחריב את העולם ואם אות אחת כך כ”ש התיבה כולה לכך נאמר קוצותיו תלתלים.

לפיכך דוד מקלס ואומר רחבה מצותך מאד (תהלים קי”ט) ואומר ארוכה מארץ מדה וגו’ (איוב י”א) והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח’) אל תקרי אמון אלא אומן. ובה נטה שמים ויסד ארץ שנא’ אם לא בריתי יומם ולילה וגו’ (ירמיה לג) ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם שנאמר האותי לא תיראו נאם ה’ אם מפני לא תחילו וגו’ (שם ה’) ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם שנא’ בחקו חוג על פני תהום (משלי ח’) ובה ברא חמה ולבנה שנאמר כה אמר ה’ נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה’ צבאות שמו (ירמיה ל”א)

הא למדת, שהעולם לא נתיסד אלא על התורה והקב”ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה שנא’ והגית בו יומם ולילה (יהושע א). ואומר כי אם בתורת ה’ חפצו וגו’ והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו’ (תהלים א’) שבשביל שומרי התורה העולם עומד שכן אמרה חנה כי לה’ מצוקי ארץ (שמואל א’ ב’) ומי הם מצוקי ארץ? אלו שומרי התורה שבזכותם הושתת התורה שנאמר וישת עליהם תבל

ותניא אר”ש בן לקיש, למה נאמר במעשה בראשית יום אחד יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי יום הששי – ה”א יתירה למה? שהרי בכולן לא נאמר אלא יום אחד יום שני וכן לכולם. מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה’ ספרים מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן