הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

פרשת בא: האם צדק חייב להיות הוגן?

בספרו “תיאוריה של צדק” שיצא לאור בשנות השבעים, הציג ג’ון רולס (John Rawls) מאוניברסיטת הרווארד את העיקרון לחלוקה צודקת של טובין כלכליים־חברתיים אשר השפיע על דור שלם של סטודנטים ומנהיגים ליברליים במערב. על פי העיקרון, רצוי ליישם מדיניות שתבטיח קידום לכולם (win-win) ממצב התחלתי ועל אף שסטודנטים רבים כמוני חלקו על יסודות התיאוריה שלו הוטלה עלינו החובה להפנים ולבטא את דרך המחשבה שלו כדי לקבל ציון מעולה בקורס מדע המדינה.

תנאי אחד גדול שהציב רולס ליישום הצדק הוא אופייני להגות ליברלית מראשיתה: רולס קרא לכל המגזרים בחברה להתעלם מן ההיסטוריה וכי בזמן ההתחלתי על כולם לקבל על עצמם “מסך בערות” ולשכוח מקיפוח ומאפליה שהיו בעבר. אך בדרישה הזאת מתנגשת התיאוריה של צדק במהות הצדק: צדק אינו רק חלוקה עתידית של טובין אלא גם תגמול או פיצוי הולם על מה שהיה בעבר.

אין מקום טוב יותר לבחון את המגבלות ואת היתרונות של הליברליזם מאשר בסיפור יציאת מצרים המובא בפרשת בֹּא. התורה קובעת כי משה, לאחר שהפך את מי היאור לדם, מילא את שיערם בכינים, הרג את בהמותיהם, חיסל את תבואתם ועשה להם דברים קשים אחרים, הפך לא במפתיע לאיש גדול מאוד בעיני המצרים. כאשר משה שלח את נשות הישראלים “לשאול” זהב ותכשיטים משכנותיהן המצריות, כל שהיו צריכות לומר הוא “משה שלח אותי”, והמצריות היו מאושרות למסור הכול. אך התשלום היה לשווא: הבכורים מתו בלאו הכי והתגמול היה מלא.

אך האם הלא צדק חייב להיות הוגן? עודני מתחבט בעניין. נכון שהמצרים המבוגרים היו שותפים לפשע שעבוד היהודים והשלכת הזכרים ליאור, אבל מדוע להרוג את בכוריהם ובהם תינוקות ובני שפחות שהיו חפים מפשע? הייתכן שמשתמע מסר לפיו הסבל טבוע בהחלת הצדק בעולם ותמיד יהיה סבל נלווה? הלוואי שהדברים היו כה פשוטים! התנ”ך מספק לנו תשובות סותרות לדילמה האתית: בעוד אנו למדים בכמה מקומות שה’ מעניש צאצאים עד הדור השלישי והרביעי, ספר דברים ואחריו הנביא יחזקאל מלמדים אותנו בפירוש שלא לפקוד עוון אבות על בנים כפי שעשה ה’ למצרים.

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ” (משלי פרק כ”ד). עוול הנעשה בשם הצדק הטריד רבנים רבים במשך הדורות מכיוון שלא כל הסובל רשע הוא. זו הסיבה שעל אף שבפסח אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות, בד בבד אנו מצווים לזכור ששחרור בני ישראל גרם לסבל במצרים ולכן במשך חול המועד ובחג שני של פסח איננו שרים את ההלל במלואו כפי שאנו עושים בחגים אחרים ושפיכת טיפות יין בליל הסדר גם מזכירה לנו שהכוס איננה מלאה אף פעם וגם ממתנת קמעה את השמחה. זו גם הסיבה שבגללה חילקו החכמים את הצדק של הקדוש ברוך הוא לשתיים – מידת הדין ומידת הרחמים.

המתח בין החלת הצדק לפגיעה בחפים מפשע מופיע כבר בסיפורי חייהם של שני המייסדים של עם ישראל: אברהם ומשה. מצד אחד אברהם התווכח עם אלוהים בגלל אי־הצדק שייגרם עם הטלת העונש גם על הצדיקים החיים בסדום ובעמורה, אך מצד שני עבור משה במצרים השימוש בכוח ובעונש קולקטיבי היו כלים נחוצים להחלת צדק בעקבות פשעי העבר, שכן אחרת לא היה מצליח בשליחותו לשחרר את בני ישראל ולהקים מהם עם קדוש.

האם אפשר ליישב את המתח הזה במציאות חיינו בישראל? בשנת 1956 ספד משה אחר – משה דיין – לרועי רוטברג, קצין מילואים שנרצח בידי מחבלים שארבו לו בשדות ביתו בקיבוץ נחל עוז. בדברי ההספד שלו שהפכו לסמל הביע הרמטכ”ל דיין הבנה לכאבם של תושבי עזה. הוא לא האשים אותם על שנאתם ליהודים שעקרו אותם מביתם. התשובה שדיין הציע לבני דורו הישראלים הייתה לגלות נחישות והקרבה ולהגן על ביתם מבלי לאבד את אנושיותם. אני רואה במילים של משה דיין ניסיון אמת לחפש תשובה לקושיה שמציבה לנו התורה ושכה קשה לפתור אותה גם כיום.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן