הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

פמיניזם והלכה: מגוון גישות מחקריות

מפגשו של חקר ההלכה עם שיטת החקירה הנובעת מן הביקורת הפמיניסטית על החברה הניב, בעשורים האחרונים, בחינה מחודשת של ‘הדקדוק הפנימי’ של האפליות נגד נשים אשר נהגו בהלכה היהודית הקדומה ואשר נוהגות כיום מתוקף היותה יסוד ההלכה בת זמננו. במאמר זה אסקור בקצרה גישותיהם של החוקרים הפמיניסטים הקוראים כולם את מקורות חז”ל מבעד לעדשת המודעות ליחסי הכוח הלא מאוזנים בין גברים ונשים.

א. האישה והגבר – סדרי קדימויות.
ספרה של החוקרת יהודית רומני – ווגנר הקרוי על שם השאלה המחקרית שהעסיקה אותה בנוגע למעמד האשה במשנה: עבד או אדם ( 1988) בוחן, בין היתר את מעמד האישה במשניות העוסקות בסדרי עדיפויות. משום כך היא מקדישה דיון נרחב למשנה הבאה מתוך מסכת הוריות ג’:ז’:
האיש קודם לאישה להחיות ולהשיב אבדה. והאישה קודמת לאיש לכסות, ולהוציא מבית השבי. ובזמן ששניהם עומדים בקלקלה (כלומר לאונס על ידי השובים ), האיש קודם לאישה.

ההתלבטויות המוסריות אשר מעלה משנה זו כרוכות במצבים אנושיים קשים: מצבים בהם שני אנשים נמצאים בסכנת מוות או בשבי ויש אפשרות להציל רק אחד מהם. את מי מהם יש להציל או לפדות תחילה? מדוע קודמת הצלת האיש להצלת האישה? המשנה מסתפקת בקביעת ההלכה ואינה מפרשת אותה. רומני –ווגנר גם מדגישה את שתיקת התלמודים בפירוש המניע לקביעה זו (1988, עמ’ 16), הנובעת מכך שחכמיהם ראו בה עניין מובן מאליו. רק פירושו הלא- אפולוגטי של הרמב”ם למשנה (אשר נכתב כאלף שנה לאחר חתימת המשנה) מבהיר את ההגיון הפנימי של המשנה ונועץ את זילות חיי האישה באי השתתפותה המלאה בחיים הדתיים:

כבר ידעת שכל המצות חובה על הזכרים, והנקבות אינן חייבות אלא במקצתן כמו שנתבאר בקדושין והוא מקודש ממנה ולפיכך האיש קודם להחיות.
(הרמב”ם, פרוש למשנה, מסכת הוריות פרק שלישי, ז’)

חשיבותה הדתית של האישה היהודיה על פי מבנה היסוד של ההלכה היהודית, כפי שמבהיר זאת הרמב”ם, פחותה בשל היותה פטורה ממצוות כגון תפילין, תקיעה בשופר, ישיבה בסוכה, נטילת לולב וקריאת שמע. מצות אלו נקראות ‘מצות עשה שהזמן גרמה’ (משנה, ברכות ג’:ג’, סוכה ב’: ח’, קידושין א’: ז’). בחברה ההלכתית, הרואה את תכליתה המוסרית והדתית בריבוי המצוות, הפטור הדתי המוענק לאישה קובע את נחיתותה האנושית.

גם את המשכה של המשנה המדגישה את זכות הקדימה של האישה במצבי מצוקה בוחנת הקריאה הפמיניסטית בחשדנות. מקריאה ראשונה עולה שהעדפת האישה קודמת לגבר בכל הנוגע למלבוש ולפדיון מן השבי (במקרה שאין אפשרות לספק מלבוש לשניהם או לפדות את שניהם מן השבי). ואולם הסיפא של המשנה מסייג קביעה זו ומציין כי אם גבר יהודי ואישה יהודיה נמצאים שניהם בשבי ולשניהם נשקפת סכנת קלקלה, כלומר אונס, אזי יש לפדות את הגבר לפני שפודים את האישה. מדוע? בנקודה זו קיימת הבהרה של התלמוד הירושלמי ‘שהאשה דרכה לכן והאיש אין דרכו לכן’ (ירושלמי, הוריות פרק שלישי, הלכה ד’). ובלשון פירוש המשנה של הרמב”ם (הוריות, פרק שלישי, ז’):

ואמרו ששניהן בקלקלה, כלומר אם היו שניהם בשבי ודרושים לתשמיש פודין את האיש קודם לאשה, שהאיש אין דרכו בכך ודורשים ממנו מה שאין בטבעו.

מנקודת מבטה של קריאת ההלכה הפמיניסטית מתחדדות שלוש נקודות מטרידות במיוחד. האחת, כרוכה בעצם הגדרת האונס כ’קלקלה.’ הגדרה זו של אונס מעידה על התפיסה כי
ה’תקינות’ המוסרית של הנאנס/ת נפגמת משבוצע בו/בה מעשה האלימות המינית. ראוי היה לומר כי אונס מקלקל מוסרית את האנס ולא את הנאנס/ת. אך לא זאת דרך החשיבה הנפוצה בחברה האנושית (כפי שמצביעה על כך הפילוסופית והמשפטנית הפמיניסטית, קתרין מק’קינון). ראיית האונס כ’קלקלת’ הנאנס/ת משקפת את המוסכמה החברתית התולה את האשם בקרבן האונס. הנקודה השנייה המתחדדת מתוך קריאה זו מצביעה על ריקוּן הרישא של המשנה מתוכנה על ידי הסיפא. גם העדיפות אשר זוכה לה האישה, לכאורה, בפדיון שבויים נסוגה מפני החשש לאונס בשבי (הקיים, למעשה, בכל שבי). המשתמע מכך הוא כי על פי המשנה, בסופו של דבר גם בפדיון שבויים יש, מחשש של אונס, לפדות את הגבר תחילה. לבסוף, יש לתהות ולהקשות על הנחת היסוד של המשנה (הנחשפת בפירושים עליה בתלמוד הירושלמי ובפירוש למשנה של הרמב”ם) ורואה מעשה אונס הטרוסקסואלי של גבר באשה ( בניגוד לאונס הומוסקסואלי) כיחסי מין ‘טבעיים’, שאינם שונים מהותית מיחסי מין המתקיימים ברצון איש והאישה גם יחד.

ב. מוסד הנישואין- שעבוד האישה.
הנחות היסוד המקבלות את זילות חיי האישה ואת היותה נתונה לשלטונו המיני של הגבר כעניינים הטבועים בעצם מהותה, נשקפות כמובן מן הזיקה שבין דיני העבדות ובין דיני הנישואין והגירושין. החוקר נועם זוהר (תשמ”ח) בוחן, מתוך פרספקטיבה פמיניסטית, את המבנה הספרותי של משנה א’ במסכת קידושין פרק א’:
האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. […] וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל […]
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביבול ובגרעון כסף. […]
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה […]
בהמה גסה נקנית במסירה, והדקה בהגבהה[…]
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה[…]

אמנם, על פי הרשימה המדורגת נמצאת האישה בראש הסולם, ועם זאת, מדגיש זוהר, עצם הכללתה של האישה ברשימה מצביע על הנחת יסוד שמעשה הקידושין עצמו הוא מעשה של קניית האישה על ידי הבעל, בדומה לקנייה של כל רכוש אחר. רוב הפריטים הנמצאים ברשימה זו נרכשים בדרך מתן כסף, שטר וחזקה. גם האישה נקנית בשלוש דרכים ואלו הם: כסף, שטר או ביאה (יחסי מין המציינים חזקה, כלומר בעלות בשל ‘שימוש’ במה שנקנה). אמנם בניגוד לרכישות האחרות, הנעשות על פי מחיר השוק, אין לה מחיר כספי ריאלי. אולם, מציין זוהר,
‘אפיונו של קשר האישות בתור קניין מדגיש את אפיו הבלתי סימטרי: האיש הוא העשוי לקנות שליטה באישה ולא להיפך’ ומשום כך פטורה האישה משורה של מצוות העלולות ליצור רושם מוטעה שהיא בת חורין כמו הגבר היהודי שאיננו עבד.
( 1988, עמ’ 105).

ג. האמנם צוו האיש וגם האישה על פרייה ורבייה?
יהודית רומני ווגנר ( 42: 1988) גורסת כי מה שנרכש על ידי הבעל בעת הקידושין הוא מיניות האישה. לדעתה, יכולת הפריון של האישה ושליטת הגבר ביכולת זו הן הבסיס לזיקה בין מעמד העבד ומעמד האישה הנשואה בהלכה. שכן

[…] האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר ‘ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו’
(משנה, יבמות ו’: ו).

על פי פשט המקרא מתייחסת הברכה הראשונה של אלוהים לאדם: ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’ ( בראשית א:כח’) לזכר ולנקבה שבמין האנושי גם יחד . למרות שאפשרות קריאה זו מועלית כדעת מיעוט של ר’ יוחנן בן ברוקא, היא נדחית על ידי חכמי המשנה מבחינה הלכתית שכן נמצאת סותרת את הנחת היסוד של שלטון הגבר באשה. ברגע בו מצווה רק הגבר לפרות ולרבות, הופכת האישה מאדם לכלי המשמש את הגבר במילוי מצווה דתית ואנושית זו.

ניתן, אם כן לסכם ולומר כי על הפקעת מיניות האישה ממנה ושעבוד יכולת ההולדה שלה לגבר נשען כל מבנה- העל של נחיתות האישה בהלכה: היות והאישה אינה מצווה לפרות ולרבות יכולת הפרייה והרבייה שלה עומדות לרשות הגבר המצווה בכך. לצורך מיסוד והבטחה של שליטתו בה יש לראות את הנישואין כקניין המיניות שלה המאפשרת לו למלא חובת ‘פרו ורבו’. היות והיא קנויה לו אין היא חופשייה לקיים מצוות המבטאות את הברית בין היהודי, בן החורין, והאל. היות והאישה פטורה ממצוות אלו גם גופה קדוש פחות מגוף הגבר ומשום כך במצב בו ניתן להציל איש או אישה מסכנת מוות יש להציל, על פי ההלכה, את האיש ולא את האישה. שרטוט זה של מערכת הכלים השלובים של ההלכות הקדומות הנוגעות למעמד הנשים מאפשר הבנה עמוקה יותר של המערכת ההלכתית ושל התיקונים הנתבעים ממנה כיום בסוגיות של נישואין וגירושין ושוויון בין המינים בקיום המצוות.

שאיפה רעיונית דומה עומדת גם ביסוד מגמה מחקרית פמיניסטית שונה המתמקדת במקורות ההלכתיים החורגים מן התבנית הקבועה פחות או יותר המניחה נחיתות משפטית, דתית ואנושית של האישה. גישה זו אינה מתעלמת מן ההיבט המפלה בהלכה כלפי האישה, אך עניינה לצעוד צעד מעבר להבחנה זו ולהדגיש כי כמה מן המקורות בספרות חז”ל מציינים עמדה שוויונית לנשים יותר מן המוסכמות ההלכתיות בעולם האורתודוקסי בימינו.

יהודית האופטמן היא הנציגה המובהקת של גישה זו. בספרה קריאה מחדש של חז”ל: קולה של אישה ( 1998 )מסתמכת האופטמן רבות על התוספתא הכוללת חומר מקביל, אשר לדעתה, כלדעת מספר חוקרי תלמוד נוספים אולי אף קדום למשנה. בהסתמכה על כתב היד של התוספתא אשר לדעת החוקרים הוא המדוייק ביותר (כתב יד וינה) מצביעה האופטמן על עמדה במקורות התנאים הדוגלת בזכות האישה לפרות ולרבות. על פי גרסא זו של התוספתא מצווה האישה לפרות ולרבות, בדיוק כמו האיש, וכך כתוב בה:

האיש אין רשאי לישב בלא אישה, ואישה אינה רשאה לישב שלאיש [=בלא איש]. האיש אינו רשיי [=רשאי] לשתות עיקרין [=משקה שמביא לידי עקרות] והאישה אינה רשאה לשתות עיקרין שלא תלד האיש אין רשיי לישא עקרה וזקינה וקטנה ושאין ראויה לילד. האישה אינה רשאה להנשא אפילו לסריס (תוספתא, יבמות ח: ד, ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות, פ’ח 17 – 14).

התוספתא, הכוללת הלכות מתקופת המשנה ואולי אף קדומות ממנה, בגרסתה המקורית, החזיקה, אם כן, בדעת המיעוט של ר’ יוחנן בן ברוקא שסבר, כפשט הפסוק בבראשית על פיו האיש והאישה צוו ב’פרו ורבו’. האופטמן מציינת (אם כי אינה מתייחסת דיה לעובדה) שכתבי היד המאוחרים של התוספתא שונו והותאמו לדעת הרוב במשנה (הגורסת כי האישה אינה מצווה ב’פרו ורבו’) וכי השינוי בכתבי היד יצר והנציח אפליה כלפי האשה.

סוף דבר:
מתוך תמונת העולם המחקרית הביקורתית הפמיניסטית מתגבשת תמונה צלולה (אך ‘לא נעימה’ ) של מעמדן המשפטי הנחות של נשים על פי ההלכה בו זמנית נחשפים הקולות החורגים מעמדת- העל המפלה נגד נשים. קולות אלו, כקולו של ר’ יוחנן בן ברוקא, נדחקו לא פעם לשוליים עד כדי מחיקתם כליל מנוסחי המקורות המוכרים לנו. בזכות פירותיו של המחקר הפמיניסטי של ההלכה ייתכן שהפעם, בעת הכרעת המחלוקות בעם היהודי בעת החדשה, תהא ידם של המצדדים בשוויון על העליונה.

(גירסה זו היא גירסה מעודכנת ומקוצרת של מאמרי ”מעמדה המשפטי של האישה במשנה כיסוד למעמדה בהלכה’, אשר הופיע בספרן של עמירה ערן, עינת רמון וטללית שביט, הצלע השלישית: היחס אל האישה במשנה, בהגות ימי הביניים ובשירת נשים בת- זמננו, תל אביב, מכון מופת, תשס”א, עמ’ 11-27).

לקריאה נוספת:
גולינקין, דוד ( תשס”א), מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים: המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר ללימודי היהדות.

זוהר, נועם (תשמ”ח ). ‘מה בין לאישה: עריכה וערכים במשנת קדושין פרק א’. עת לעשות, 1, עמ’ 103- 112.

למדן, רות ( 1996). עם בפני עצמן: נשים יהודיות בארץ ישראל סוריה ומצרים במאה השש עשרה. תל אביב: ביתן ואוניברסיטת תל אביב.

רמון, עינת. (תשס”ב) ‘לאומיות עמימות מוסרית ואפולוגטיקה דתית: שורשי ההשלמה הציבורית עם דיכוי נשים בהלכה היהודית ובחוק הישראלי, פלילים (תשס”ב) כרך י’, עמ’ 327- 363.

Hauptman, Judith,(1998 ) Rereading the Rabbis: A Woman’s Voice, Boulder: Westview Press.

Wegner, Judith Romney (1988 ) Chattel or Person: The Status of Women in The Mishna, New York and Oxford: Oxford University Press.

ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה למחשבת ישראל וללימודי מגדר ופמיניזם. כמו כן היא מנהלת את תכנית מרפא להכשרה בליווי רוחני. היא נמנית על מייסדות תחום הליווי הרוחני המקצועי בישראל. ד"ר רמון כתבה את הקוד האתי לליווי רוחני בישראל. בשנת 2012 ייסדה את תוכנית מרפא במכון שכטר, תוכנית יחידה מסוגה להכשרת מלווים רוחניים בהשראת היהדות הפלורליסטית. בתוכנית זו היא מכשירה מלווים רוחניים, מחנכים ומנהיגים בקהילה. ד" ר רמון כותבת חיבורים אקדמיים ופופולריים אודות הרוח של תנועת החסידות בימינו, והפילוסופיה והמתודה של הליווי הרוחני, הציונות והמחשבה היהודית בקרב יהדות צפון אמריקה, תאולוגיה ואתיקה פמיניסטית מודרנית, כאשר היא בייחוד מתמקדת בלימודי משפחה וביו-אתיקה. היא דור שלישי בירושלים. כתבה את עבודת הדוקטור בלימודי דת באוניברסיטת סטנפורד. נשואה לרב אריק אשרמן ואם לשניים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן