הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

אחד משירי ט”ו בשבט המוכרים והאהובים פותח במילים הבאות:

“כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ תְּחִלָּה / וְנָתַן הָעֵץ פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ יְבוּלָהּ / עֵת לִנְטֹעַ אִילָנוֹת, עֵת לִנְטֹעַ וְלִבְנוֹת”

מחברי השיר, יחיאל עדאקי ומנשה רבינא, חיברו את השיר כחלק ממיזם של תיעוד שירי תימן בשנות ה-30. את מילות השיר שאבו “מן המקורות”, כפי שמקובל לציין בשירונים, אבל מן הראוי לעיין במקורות עצמם ולבחון במה הם עוסקים.

השורה הראשונה לקוחה כמעט מילה במילה מספר ויקרא פרק יט פסוק כג:

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’.

ההקשר המקורי של המילים הללו הוא, אם כן, מצוות העורלה: האיסור לאכול מפירות העץ בשלוש השנים הראשונות לקיומו. מחברי השיר המירו את המילה ‘מאכל’ במילה ‘תחילה’ והשמיטו את המשך הפסוק. בכך העניקו לפסוק המצוטט משמעות חדשה: במקום איסור לאכול מפרי העץ בשנותיו הראשונות, יש כאן קריאה לנטוע עצים כסמל להיאחזות בארץ. המילים ‘כי תבואו אל הארץ’ מתחברות למילים הבאות בקשר של תנאי ושל ציווי: כאשר תבואו אל הארץ, תחילה עליכם לנטוע עצים.

לכאורה, מדרש ציוני חדש ומקורי. אך למעשה, מתברר כי כבר האמוראים, חכמי התלמוד, יצרו מדרש דומה למדי, וייתכן שמחברי השיר השתמשו בו, שכן גם הוא מדבר על נטיעה ‘תחילה’. וכך מנסח זאת המדרש (ויקרא רבה פרשה כה, ג):

“אחרי ה’ אלהיכם תלכו” (דברים יג, ה). אמר ר’ יהודה בר סימון: וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחרי הקב”ה? … “ובו תדבקון” (דברים שם), וכי אפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהידבק באש? … אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק [הקב”ה] אלא במטע תחילה, שכתוב “ויטע ה’ אלהים גן בעדן” (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה, “כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”.

גם המדרש שלפנינו מתעלם מן ההקשר בו מופיע הפסוק, איסור העורלה, ומתמקד בסמיכות שבין ‘כי תבואו אל הארץ’ לבין ‘ונטעתם’. הנטיעה כאן מתפרשת כחיקוי מעשי האל: מה הוא מקדים ונוטע עצים בגן עדן, עוד לפני בריאת החיות והאדם, אף אנו מצווים לנטוע עצים מיד עם הכניסה לארץ.

בהמשך המדרש, מובא דימוי ציורי לעניין הנטיעות (שם סימן ה, מתורגם מארמית):

התרנגולת הזו, כאשר אפרוחיה קטנים היא מכנסת אותם ונותנת אותם תחת כנפיה ומחממת אותם ועודרת לפניהם [באשפה], וכאשר הם גדלים אחד מהם מבקש להתקרב אליה היא מנקרת בראשו ואומרת לו: לך עדור באשפתך! כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמר להן משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו ויצא וייטע לו נטיעות, “כי תבאו אל הארץ ונטעתם”.

המשל שלפנינו, המדמה את בני ישראל לאפרוחים היוצאים לראשונה מתחת לכנפיה של אמא תרנגולת, מדגיש צד אחר של פעולת הנטיעה: לא חיקוי של האל, אלא יציאה לחיים עצמאיים. באופן קומי כמעט, מדמה המדרש את פעולת המעדר והמכוש לניקוריה של התרנגולת, ואת דבריו של משה לעם כדברי הזירוז והדירבון של התרנגולת לאפרוחיה.

בין כך ובין כך, ראינו כיצד נדרש הפסוק שעיקרו איסור אכילת הפירות בשלוש השנים הראשונות והופך לציווי על נטיעת עצים בכניסה לארץ – אם כמעשה המבטא הליכה בדרכיו של האל או כביטוי לעצמאותו של עם ישראל. חג שמח לנוטעים ולנטיעות!

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ד"ר וכמן משתתפת בפרויקט 929 ומעניקה פרשנות אישית לפרשות השבוע. ספרה "מדרש חדש על התורה" יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת מפעל המדרש של מכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן