הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

כיצד ניתן לקצר את חזרת הש”ץ? (1)

עשה לך רב

שנה ה’, מספר 2

אדר א’ תשע”ט

כיצד ניתן לקצר את חזרת הש”ץ? (1)

אורח חיים קכ”ד: א’


שאלה מאת תלמידי בית המדרש לרבנים על שם שכטר: קיימים כמה מנהגים שונים באמירת “הויכע קדושה”(2) או חזרה מקוצרת של העמידה. כיצד נוצרו המנהגים השונים וכיצד יש לנהוג למעשה?

תשובה:

א. המקורות הקדומים

לפני שנציג את השיטות השונות של חזרה מקוצרת, עלינו להסביר את מטרתה המקורית של חזרת הש”ץ. בתקופת המשנה והתלמוד נוסח ה”תפילה”, דהיינו העמידה או השמונה עשרה, לא היה כתוב ולא היו סידורים. כתוצאה מכך, נוצר המוסד של שליח ציבור או ש”ץ שחזר על התפילה בקול רם ואותה חזרה כונתה “חזרת הש”ץ”. בשלושה מקורות קדומים אנו מוצאים מחלוקת בין רבן גמליאל וחכמים על מהותה ומטרתה של אותה חזרה (משנה ראש השנה ד’:ט’ = בבלי ראש השנה ל”ג ע”ב; תוספתא ראש השנה ב’:י”ח, מהד’ ליברמן, עמ’ 321; וברייתא בראש השנה ל”ד ע”ב). לדעת חכמים, “כשם ששליח ציבור חייב [בעמידה], כך כל יחיד ויחיד חייב”. ולשם מה חוזר הש”ץ על התפילה? “כדי להוציא את שאינו בקי”. ברם, לדעת רבן גמליאל, “ש”ץ מוציא את הרבים ידי חובתן” בין בקי בין שאינו בקי. ולשם מה לדעתו מתפלל הציבור בלחש? כדי לתת לש”ץ הזדמנות להסדיר את תפילתו.

בתלמוד הבבלי נושאים ונותנים בשתי השיטות ומסיקים (ראש השנה ל”ה ע”א) שהלכה כרבן גמליאל בראש השנה וביום הכפורים [של יובל] (3) והלכה כחכמים בשאר ימות השנה. כלומר, במשך השנה, כל יחיד ויחיד חייב בעמידה; בראש השנה וביום הכפורים של יובל, הש”ץ מוציא את הרבים ידי חובה. וכך פסקו גדולי הפוסקים (הרי”ף על המקום; רמב”ם הלכות תפילה ח’:ט’-י’; טור ושלחן ערוך אורח חיים קכ”ד:א’).

ברם, כידוע, סידור התפילה ומנהגיו השתנו ללא הרף במשך הדורות.(4) ואכן, בתקופת הגאונים ולאחריה חלו שינויים בחשיבותה ובמטרותיה של חזרת הש”ץ. מצד אחד, נערכו  סידורים כגון “סדר רב עמרם” ו”סידור רב סעדיה” וכתוצאה מכך כל יהודי שידע לקרוא הפך ל”בקי”. כלומר, ברגע שהציבור היה יכול לקרוא את העמידה מן הכתב לא היה  צורך בחזרת הש”ץ לפי שיטת חכמים. מאידך, בארץ ישראל בימי קדם נהגו לומר קדושה רק בשחרית של שבת וחג.(5) אולם בבבל בתקופת הגאונים התחילו לומר קדושה בכל עמידה ועמידה. נוהג חדש זה יצר סיבה חדשה לחזור על התפילה לפחות עד “האל הקדוש” אפילו אם “כולם בקיאים”. ואמנם, הטור באורח חיים קכ”ד הבחין בחידוש זה. ולכן, לאחר נתינת ההסבר התלמודי לחזרת הש”ץ הוא מוסיף: “וגם מחזיר התפילה כדי שיענו קדושה אחריו“.

ב. שבע שיטות של חזרה מקוצרת שהתפתחו במשך הדורות

על רקע שינויים אלה ניתן להבין את שבע השיטות השונות של חזרה מקוצרת שהתפתחו במשך הדורות. בכל שיטה נציג חמישה מרכיבים: השיטה, הנסיבות שבהן נהגו לקצר, הפוסקים שסברו כך, הנימוקים שניתנו לכך, ותפוצת השיטה.

  1. השיטה: הקהל מתפלל בלחש והש”ץ חוזר על העמידה בקול רם עד האל הקדוש ומפסיק.

הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק.

הפוסקים: רב שרירא גאון ורב האי גאון בכמה מתשובותיהם (אוצר הגאונים לראש השנה, סימן קל”ג-קל”ד, עמ’ 74-71 ואוצר הגאונים לברכות, התשובות, סימן קפ”ג, עמ’ 71-70). פסק זה צוטט בשבלי הלקט, סימן מ”ז ומשם בבית יוסף לאורח חיים רל”ב ובשלחן ערוך אורח חיים רל”ב: א’.

הנימוקים: מצוות תפילה היא בלחש כפי שלומדים מסיפורה של חנה (ברכות ל”א ע”א למטה) ולכן גם היחיד וגם הציבור אינם יוצאים ידי חובה עד שיאמרו את התפילה בלחש. מאידך, חייבים לחזור על התפילה עד לאחר קדושה כדי לאפשר לקהל לענות לקדושה אחר הש”ץ.

תפוצת השיטה: “הכין נהוג רבנן במתיבתא”; “וכן מנהג הישיבה”. כלומר, כך נהגו בישיבת פומבדיתא במאות הי’-י”א. לא מצאתי עדויות אחרות למנהג זה ולמרות שר’ יוסף קארו פסק כך בסימן רל”ב, ברור מדבריו בסימנים קכ”ד ורל”ד (ראו להלן) שהספרדים והאשכנזים בימיו כבר לא נהגו על פי שיטת הגאונים.

  1. השיטה: הקהל אינו מתפלל בלחש כלל וכלל אלא הש”ץ מתפלל את כל התפילה לכתחילה בקול רם. מי שאינו בקי יוצא ידי חובה על ידי שמיעה ועניית אמן, ואילו הבקי מתפלל בלחש עם הש”ץ.

הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק; בשחרית ובמוסף של שבת ויום טוב כל השנה כולה (הרמב”ם); בתפילת מוסף (ר’ ישעיהו דטראני); בתפילת מנחה כל השנה ובמוסף של שבת (ר’ יחיא צאלח); ברוב התפילות (פרופ’ זהר עמר).

הפוסקים: שו”ת הרמב”ם, מהד’ בלאו סימן רנ”ו, עמ’ 476-474 וסימן רנ”ח, עמ’ 483-484 (והשוו איגרות הרמב”ם, מהד’ שילת, חלק ב’, עמ תקס”ה-תק”ע); כל בו סימן כ”ז; ספר חסידים, מהד’ מרגליות, סימן תת”ט; ר’ ישעיהו דטראני, פסקי רי”ד למסכת ברכות, ירושלים, תשכ”ד, טור פ”ט (ומשם אצל ר’ צדקיהו הרופא, שבלי הלקט, סימן מ”ה; ומשם בבית יוסף לאורח חיים רפ”ו, ד”ה כתב שבלי הלקט); ר’ מרדכי יפה, לבוש לאורח חיים רל”ג; ר’ יחיא צאלח, שו”ת פעולת צדיק, חלק ג’, סימן קל”ז; הרב יוסף קאפח, סידור שיח ירושלים, מהד’ ד’, ירושלים, תשנ”ט, חלק א’, עמ’ כ”ז ועמ’ ע”ג; פרופ’ זהר עמר, ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון, תשע”ז, עמ’ 29, סעיף ל”ה והערה 48.

נימוקי הרמב”ם: א) כולם מדברים או יורקים בשעת החזרה ולכן מי שאינו בקי ממילא אינו יוצא ידי חובה. ב) “ובזה יש משום הסרת חלול ה’, שחושבים בנו [המוסלמים] שהתפילה אצלנו שחוק ולעג” (סימן רנ”ו) “והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם” (סימן רנ”ח).

תפוצת השיטה: ר’ אברהם בן הרמב”ם מסביר שאביו תיקן תקנה בנידון (ספר המספיק לעובדי השם, מהד’ נסים דנה, רמת גן, תשמ”ט, פרק כ”ו, ע”מ 198-195). ואכן, תקנה זאת החזיקה מעמד במצרים במשך 350 שנה עד שקם הרדב”ז במאה הט”ז וביטלה (שו”ת הרדב”ז, דפ’ ווארשא, חלק ד’, סימן אלף ע”ט (ה’) וסימן אלף קס”ה (צ”ד)).(6)

ברם, לפי הרב יחיא צאלח (1805-1713) ברוב בתי הכנסיות בתימן התפללו תפילה אחת במנחה אפילו כשהזמן מרווח, וכן נהגו גם בשבת במנחה וגם במוסף של שבת. וכך כותב הרב יוסף קאפח, עמ’ כ”ז בתפילת שחרית של חול: “ועומדים כל הקהל להתפלל י”ט ברכות בלחש כל אחד לעצמו או תפלה אחת בקול רם, כתקנת הרמב”ם”, וכך הוא כותב גם בעמ’ ע”ג בתפילת מנחה. וכך כתב לאחרונה פרופ’ זהר עמר: “במקומות רבים נוהגים בני תימן להתפלל את רוב תפילות העמידה (למעט ביום הכיפורים) או את חלקן בתפילה אחת יחד עם שליח הציבור”, “על פי תקנת הרמב”ם”. כלומר, יהודי תימן המשיכו לשמור על תקנת הרמב”ם גם לאחר שהיא בוטלה על ידי הרדב”ז במצרים.

כמו כן, ברור מספר חסידים, מר’ ישעיהו דטראני, ומהלבוש שמנהג זה היה קיים גם באשכנז ואיטליה במאה הי”ג ובפולין במאה הט”ז.

  1. השיטה: הש”ץ מתפלל בקול רם עד האל הקדוש כשהציבור מתפלל אתו מילה במילה (אין זה ברור אם בלחש אם בקול רם). הברכות האמצעיות נאמרות בלחש. הש”ץ מסיים ואומר את שלוש הברכות האחרונות בקול רם יחד עם ברכת כהנים (בשחרית).

הנסיבות: בתפילה מנחה לכתחילה כל השנה; ולפעמים גם בתפילת שחרית של חול ובמוסף של שבת בשעת הדחק (המנהג השני נזכר אצל מהרלנ”ח בלבד).

הפוסקים: ר’ לוי אבן חביב (ירושלים, נפטר 1545; שו”ת מהרלנ”ח, סימן ט”ו; שו”ת הרדב”ז הנ”ל, סימן אלף ע”ט (ה’); הבית יוסף לאורח חיים רל”ד, ד”ה ומתפללין; המקובל ר’ יעקב צמח (נפטר אחרי 1665) המובא ע”י החיד”א בברכי יוסף לאורח חיים רל”ב, סעיף א’; ר’ שם טוב גאגין (אנגליה, המאה העשרים), כתר שם טוב, חלק א’, קיידאן, תרצ”ד, עמ’ קס”א.

הנימוקים: הרדב”ז אומר “ולא ידעתי טעם לזה המנהג” והוא מצטט משליח ציבור שהסביר לו “מפני שהחזן צריך לשאול צרכיו באמצעיות אומר אותם בלחש”. הרדב”ז הגיב שמותר לעשות כן רק אם ידוע שאין שם מי שאינו בקי שסומך על חזרת הש”ץ. מהסברו של אותו ש”ץ ניתן לנחש שמנהג זה הוא תולדה של תקנת הרמב”ם. כלומר, לכתחילה אמר הש”ץ את כל התפילה בקול רם, ואחר כך החליטו שעליו לומר את האמצעיות בלחש כדי לשאול את צרכיו בלחש.

מהרלנ”ח, לעומת זאת, מסביר שאומרים שלוש ברכות ראשונות בקול רם כדי לאפשר אמירת קדושה ואומרים שלוש אחרונות בקול רם כדי שישתחוו ביחד ב”מודים”.(7) לבסוף, ר’ שם טוב גאגין מסביר שאומרים שלוש ראשונות בקול רם כדי לזכות את הציבור באמירת קדושה ואילו אמירת שלוש אחרונות בקול רם מאפשרת אמירת ברכת כהנים (אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכינו בברכה וכו’) בשחרית או במוסף, או מודים דרבנן במנחה. (אבל הנקודה האחרונה צריכה עיון כי, ככל הנראה, לא אמרו מודים דרבנן לפי אותו מנהג.)

תפוצת השיטה: זהו “מנהג בני ספרד” לפי מהרלנ”ח, הבית יוסף ור’ יעקב צמח. לפי כתר שם טוב זהו “המנהג [הספרדי] בלונדון ואמשטרדם” ואילו הרדב”ז מעיד: “וראיתי במקצת מקומות”. אני שמעתי שעדיין נהוג כך בכמה בתי ספר ספרדיים בצרפת.

  1. השיטה: הש”ץ מתפלל בקול רם עד האל הקדוש כשהציבור מתפלל אתו מילה במילה (בלחש, או בקול רם לפי חלק מהפוסקים). שאר הברכות נאמרות בלחש.

הנסיבות: בתפילת מנחה לכתחילה כל השנה.

הפוסקים: בית יוסף לאורח חיים קכ”ד, ד”ה כתב הכלבו; ר’ יעקב קשטרו (מצרים, נפטר 1610) בערך לחם לאורח חיים רל”ב; ר’ יוסף חיים מבגדאד (נפטר 1909), בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תרומה, אות ב’; כתר שם טוב הנ”ל; ר’ חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, פרק ס’, סעיף ב’, כרך א’, עמ’ 255; ר’ עובדיה יוסף בתוך ר’ יצחק יוסף, ילקוט יוסף, מהד’ ב’, חלק א’, ירושלים, תשמ”ה, עמ’ רע”ט-רפ”א.

הנימוקים: “כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם” (בית יוסף).

תפוצת השיטה: ר’ יוסף קארו כותב: “ועכשו נהגו ברוב המקומות”. ר’ יעקב קשטרו קורא לזה “מנהג הספרדים”, ואילו כתר שם טוב קורא לזה “מנהג ארץ ישראל, סוריא תוגרמא ומצרים”. ברור מרשימת הפוסקים שזהו מנהג ספרדי נפוץ בתפילת מנחה מן המאה הט”ז ועד היום.

  1. השיטה: כמו שיטה מספר 4, אבל אחד מהקהל ממונה לענות אמן אחר כל אחת משלוש הברכות הראשונות או קוראים לאחד שהתפלל כבר כדי לענות אמן.

הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק.

הפוסקים: ר’ יעקב מולין, מנהגי מהרי”ל, הלכות תפילה, מהד’ שפיצר, ירושלים,  תשמ”ט, עמ’ תל”ט-ת”מ ומשם מצוטט על ידי הרמ”א בדרכי משה לאורח חיים קכ”ד ובהגהותיו לאורח חיים קכ”ד:ב’.

הנימוקים: אין הסבר אצל הפוסקים הנ”ל. המהרי”ל סבר אולי שמישהו חייב לענות אמן אחר ברכה הנאמרת בקול רם (ראו רמב”ם הלכות ברכות א’:י”ג ושלחן ערוך או”ח רט”ו:ב’ וכן קצ”ח:א’ ברמ”א). מאידך, אולי הוא רצה לשמור בצורה סמלית על חזרת הש”ץ המקורית שבה הקהל ענה אמן לאחר כל ברכה וברכה.

תפוצת השיטה: כך היה מנהגו של המהרי”ל באשכנז במאות הי”ד-ט”ו. המנהג ככל הנראה לא החזיק מעמד זמן רב כי לא מצאתי עדויות לכך פרט לדברי הרמ”א.

  1. השיטה: הש”ץ מתפלל בקול רם עד מודים כשהציבור מתפלל אתו בלחש מילה במילה. שתי הברכות האחרונות נאמרות בלחש.

הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק.

הפוסקים: ר’ יוסף תאומים (פולין וגרמניה, נפטר 1792), אשל אברהם (בתוך פרי מגדים) לאורח חיים קכ”ד, אות ה’; “אחינו התימנים” לפי ר’ חיים דוד הלוי, שו”ת מים חיים, חלק א’, סימן ל”ד, עמ’ 150. (8)

הנימוקים: אין הסבר אצל הפוסקים הנ”ל. הם כנראה סברו שיש חובה להשתחוות  ביחד ב”מודים” (ראו לעיל, הערה 7) והדרך היחידה להבטיח את הדבר הייתה להתפלל ביחד עד מודים.

תפוצת השיטה: שיטה זאת ככל הנראה לא הייתה נפוצה כפי שמוכח מן הפוסקים המעטים שהביאוה.

  1. השיטה: אם יש מספיק זמן, הש”ץ מתפלל בקול רם עד האל הקדוש; הציבור עונה אמן על שלוש הברכות הראשונות ועונה לקדושה. אחר כך ממשיך הש”ץ בלחש ואילו הציבור חוזר לראש התפילה ואומר את כולה בלחש.

הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק.

הפוסקים: ר’ יום טוב ליפמן הלר (גרמניה  ופולין, נפטר 1654) בדברי חמודות לרא”ש לברכות פרק ד’, אות ט”ו, דף י”ז ע”ד; ר’ שמואל ב”ר יוסף (סוף המאה הי”ז) בעולת תמיד לאורח חיים קכ”ד (המובא בכף החיים שם, סעיף י’); ר’ יעקב מליסא (אוקראינה ופולין, נפטר 1832), דרך החיים, סימן מ”ה, סעיף ד’; משנה ברורה לאורח חיים קכ”ד, ס”ק ח’; וערוך השלחן לאורח חיים קכ”ד:ז’.

הנימוקים: “כדי שיוכלו לענות אמן שלש פעמים” (ערוך השלחן) וראו לעיל, שיטה מספר 5, לשני הסברים אפשריים.

תפוצת השיטה: זאת השיטה האשכנזית הנפוצה בתפילת מנחה בשעת הדחק מן המאה הי”ז ועד היום.

ג. הלכה למעשה

לאחר שהצגנו את כל השיטות, עלינו לבדוק כל שיטה לגופה על מנת לבחון אם היא משכנעת ואם היא מתאימה למציאות של ימינו.

לפי השיטה הראשונה, של הגאונים, הקהל מתפלל בלחש ואז החזן חוזר על התפילה ומפסיק באופן פתאומי (“וחותך”) באמצע חזרת הש”ץ. במחילה על כבודם, שיטה זאת איננה אסתטית. אין פלא אפוא שהיא נעלמה במשך הדורות ואין טעם לחדשה בימינו.

השיטה החמישית, של המהרי”ל, שלפיה מישהו ממונה לענות “אמן” לא התקבלה בקרב כלל ישראל וממילא קשה להבינה. אם יש חובה לענות אמן, אזי כל הצבור חייב לענות אמן, לא רק בן אדם אחד. ואם רצוננו לשמור על הנוהג המקורי, עניית אמן אחרי שלוש ברכות איננה ממלאת את הצורך הזה.

גם השיטה השישית, של ר’ יוסף תאומים, שבה מתפללים ביחד עד “מודים” קשה לקבלה. אם המניע העיקרי הוא להשתחוות ביחד במודים, אין זה ברור שיש חובה כזאת (ראו הערה 7).

ולכן נותרנו עם ארבע שיטות אפשריות:

  1. השיטה השנייה, של הרמב”ם וספר חסידים, שבה מתפללים ביחד את כל התפילה, מתאימה לקהל של מתחילים שאינם מסוגלים להתפלל לבד ולכן ניתן לאמצה במסגרת של עולים חדשים או ילדים צעירים.
  2. השיטה השלישית, של תפילה בקול רם לג’ ראשונות ולג’ אחרונות, טובה כשרוצים לקצר אבל אין השעה דחוקה מאד. ולכן ניתן לאמצה למשל במוסף של שבת כשהשעה מאוחרת אבל בכל זאת רוצים לומר ברכת כהנים. ברם, יש בה פגם אחד רציני שכבר הודגש על ידי בעל פתח הדביר (דבריו הובאו בכתר שם טוב עמ’ קכ”א): “דמה שאין נוהגין עכשו שהש”ץ אומר ג’ אחרונות בקול רם משום שלא יתבלבלו הצבור המתפללים, כי אי אפשר לצמצם שלא יהיו קצתם לפנים או לאחור”. כלומר, מכיוון שכל בן אדם מתפלל בקצב אחר, אין ספק שחלק מהקהל יתבלבל בגלל קולו של החזן בג’ אחרונות. ולכן ה”מרא דאתרא” של כל קהילה יצטרך להחליט עם שיטה זאת מתאימה לקהילתו.
  3. השיטה הרביעית, של תפילה ביחד עד לאחר קדושה, היא השיטה הספרדית המקובלת היום בתפילת מנחה והיא מובנת והגיונית. היא חוסכת זמן, מאפשרת את אמירת הקדושה, ושומרת על רוב האווירה הקדושה של העמידה בלחש.
  4. השיטה השביעית, של תפילת הש”ץ בקול רם עד לאחר קדושה, וחזרת הקהל לראש התפילה היא השיטה האשכנזית המקובלת היום בתפילת מנחה וגם היא מובנת והגיונית. היא סוברת כנראה שכל הקהל חייב לענות אמן אחר כל ברכה הנאמרת בקול רם ולכן חייבים לענות אמן אחר שלוש ראשונות. מאידך, היא מאפשרת אמירת קדושה ושומרת לגמרי על האווירה הקדושה של העמידה בלחש.

ולכן, לתפילת מנחה ולתפילת מוסף ארבע השיטות הנ”ל מותרות. אולם יש להדגיש שאסור לנהוג על פי השיטה השביעית בתפילת שחרית. כלומר, בשחרית יש להתפלל ביחד עם החזן — בין בלחש בין בקול רם — עד סוף האל הקדוש ואז להמשיך בלחש. וכל כך למה? כי יש כלל בתלמוד (ברכות ט’ ע”ב) שחייבים לסמוך גאולה לתפילה וכן נפסק באורח חיים קי”א:א’: “צריך לסמוך גאולה לתפילה ולא יפסיק ביניהם אפילו אמן אחר גאל ישראל.” והמשנה ברורה מוסיף בס”ק ב’: “ואפילו בשהייה בעלמא יותר מכדי דיבור יש להיזהר לכתחילה”. ולכן אסור לענות אמן אחר ג’ ראשונות בשחרית וכל יחיד חייב להתחיל את העמידה ביחד עם החזן.(9)

כמו כן, על אף שמותר להתפלל ביחד עם הש”ץ עד לאחר הקדושה בעת הצורך (השיטה הרביעית), אין זאת אומרת שכדאי לקצר בה כל השנה כולה כפי שמקובל בחלק מהקהילות המסורתיות, וזאת משום שיש בכך ארבעה ליקויים חינוכיים או הלכתיים:

א. ראשית כל, החזרה המקוצרת יוצרת הרגשה של ריצה וחופזה, כאילו הצבור מזדרז להיפטר מעומס החזרה המלאה, ובניגוד לדברי הרב יוסף קארו: “יתפלל [את העמידה] דרך תחנונים… ובנחת שלא תיראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה” (אורח חיים צ”ח:ג’ על פי ברכות כ”ט ע”ב).

ב. יתר על כן, ילד הגדל בקהילה כזאת אינו סופג את רוב הנוסח המיוחד של חול, שבת וחגים. כלומר, הוא מאבד הרבה מהטעם האסתטי של כל תפילה ותפילה.

ג. כמו כן, מי שמתפלל בקהילה כזאת אינו זוכה לומר מודים דרבנן או לשמוע ברכת כהנים (או נשיאת כפים) מראשית שנה ועד אחריתה. כלומר, הוא מפסיד אחת מהתפילות היפות ביותר בסידור — ברכת כהנים.(10)

ד. לבסוף, יש בקהילותינו עולים חדשים או אנשים אחרים שאינם בקיאים בתפילות והם מפסיקים להתפלל ברגע שהחזן מפסיק להתפלל בקול רם.

ולכן, רצוי להגביל את החזרה המקוצרת (השיטה הרביעית) לתפילת מנחה או לשחרית של חול כשהציבור באמת ממהר ולחזור על התפילה במלואה בשבתות וחגים כשיש ציבור גדול של ילדים, אורחים ועולים חדשים.

בכל אופן, נוכחנו לדעת שיש ארבע שיטות מומלצות של חזרה מקוצרת וכל מרא דאתרא רשאי להשתמש בשיטה אחת או בשילוב של השיטות השונות לפי התנאים שבקהילתו.

דוד גולינקין

מכון שכטר למדעי היהדות

ירושלים עיר הקודש

ו’ דחנוכה תשנ”ג; י”ב אדר א’ תשע”ט

הערות

  1. תשובה זאת פורסמה בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ה’ (תשנ”ב-תשנ”ד), עמ’ 94-87 בהסכמת כל חברי ועד ההלכה. היא מתפרסמת כאן מחדש עם תיקונים והוספות.
  2. “הויכע” ביידיש פירושו “בקול רם” ואמנם הספרדים משתמשים בביטוי “להתפלל בקול רם” וכדומה.
  3. וכך פסקו גם בירושלמי ראש השנה ד’:י’, נ”ט ע”ד: “הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה [= בתקיעות האלו]”.
  4. ראו מה שכתבתי ב-Conservative Judaism 41/1 (Fall 1988), pp. 41-43.
  5. המקורות העיקריים הם: מסכת סופרים כ’:ה’, מהד’ היגער עמ’ 345; פירקוי בן באבוי בגנזי שכטר, ספר ב’, נויארק, תרפ”ח, עמ’ 556-555; תוספות לסנהדרין ל”ז ע”ב, ד”ה מכנף; ופיוטים רבים של נוסח ארץ ישראל שנתגלו בגניזה. ראו י”מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב, תשל”ב, עמ’ 48 ובעיקר עזרא פליישר, “לתפוצתן של קדושות העמידה והיוצר במנהגות התפילה של בני ארץ ישראל”, תרביץ ל”ח )תשכ”ט(, עמ’ 266-255.
  6. הרבה נכתב על תקנה זו. ראו נפתלי וידר, “השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי”, מלילה ב’ )תש”ו(, עמ’ 59-55 = תדפיס נפרד, אוקספורד, תש”ז, עמ’ 30-26; ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך רביעי, ירושלים, תשנ”ג, עמ’ קס”ה-קס”ז; יעקב בלידשטיין, התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב”ם, ירושלים, תשנ”ד, עמ’ 181-169; עקיבא שטרנברג, המסורתיים הקדמונים, ירושלים, תשע”ו, עמ’ 184-173; M. Goldman, The Life and Times of the Radbaz, New York, 1970, pp. 106-112;  Rabbi David Novak, Law and Theology in Judaism, Vol. 2, New York, 1976, pp. 119-124; Rabbi Kassel Abelson, Responsa: 1991-2000, New York, 2002, pp. 81-88; Mordechai A. Friedman, in: Carlos Fraenkel, ed., Traditions of Maimonideanism, Leiden and Boston, 2009, pp. 141-143.
  7. ראו ברכות כ”א ע”ב עם רש”י, וכן אורח חיים ק”ט; ולא ברור למה זה חשוב שישתחוו ביחד לתפילת מודים.
  8. לא מצאתי מנהג כזה בספרי המנהג של התימנים. אדרבה, כבר ראינו לעיל שהתימנים עדיין נוהגים לפי שיטת הרמב”ם.
  9. אולם אם יש מישהו שמרגיש שהוא אינו מסוגל להתכוון בג’ ראשונות בגלל קולו של החזן, רשאי הוא להמתין ב”שירה חדשה”, לענות אמן ג’ פעמים ולענות לקדושה, ואז להמשיך עם  “שירה חדשה” והעמידה בלחש — ראו אורח חיים ס”ו: ט’.
  10. לחשיבותה ומשמעותה של ברכת כהנים, ראו הרב ראובן המר, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ג’ (תשמ”ח-תשמ”ט), עמ’ 11-7.

 

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן