הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

על פורים ויום הכיפורים

הרב אלישע וולפין

19 במרץ 2012

אמרו חכמינו: “כל המועדים עתידים להתבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: ‘וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים’ (אסתר ט’, כח). אמר רבי אליעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: ‘והייתה זאת לכם לחֻקת עולם’… (ויקרא ט”ז, לד)”. מדרש משלי.

המשותף לפורים ויום הכיפורים הוא כמובן המילה “פורים” המופיעה בשניהם. המורשת היהודית כלה מושתתת על מילים. עם ישראל כרת ברית מילה עם הקב”ה וחז”ל פסקו הלכה על פי משחקי מילים וצירופי מילים, שלאורח הבא מבחוץ אל תוך היכלות ההלכה, יכול להיראות כמעט הזוי (אחד הכלים הנפוצים ששמשו את חז”ל, למשל, היה ה”גזרה שווה”: חז”ל פסקו הלכות רבות ומרכזיות – כמו חיוב המניין לכל דבר שבקדושה – על ידי השוואה בין שתי מלים זהות או דומות במקומות שונים לגמרי בתורה. מכיוון שחז”ל ידעו שלא כולם יקבלו את ‘מרות השפה’, הם אמרו “גזרה שווה היא הלכה למשה מסיני ותלויים בה הרבה גופי תורה” (בבלי פסחים, דף ס”ו). אכן כן, השפה היא הכלי שבאמצעותו דבר יוצא מן הכוח אל הפועל: מפנימיותו של האדם, דרך שפתותיו, החוצה. לכן חז”ל ראו בשפה העברית, שפת התורה, שפתו של הקב”ה, את תשתיתו של העולם. שהרי, הקב”ה ברא את העולם, כלומר הוציאו מן הכוח אל הפועל, בדיבור/אמירה (“ויאמר… ויהי…”), והדיבור היה “כמובן” בשפה העברית.

מכיוון שכך, עצם הדמיון המילולי המדהים בין שני המועדים, פורים ויום הכיפורים, מספיק כדי להשתית תילי תילים של דרשות על משמעות חג הפורים. שמא תאמרו “צירוף מקרים” הוא הדמיון בין שני שמות המועדים שלעיל, אנסה להוכיח שהקשר בין שני המועדים הוא הרבה יותר רחב.

מגילת אסתר הוא ספר מוזר, בעייתי ותמוה. כל כולו הסתרה: אין בה אלוהים, אין בה גאולה, אין בה ארץ ישראל, אין בה בית המקדש, ואין בה את כל המרכיבים המוכרים לנו מסיפורי ניצחון וגאולה אחרים. אירוני משהו לקרוא לספר זה “מגילה” (מלשון גילוי) ומיד לאחד מכן להוסיף את המילה “אסתר” (מלשון הסתר), אבל זה בדיוק מה שננסה לעשות להלן, לגלות את הנסתר.

לפני כמה שנים התבקשתי ללמד שיעור על פורים בבית מדרש להורים באחד מבתי הספר של תל”י. יצרי הרע גבר עלי והחלטתי ללמד על המן. כל שיעור הוא רק אמתלה בשבילי ללמוד משהו חדש. הפעם רציתי להבין טוב יותר את התופעה אשר שמות רבים לה: המן, עמלק, צורר היהודים. מתוך אהבה גדולה לשפה העברית החלטתי להתחיל מהשם. המן! אותו שם שהס מלהזכיר (ממנו בודאי ג’יי קיי רולינג שאבה את דמותו של “וולדרמורט”, שאסור לומר את שמו בקול), שרעש אדיר שוטף את בית הכנסת בכל פעם ששמו עולה על דל שפתותיו של קורא המגילה.

ערכתי חיפוש ממוחשב בתנ”ך, בלי לצפות ליותר מדי, למילה “המן”. ציפיתי לפגוש את המן הפלאי שנפל במדבר (ותהיתי מה הקשר בין שניהם, שהרי חייב להיות קשר, שכן זו אותה המילה ואותה השפה). אבל אז חיכתה לי הפתעה גדולה: הגעתי למקום הראשון שבו המילה “המן” מוזכרת.

שתי נשים פותחות את התנ”ך ושתיים סוגרות אותו (מבחינה כרונולוגית). שתי הנשים הפותחות הן חוה ולילית (לילית “מוסתרת” בטקסט, אבל חז”ל גילו אותה בסיפור הבריאה, כאישה שקדמה לחוה. הם מצאו אותה מסתתרת בפסוק ” וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת”, בראשית ב’ פסוק כ”ג). “הפעם”??? כן, אמרו חז”ל, הייתה פעם קודמת, הייתה אישה קודמת! “ודבר לילית דרש” (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד ל”ה, א’). כלומר, כשאדם נתן לחוה את שמה, הוא ביטא את שמחתו שסוף כל סוף נמצאה האישה, “המלכה” אם תרצו, שתמלוך איתו בממלכתו. על פי אותו מדרש, לילית הייתה דומה לאדם בכל, דומה יותר מדי, שכן גם היא נבראה כמוהו עפר מן האדמה. אלא שהדמיון הזה בין אדם ולילית יצר ויכוחים קשים ביותר ביניהם, ובעקבות זאת לילית למעשה מגורשת מהסיפור, ואישה “מתאימה” יותר באה תחתיה.

שתי נשים אם כך פותחות את התנ”ך, ושתי נשים גם סוגרות את התנ”ך (מבחינה כרונולוגית, לא מבחינת סדר הספרים), הראשונה היא ושתי, והשנייה היא אסתר.

ושתי היא מקבילתה של לילית, כמובן. אלו שתי הנשים המגורשות. עם שתיהן אנחנו מנסים להתיידד מחדש בעידן הפמיניסטי, אבל שתיהן לא עמדו במשימה שהוטלה אז עליהן – האחת להיות אשתו של אדם ולהפוך לאם האנושות, והשנייה להיות המלכה לצידו של אחשורוש, זה המולך מהודו ועד כוש.

על פי הגיון זה, חוה היא כמובן מקבילתה של אסתר! המשותף בין שתיהן הוא בראש ובראשונה שהן מחליפות את קודמתן, ובהצלחה רבה: “זאת הפעם” שתיהן עומדות במשימה שהוטלה עליהן. יתרה מזאת, גם אסתר וגם חוה הן “יתומות”, במובן הזה שאין להן אב או אם, אבל לשתיהן יש פטרון. הפטרון הוא ספק דמות וספק ייעודן ותפקידן בעולם, שהרי הייעוד והתפקיד שניתן לשתיהן בא מהאל: בסיפור הבריאה, זה פשוט, כי האל נוכח וגלוי. אבל במגילה הוא מסתתר והוא מציץ לו פעם אחת בלבד, בדיוק בנקודה שבה אסתר מסרבת בתחילה ובהמשך מתמסרת למילוי ייעודה: ” וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים… וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת” (מגילת אסתר, פרק ד’, פסוקים י”ג – י”ד). כאן, כידוע יש רמז ליד מכוונת, פטרון נסתר, שכל נעלם, הנותן לאדם את ייעודו ותפקידו בעולם.

לשתי הנשים יש עוד מכנה משותף: הן שתיהן מפלרטטות עם דמות דמונית, המבקשת לפגוע ובעיקר לגרש ולהדיר: הנחש בגן עדן והמן בשושן הבירה. שתי הדמויות הדמוניות הללו הן יצירותיו של המלך, שמא נחשוב שבעולמה של תורה יש חלילה שתי רשויות: הנחש, שנברא על ידי מלך מלכי המלכים בששת ימי הבריאה, והמן, שאותו “גידל המלך אחשורוש” (פרק ג, פסוק א’). בהזדמנות אחרת נרחיב באפשרות שהמלך אחשורוש הוא מטפורה למלך מלכי המלכים, כפי שפירשו זאת יודעי ח”ן.גם חוה וגם אסתר קשורות קשר ישיר ולא מקרי בכלל עם הדמויות הדמוניות הללו, ושתיהן משחקות איתן באש חיה, של פיתוי מסוכן: חוה והנחש, על כל הקונוטציות שהוא מעלה במוחנו (מיניות, ערמומיות ורוע), ואסתר והמן (סמל הרוע והערמומיות), שבשיא הסיפור אף נופל על מיטתה (שוב סמל המיניות והערמומיות).

עוד דבר אחד חשוב משותף לשתי הנשים הגדולות הללו: העץ! שתי הדמויות שלנו קשורות עם סיפור על עץ! אבל כאן בדיוק מתחיל ההבדל הגדול בין חוה ואסתר, ומתחיל הפתרון לקשר בין פורים וכיפורים. אבל רגע, לפני ההבדל, עוד דימיון אחד, כמעט הזוי, אבל ממש מתבקש: מדובר הרי בעץ הדעת טוב ורע. כשאדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע נפקחו עיניהם לרוע שבעולם, נולדה הבושה, נתפרו הבגדים הראשונים והחלה ההסתתרות הגדולה (הסתרה, “אסתר”, שהיא בכלל הדסה אבל בהוראת מרדכי היא מסתירה את מוצאה ואת שמה, ומכאן למנהג המסכות של פורים). ומה במגילה? במגילה טוב ורע הן מילות מפתח. למשל: גם בהקשר של המלך אחשורוש וגם בהקשר שלמרדכי חוזרת ונשנית המילה “טוב” (“אם על המלך טוב”, “מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ”). לעומת זאת, בהקשר של המן, שבה ועולה המילה “רע” (“אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה”).

שיא הסיפור, שהוא גם ההבדל הגדול בין שתי הנשים, הוא שחוה קוטפת את פרי עץ הדעת מן העץ, ואסתר, בחכמתה הגדולה, תולה את המן הרע על העץ, שהוא בעצמו זמם לתלות עליו את מרדכי הטוב (“גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו”, אסתר ז’, ט’).

וכעת מותר לגלות את הנסתר: המילה “המן” מופיעה לה בפעם הראשונה בתנ”ך בבראשית ג, י”א-י”ג: “וַיֹּאמֶר, ‘מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?’וַיֹּאמֶר הָאָדָם,’הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל’. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, ‘מַה זֹּאת עָשִׂית?’ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: ‘הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל’ (בראשית ג, י”א – י”ג).

מסתבר שיש קשר הדוק בין פרי עץ הדעת לבין המן. המן מסמל את רגשי הנחיתות ואת הבושה. אנו פוגשים אותו לראשונה בפרק ג’, ומסתבר שהוא די קטן, שהרי אחשורוש “גדל” אותו. שמא תאמרו “גדל” מלשון העלאה בדרגה, אנו רואים בהמשך שזה לא הספיק לו, והוא דרש מכולם להשתחוות לו (כלומר, להנמיך עצמם).כשמרדכי סרב, הדבר העביר אותו על דעתו. זה אותו המן המוטרד משאלות של גובה, שעסוק באובססיביות בגובה העץ שהוא בונה כדי לתלות עליו את מרדכי. שוב העץ! ושוב בהקשר של טוב ורע, של מי טוב יותר ממנו, מי גדול יותר ממנו, ומי מכובד יותר ממנו. זו מהות דמותו של המן, בסיס הרוע שלו, וגם כיליונו. כשהמן נשאל “מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?”, ברור היה לו שמדובר בו. התפנית הגדולה בסיפור מתחילה כשהוא מבין שמדובר במרדכי וחמתו בערה בו. תסביך נחיתות נוראי.

אבל ללא ספק השיא עוד לפנינו. בחגגנו את חג הפורים, שכנראה נגזר עליו שלא להיעלם מלוח השנה העברי לעולם, גם כשיבוא המשיח, אנו מצטווים לכפר (כיפורים) על חטאה הגדול של חוה, חטא עץ הדעת: אנו נדרשים לשתות לשכרה, “עד דלא ידע בין ארור (רע) המן וברוך (טוב) מרדכי”!!! כשחוה הורידה מן העץ את פרי הדעת והגישה אותו לאדם ויאכל, נפקחו עיניו של אדם לתודעה חדשה, תודעה של טוב ורע. התנ”ך, המבקש לסיים בצורה שלימה את הסיפור שהוא התחיל בו, מביא את אחותה של חוה כדי לתקן ולכפר על החטא הקדמון, ולהשיב את האדם לתודעה שקדמה לאכילת הפרי מעץ הדעת טוב ורע, כשעוד היינו ערומים ולא התבוששנו (כי לא היה ממה להתבייש ולא היה ממה להתבושש, כי טרם ידענו רע!). אסתר משיבה את הרוע הדמוני אל העץ הדעת טוב ורע, ואנו מדמים בנפשנו, ולו ליום אחד בלבד, כאילו, זהו, כבר אין טוב ואין רע בעולם. וכך יהיה (אולי…). היום רק מצב של שכרות מביא כזה טשטוש בין טוב ובין רע, אבל כשיבוא משיח בן דוד, טוב ורע יתבטלו, ומה שאנו עושים היום ב”כאילו” יתקיים אז באמת.

איני מעז לגזור מדרשה זו משהו על ייעודן של הנשים בעולמנו, ואיך הן נקראות לגאול את כולנו מהבלבול הגדול שאנו מצויים בו. התקינות הפוליטית מסמאת את עיני ושמא אתבלבל בין טוב ורע, אסיים כאן.

הרב אלישע וולפין עוסק בהכשרת מורים בקרן תל"י ואחראי על תחום הליוווי הרוחני בבתי הספר, וכן רבה של קהילת ואהבת בזכרון יעקב, אותה הקים עם מספר משפחות בישוב לפני 11 שנים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן