הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

על הקשר בין ההלכה לחילוניות אצל אליעזר שביד

אחת המגמות התרבותיות המשמעותיות ביותר בחברה הישראלית היא תחיית העניין בטקסטים יהודיים בקרב חוגים של יהודים חילוניים. חזרתם של יהודים חילוניים לארון הספרים היהודי החלה באמצע שנות ה-70 כחלק משידוד המערכות החדש בחברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור. התופעה צברה תאוצה בחמש עשרה השנים האחרונות, במיוחד לאחר רצח יצחק רבין, והניבה יוזמות וארגונים רבים המעורבים בלימוד טקסטים יהודיים הן ע”י דתיים וחילוניים בצוותא והן ע”י התמודדות חילונית עצמאית. התופעה גדלה עד כדי אפיונה כזרם רביעי במרקם החברתי בישראל.

ההיבט החדשני של החזרה החילונית לארון הספרים היהודי, והדו-שיח החילוני דתי שבא בעקבותיה חוללו דילמות חינוכיות ותרבותיות. האם על התחייה התרבותית החילונית להסתפק בעיסוק בטקסטים או האם עליה לכלול נורמות ומחויבויות נוספות? האם העיסוק במסורת, במיוחד כאשר הוא לובש צורה של תלמוד תורה, תובע אמונה או אורח חיים מסוים? אחד מהוגי הדעות החדשניים ביותר אשר מתמודד עם שאלות אלה הוא אליעזר שביד, הפילוסוף הישראלי החשוב ביותר בזמננו. במאמר קצר זה אתייחס רק להיבט אחד של חזונו המקיף והמעמיק באשר למחויבויות הדתיות והתרבותיות המתחדשות של יהודים חילונים, דהיינו הבנתו את היחס שבין הלכה וחילוניות.

שביד מבין שאף יותר מעניין האמונה, ההלכה זרה ואף מוחרמת בעיני יהודים חילונים.לכן עליו להראות להם שההיגיון של הזיקה התרבותית המתחדשת מצביעה לעבר סוג מסוים של מחויבות שהיא קבלת עול המצוות. יתרה מזאת, בקבלו על עצמו הלכה חילונית, אין היהודי החילוני נדרש לנטוש את אמונותיו ההומניסטיות. במובן מסוים, ההתכוונות מחדש מעוגנת בקבלת תובנות חדשות הסוללות את הדרך להכרה בהלכה ליברלית, הומניסטית לא אורתודוקסית אך עדיין סמכותית. גישתו של שביד לטיבה של ההלכה ליהודי החילוני מבוססת על מספר עקרונות:

1.יש צורך ביצירת מסגרת נורמטיבית כדי להניח יסוד מוצק לקהילה יהודית חיונית ותוססת. אורח חיים הלכתי מקדם את הכרתו של היהודי החילוני בכך שחילוניות חייבת להיות מעוגנת בקבלת סמכות ובדחיית נטיות אנוכיות ואנרכיסטיות. זה מייצג את השלמת ההתכוונות התרבותית המתחדשת שחיבת להיות מתורגמת לאורח חיים מחייב. כתוצאה מכך, שביד מתנגד לדחיית ההלכה של בובר וגורדון, שגישותיהם לתרבות ואמונה הטביעו את חותמן על הבנתו את הנושאים הללו. לפי שביד, הם חסרים את ההכרה שבהיעדר מוסדות נורמטיביים יציבים אשר נבחנים ומתעדכנים לעיתים, אין אפשרות להשגת שינוי ממשי.

2.יש לשמור על הרצף שבין המסגרת המסורתית ובין היצירה התרבותית החילונית. על ההלכה, במיוחד בדמותה החילונית, לשלב כל העת יסודות חדשים. אך על המסורת להיות הדפוס שממנו שאובים המנהגים החדשים. מכאן שלא ניתן להשיג המשכיות אם היסודות הדתיים של המצוות מנוטרלות. בנימה זאת מבקר שביד את מאמציהם של אבות הציונות החילונית שניסו לשלב יסודות הלכתיים במפעלם התרבותי. למרות הכרתם בצורך בהמשכיות, הם ראו בהלכה סוג של פולקלור או כמקבץ נורמות תרבותיות חילוניות. ועל ידי כך הם בקשו לפשוט מהמסורת היהודית את אופייה הדתי. בניגוד לתפיסה זו, שביד מציע סוג של יצירה הלכתית המשמרת את אופייה כציווי מקודש.

3.יש לנהוג ברגישות באשר למצבה הקיומי של הקהילה החילונית בבואנו לעצבה כמסגרת נורמטיבית. המסע הקיומי ששביד מתווה ליהודי החילוני פונה אל היהודי החילוני מהמקום שבו הוא עומד. הוא מוביל את הפרט למחויבות תרבותית ודתית בצורה הדרגתית מבלי לתבוע ממנו קבלת ציווים ההלכתיים שכרגע אינו מסוגל לקבל. בהתאמה – על ההלכה החילונית להביא את היהודים למחויבות מחודשת הקשובה למצב הרוחני העכשווי של היהודי המודרני.

4.אורח החיים היהודי חייב להיות משולב בהשקפת עולם הומניסטית המתייחסת לנושאים חברתיים ולאומיים. לפי שביד ההלכה תמיד עוצבה בהקשר הציוילזציה היהודית ועליה להמשיך באותו קו ולהתמודד עם נושאים עכשוויים המאתגרים את העם היהודי ואת מדינת ישראל. כלומר יש לעמוד בפני הדחף המודרני להשיל מההלכה את אופייה החברתי ולהגבילה ליחס הצר של הפרט עם אלוהיו, בד בבד עם ההתייחסות לצרכיו הקיומיים של הפרט היהודי.

ניתן לזקק את ארבעת העקרונות למאפיין מוגדר אחד: על ההלכה החילונית לשמר את הערכים ההומניסטים והלאומיים של היהודים החילונים ולהיות רגישה למצבם הקיומי, ולתחושת האוטונומיה שלהם, תוך שמירה על טבעה הסמכותי הדתי של ההלכה המסורתית. הגדרה זו מדגישה את הקושי והמורכבות של משימתו של שביד. בפילוסופיה ההלכתית שלו, שביד כורך שתי השקפות עולם הנתפסות כמנוגדות. יתרה מזאת, הוא מנסה לאחות מערכות סותרות מבלי לשלול או אפילו להקטין את ערכי הגרעין שלהן. שביד מעיז לגשר על הפער שבין האוטונומיה של הומניזם החילוני לבין התיאונומיה של ההלכה המסורתית מחד גיסא, ובין האינדיבידואליזם של הקיום לבין הקולקטיביזם של הלאומיות מאידך גיסא. זאת אומרת, ההלכה החילונית תכבד את חירות הפרט ברוח ההומניזם החילוני ובה בעת תציב לו סדרת ציווים שמקורם בתביעה אלוהית, כמו בהלכה המסורתית. כמו כן, היא תיתן ביטוי לצרכיו הקיומיים של הפרט, אך תעשה זאת במסגרת המתחשבת בצרכי הכלל: חברה, לאום ומדינה.

המאמץ לנסח הלכה מפורטת ליהודי החילוני דורש אמנם קוים מנחים נוספים ליישום, אולם שביד מאמין שעקרונות אלה מספקים את היסודות ההכרחיים. הוא טוען שמסגרת נורמטיבית זו תאפשר ליהודי החילוני להעמיק את שורשיו התרבותיים ותהיה ביטוי אוטנטי ליהדותו. בקרב הוגים ומחנכים רבים בימנו מתחזקת המגמה להכיר בצורך לעצב אופי סמכותי ותובעני יותר ליהדות החילונית. במסגרת זו ניתן לראות את התופעה של קבוצות תפילה חילוניות, כיישום חלקי של סדר היום הנועז שמציע שביד ליהדות חילונית.

הערות:

[1] שביד, ‘אלהים, אדם וטבע במשנתו של בובר’, דעת 57-59 (תשס”ו) עמ’ 279-288.

[2] שביד, הציונות שאחרי הציונות, ירושלים 1996, עמ’ 245.

[3] שביד, לקראת תרבות יהודית מודרנית, תל-אביב 1986, עמ’ 306-311.

ד"ר ארי אקרמן הוא מרצה לחינוך יהודי ומחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן