הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ד"ר מיכל אורן

15 במרץ 2006

הזיקה בין עם וארץ מתבצעת ע”י רכישת בעלות עליה, יישובה ושליטה על משאביה הטבעיים. הדרכים העיקריות שנהגו מימי קדם היו כיבוש בכוח, קנייה או הכשרת אזורים לא-מיושבים. ברשימה זו אציע פרשנות לפרשת כיבוש ההר על-ידי בני-יוסף והקשר בינה לבין בניית המזבח בהר עיבל, על בסיס תיאורית היווצרותו של מקום קדוש.

יהושע יז: 14 וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר; מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם־רָב, עַד אֲשֶׁר־עַד־כֹּה בֵּרְכַנִי יְהוָה׃ 15 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם־עַם־רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים; כִּי־אָץ לְךָ הַר־אֶפְרָיִם׃ 16 וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא־יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר; וְרֶכֶב בַּרְזֶל, בְּכָל־הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ־הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית־שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃ 17 וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־בֵּית יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר; עַם־רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ, לֹא־יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד׃ 18 כִּי הַר יִהְיֶה־לָּךְ כִּי־יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו; כִּי־תוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ, כִּי חָזָק הוּא׃ פ

בפסוקים הנ”ל מספר יהושע מופיע המושג ‘בירוא יער’. המילה ‘בירוא’, או בצורתה כפועל ‘לברא’, מתפרשת כביעור, שירוש, ניקוי או חיסול. אך שורש המילה – ב.ר.א – משמש במקרא גם במשמעות ההפוכה – בריאה (לברוא) ובריאות (להבריא). תופעה זו אינה זרה לעברית, למשל, במקרה של ‘לשרש’ ו’להשריש’ או ‘להוריש’ ו’לרשת’. ואגב, באותו שדה סמנטי של המושגים בירוא/בריאה/בריאות מצוי במקרא גם השורש ב.ר.י. אצל חז”ל נוסף מאוחר יותר גם השורש ב.ו.ר, שאחת ממשמעויותיו קשורה לאותו עניין – ‘שדה בור’ הוא שדה שעדיין לא עיבדוהו (לעומת בירוא יער, שפירושו כריתת יער על-מנת לממש את פוטנציאל העיבוד); והפועל הנגזר מן השורש – ‘להברות’.(1) בשפה הציונית המודרנית נכנס המושג ‘אדמות מוברות’ משורש ב.ו.ר ואפילו ישנה ‘תקנה לשעת חירום (עיבוד אדמות מוברות)’ שחודשה תדירות החל משנת 1948 ועד 1984.
מבין המשמעויות הסמנטיות השונות, ננסה בהמשך לקשור בין שני ההפכים – בירוא ובריאה, בהקשר ליצירת הזיקה לארץ ולקרקע והשגת הלגיטימציה האלוהית לזיקה זו.

נחלת בני-יוסף
חובת ירושת הארץ והורשתה מתושביה – במדבר לג’ 53: “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ” – עוררה את שאלת גודל הנחלה המיועדת לכל שבט וטיבה – במדבר לג’ 54: “וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ–אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה: לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ”.

רשב”ם, בפירושו לסוגיית הפלת הגורל הנדונה בגמרא (בבא בתרא קיח,א), מסביר את הסתירה שבין היותם של בני-יוסף מחד גיסא “עם רב” ואידך גיסא קיבלו נחלה מצומצמת: “למי שהיה רב ביציאת מצרים… אף על פי שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ – תרבה נחלתו, ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים – תמעיט גם עתה נחלתו, אף על פי שנתרבה!”.
לשאלת מיקומה של הנחלה המבוקשת על-ידי בני-יוסף נדרש רוזנסון. לדעתו, הם לטשו עיניהם לעמקי יזרעאל ובית שאן הפוריים יותר. אלא שהעמקים הללו, לא די שהיו תפוסים על-ידי הכנענים, הם נפלו בגורלו של שבט יששכר שהיה שבט חלש במיוחד.(2) הויכוח בין יהושע ובני-יוסף נסב, אפוא, סביב המאבק בין השבטים, כאשר בני-יוסף החזקים ביקשו לנשל את יששכר מחלק מנחלתו. כך גם פירש הרשב”ם בגמרא שלעיל: “שנתן להם יערות להרחיב נחלתן, שאם מנחלת שבט אחר הן – אין הרשות בידו, ואם של מטה בני יוסף היו – הרשות בידם לכרות היער ולגרשם […] [גמרא: ויאמר אליהם יהושע] להוסיף נחלה אי אפשר אך עצה טובה אני נותן לכם: “אם עם רב אתה – עלה לך היערה […] כרות היער ותבנה לך שם בית מושב […]”.

כלומר, יהושע מאיץ בבני-יוסף לנצל את נחלתם בהר, אף שנחשבה פחותה בטיבה הן משום שחקלאות הררית קשה יותר והן משום הצורך בבירוא היער. בני-יוסף מתלוננים על כך: “וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא־יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר” ויתכן שאף היה ניסיון להשתמש בשירותיהם להוריש את הכנעני “הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ־הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית־שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל”: “כִּי־תוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ, כִּי חָזָק הוּא”, שהרי בני-יוסף נחשבו “עַם־רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ”. אפשרות הסבר זו מקבלת אישוש מן הפסוק ביהושע יז 11: “וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר, בֵּית־שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ, וְיֹשְׁבֵי עֵין־דֹּר וּבְנֹתֶיהָ, וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ, וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ; שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת”. כלומר, חלקים גדולים מנחלות יששכר (וגם אשר) נורשו בידי בני-יוסף ובמקרה זה שבט מנשה. אישוש נוסף לאפשרות זו הוא הפסוק “לֹא־יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד׃ כִּי הַר יִהְיֶה־לָּךְ כִּי־יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו”. כלומר, מלבד הנחלה המקורית בהר, תהיה נחלה נוספת ב”תוצאות” ההר ואולי הכוונה למורדות ההר – בעמק יזרעאל. בכל-מקרה, נראה שישנה סתירה בין התנחלות שבט מנשה בעמק ובחלקים אחרים מנחלת יששכר לבין המשך דברי המקרא ביהושע יז 12: “וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה, לְהוֹרִישׁ אֶת־הֶעָרִים הָאֵלֶּה; וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי, לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת”.

הסבר מדרשי יותר נתנה הגמרא במסכת סוטה (לו,ב), לפיו, אם יהושע ייתן להם נחלה נוספת, בארץ פורייה, השבטים האחרים יקנאו בהם. לכן נתן להם נחלה באזור מיוער ואמר להם: “לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע אמרו ליה זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא דכתיב (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין”. כלומר, בני-יוסף ענו ליהושע שאין עין הרע שולטת בהם.

בירוא היערות – התמונה הגיאוגרפית
תמונת הנוף הארכיאולוגית מעידה על כך שבתקופת הברונזה התיכונה היו אזורי ההר דלילים באוכלוסייה ויישובי קבע, בניגוד לריבוי הממצאים החל מתקופת הברזל א’. בסקר מנשה בלבד, שניהל אדם זרטל, נמצאו כ-150 אתרי התנחלות, מהם 34 תילים, המעידים על מאמץ התיישבותי, בירוא יערות והכשרת הקרקע להתיישבות קבע.(3) זרטל טוען שהתנחלות השבטים בכלל החלה בנחלת מנשה, לאחר שחדרו לארץ ממזרח (לדעתו, בצפון בקעת הירדן). אחר-כך התפשטה ההתנחלות דרומה לעבר הר אפרים והחלה היפרדות השבטים לכיווני דרום (שמעון, לוי ויהודה) וצפון (אשר ויששכר) הארץ.(4) ואכן, בסקר הארכיאולוגי שנערך באזורי יהודה ואפרים התברר שההתנחלות היתה מצומצמת בלבד בתקופה הקדומה שבה באזור מנשה כבר נמצאה תמונת התיישבות אינטנסיבית. סיוע נוסף לקביעות הללו הוא עליית ונפילת מרכזי הפולחן לפי הסדר: שכם, שילה ובסוף ירושלים.

לדעתו של זרטל, נחלת מנשה היתה אפוא כור היתוך ובה נערכו הטקסים המכוננים. בה נערך טקס הברכה והקללה ובה נבנה המזבח על הר עיבל(5) שביטא את אחדות השבטים ולידת העם.

מזבח הר עיבל והלגיטימציה האלוהית לכיבוש ולהתנחלות
הקמת מזבח והקרבת קורבן טקסי הנם אקטים מקובלים לשם קבלת לגיטימציה בעת כיבוש בכוח מידי עם אחר, או הכשרת שטח חדש שעדיין לא נתפס – טרה-אינקוגניטה. לעניין זה יעיל להיעזר בדרך ניתוחו של חוקר הדתות מירצ’ה אליאדה.(6)

אליאדה מגדיר את המרחב הסובב את האדם הדתי כלא-רציף ומכאן ששאיפת אדם זה היא לאתר את מקום ‘פריצת הקדושה’, הציר האנכי המדומיין החוצה ומחבר את שלושת רבדי הקוסמוס – הטרנסצנדנטי, הממשי והתת-קרקעי. זהו ‘פתח השמיים’, כמו סולם יעקב, או ‘מרכז העולם’ ה’אקסיס מונדי’. דרכו מתקרב האדם (העולם הממשי) אל העולם העליון ועל-כן הוא מקדשו. הציר האנכי הוא הקובע כיוון לעולם, מארגנו ומסדרו. הוא הפורם ומטשטש לרגע את הגבולות בין רבדי הקוסמוס. הישות הטרנסצנדנטית – האל, האלים, האבות הקדמונים וכדומה – הקנתה בעבר קדום כלשהו סדר לעולם וקבעה לו כיוון וארגון. מעשה זה התרחש ע”י דחיקת אי-הסדר, הכאוס, שהיה קודם (ובאמונות של תרבויות מסוימות לוותה דחיקה זו במלחמה עם כוחות הרשע, דמונים, כמו דרקון). רק לאחר קביעת הכיוון, דחיקת הכאוס וארגון העולם, נוצר למעשה ה’עולם’. פירושו של ‘עולם’ זה הוא ה’עולם המוכר לנו’.

הציר האנכי המקודש מקבל צורות שונות: הר, עיר או מקדש. לעיתים זהו רק מוט כמו עמוד האש או עמוד הענן. עם נוודי נוטל עמו את המוט וכך למעשה מנייד את ‘פתח השמיים’ ממקום למקום ומאפשר חיים, ‘עולם מוכר’ בכל מקום מחדש. מקדשים ב’אקסוס מונדי’ נבנים בארכיטקטורה המסמלת את מקום החיבור בין רבדי הקוסמוס: הם דמויי הר מקודש כמו הזיגוראטים מן האלף השלישי במסופוטמיה (מרדוך – מגדל בבל, אור-נאמו ואחרים); רמים ונישאים על סביבתם; ומייצגים את כל ממדי הקוסמולוגיה (חצר חיצונית כתת-הקרקע, מדרגות המייצגות את העלייה לשמיים, פתח השמיים בסף המקדש, הדביר, ארבע רוחות, קודש הקודשים, כיפת השמיים). כשנהרס מקדש ע”י אויבים (טבע או אדם), העם מאבד כיוון, אינו יכול להמשיך לחיות ומחכה למותו.

אליאדה משווה את ‘פריצת הקדושה’ דרך האקסיס מונדי, בכל פעם מחדש, לבריאת עולם זוטא – מלחמת הישות העליונה בתוהו ובוהו. אי-לכך, בכל פעם שבונים מקום התיישבות חדש, יש לחפש את הסדק, את מקום ‘פריצת הקדושה’ וממנו להתחיל לבנות את המקום. בתרבויות שונות ישנן דרכים שונות לקבל רמזים היכן מצוי מקום זה והוא אף פעם אינו שרירותי. ניתן יהיה להתיישב במרחב החדש ולבנותו רק לאחר קידושו על-ידי טקס, בניית מקדש או זביחת זבח. רק אז תתקבל לגיטימציה מן הישות העליונה ואפשר יהיה להפוך את המרחב ל’עולם’. עד אז זהו תוהו ובוהו, אי-סדר. ‘פריצת הקדושה’ מעניקה לאירוע לגיטימציה ונופך של מעין בריאת עולם.

כזכור, ניכוס מקום חדש, שהיה טרה-אינקוגניטה, נעשה על-ידי כיבושו מידי אדם או מידי הטבע. בשני המקרים צריך לקדשו ולקבל לגיטימציה לכיבושו. כלומר, “לברוא עולם”, לשחררו מן התוהו ובוהו, לגאלו מכבלי כוחות האופל. הגאולה הפיסית מן התוהו ובוהו נעשית על-ידי בירוא היער, פילוח האדמה ונטיעתה. תרבויות חקלאיות קדומות ייחסו משמעות דתית לאדמה (משורש אדם, דם) ופילוחה הכואב, שבלעדיו לא ייכונו חיים, דרש קורבן בראשית החריש. כן ייחסו קדושה לעצים: מצאו דמיון בינם לבני-האדם (“כי האדם עץ השדה”); דימו לראות בעץ הר מקודש; וייחסו לו את ממדי הקוסמוס השונים. חוקים שונים נחקקו שאסרו פגיעה בעצים – לאו דווקא מקודשים – וציוו על נטיעתם באירועים שונים.(7)
הגאולה הפיסית מן התוהו ובוהו – בירוא היערות, החריש, הזריעה, בניית הבתים וכדומה – היא מעין חיקוי של ‘בריאת עולם’ על-ידי בני-האדם, כפי שהסביר רש”י על איסור האכילה בגן העדן: “והייתם כאלהים – יוצרי עולמות” (בר’ ג’ 5). אך למעשה בירוא היער, עיבוד האדמות וההשתלטות על המרחב הריק לא נעשים על-ידי בני-האדם. הם רק הכלי. הישות העליונה היא המשחזרת את הבריאה, משליטה סדר ומעניקה מבנה, צורה ונורמות למרחב החדש שנעשה ‘עולם’.

חל למעשה מעין פרדוקס מעניין: כדי לברוא מקום חדש צריך לברא את היער – כלומר, לכרות אותו – ואז לטעת עץ מקודש. העץ המקודש מסמל את קבלת הלגיטימציה האלוהית. הוא הפרי. הוא “יצירת העולמות” כדברי רש”י. שבטי יוסף מבראים את היער כחלק מניכוס המקום החדש. היה עליהם לברא עצי-סרק (עצי-חורש) כדי לטעת במקומם עצי-
פרי בעלי ערך חדש.(8) ברוא היער שימש, אפוא, לבריאת המקום.
לאחר ניכוס המקום צריך היה, כאמור, לקדשו. צורת המזבח בהר עיבל, לפי זרטל, היא כזיגוראט, כלומר, דמוי הר מקודש. בכך אולי רמז לקידוש המרחב החדש, לבקשת הלגיטימציה לעצם הכיבוש, לעצם “בריאת העולם” ודחיקת התוהו ובוהו.

ובימינו…
המונחים גאולה, כיבוש (דחיקת) השממה (תוהו ובוהו), תחייה ועוד, משמשים בעת החדשה את המעשה הציוני. אף שהטרמינולוגיה והרעיון עברו חילון, עדיין הם מקודשים וכך גם הלגיטימציה הניתנת ל’בירוא’ האדמה מאויבי האומה, לשם ‘בריאת’ המרחב וקידושו. ה’בירוא’ נעשה כמו בימי קדם – בדם ודמים ואילו ה’בריאה’ נעשית על-ידי התנחלות ונטיעה. למרות חילון המושגים, הטריטוריה הנבחרת על-ידי האומה וגבולותיה קודשו אף הם בידי הציונות, על בסיס היסטורי המעוגן במקום ‘פריצת הקדושה’.

הערות:

1. תודתי לגב’ עדה שפיצר על סיועה בכתיבת הפסקה הבלשנית-מקראית הנ”ל.

2. ראו הוכחותיו של רוזנסון לטיעון זה – ישראל רוזנסון, “נחלת יששכר ותהליכי הכיבוש וההתנחלות”, טללי אורות ז’ תשנ”ז, עמ’ 271-258.

3. דעה יוצאת דופן השמיע פליקס, שלדעתו כל סיפור המו”מ שנערך בין בני-יוסף ליהושע מתאים יותר לאזור עבר-הירדן, דהיינו, בהתייחס לנחלתו השנייה של שבט מנשה. בהתבססו על פסוקים שונים, מוכיח פליקס שאזור זה היה מיוער הרבה יותר מעברו המערבי של הירדן – יהודה פליקס, “היער והחורש, שיחים ועצי-סרק – במקרא ובספרות חז”ל”, מגדים י”א, עמ’ 106-99.

4. אדם זרטל, “ארץ הפרזי והרפאים”; על ההתנחלות הישראלית בהר-מנשה”, מנוודות למלוכה, 1990, עמ’ 100-53.

5. אדם זרטל, “שמונה עונות חפירה באתר הר עיבל”, קדמוניות כג, 90-89 (תש”ן), עמ’ 50-42.

6. מירצ’ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה, ירושלים, כרמל, 2000.

7. רפאל פטאי, אדם ואדמה, כרך ראשון, ירושלים תש”ב.

8. בנושא עצי הסרק לעומת עצי המאכל והיחס השונה אליהם דנתי ברשימה בפורום זה – מיכל אורן, “כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ… מאכל”, 31.1.2005, https://www.schechter.ac.il/bima.asp?ID=18.

ד"ר מיכל אורן היא מרצה בכירה ללימודי ארץ ישראל תרבות ומרחב במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן