הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

עיבור לוח השנה העברי – על מציאת האיזון בין הירח לשמש והשותפות בין אלוהים ואדם

בשנה העברית הנוכחית יהיו שלושה עשר חודשים במקום שניים עשר. העם היהודי ברחבי העולם יוסיף השנה את החודש אדר ב’ ללוח העברי, וזאת כדי לוודא שחג הפסח יחול באביב, ולא בחורף. הלוח העברי הוא לוח בן שניים עשר חודשים המבוססים על מחזור הירח ששנותיו בנות 354 יום, והתאמתו למחזור החמה בת ה-365 יום נעשית באמצעות עיבור, דהיינו הוספת חודש שלושה עשר מדי שנתיים-שלוש. אנחנו מכנים אותו “עברי”, אבל למעשה הלוח הזה היה הלוח הנפוץ ביותר בעולם העתיק. בימי קדם במצרים, פרס ורומא נהגו אומנם להשתמש בלוחות שמש מסוגים שונים, אך לוח הירח, המותאם למחזור השמש באמצעות עיבור, היה נפוץ עוד יותר: הוא היה משותף לקלטים בגאליה (צרפת העתיקה), לשומרים, לבבלים, ולרוב עמי תת-היבשת ההודית בעת העתיקה, ומאז ועד היום הוא הלוח שעל פיו חוגגים את החגים המסורתיים בסין, יפן, קוריאה, ויאטנם ושאר ארצות מזרח אסיה. הוא היה הלוח הבין-לאומי של האימפריות חובקות העולם של הבבלים, הפרסים והמקדונים, ושל העולם ההלניסטי שבא בעקבותיהם. הבבלים והיוונים המקדונים פשוט כפו את לוח השנה הלאומי שלהם, שהיה לוח ירח מסוג זה, על העמים שכבשו. הפרסים, שבעצמם התנהלו על פי לוח השמש בן 365 יום, ראו לנכון לאמץ את הלוח הזה כלוח החילוני לצרכי הניהול של האימפריה שאותה ירשו מן הבבלים, והם הגבילו את השימוש בלוח השמש הפרסי הלאומי לצרכים הפולחניים של דתם, הדת הזורואסטרית.

כל זה השתנה כשהאימפריה הרומית השתלטה על רוב העולם המיושב במאה האחרונה לפני הספירה ובמאות הראשונות לספירה. הרומאים השליטו את לוח השמש היוליאני, גירסה מתוקנת של לוח שמש רומי קדום יותר שנוסד ברומא על ידי יוליוס קיסר בשנה 45 לפנה”ס ויושם בקרב האימפריה הרומית, ובעקבותיה הפך לוח זה ללוח העולם המערבי גם לאחר נפילת האימפריה הרומית. עד למאה העשרים הפך לוח זה – בשינויים קלים שהוכנסו למערכת במשך השנים – ללוח החילוני של כל מדינות העולם, כולל אלו של מזרח אסיה.

לוח השנה שאותו אנחנו תופסים כ”עברי” היה אפוא משותף לרוב עמי העולם העתיק. ולא זו בלבד, אלא מקצת החוקרים סוברים שהלוח הישראלי המקורי, שנהג עד לחורבן הבית הראשון, היה דווקא לוח שמש! לפי חוקרים אלו, הלוח העברי הנוכחי אומץ על ידי היהודים בגלות בבל רק במאה הששית לפני הספירה. לחיזוק עמדתם הם מגייסים את הטענות הבאות: כנען העתיקה, עוד לפני שנכבשה על ידי שבטי ישראל וגם לאחר מכן, היתה חלק מאזור ההשפעה המצרי, ומצרים העתיקה התנהלה לפי לוח שמש. גם לוח השנה המשמש במקורות יהודיים רבים מימי הבית השני – בעיקר ספר היובלים וכתבי קומראן, המיוחסים לכתות דתיות שמרניות, ששימרו לעתים קרובות את ההלכה הקדומה – הוא לוח שמש בן 364 יום בסגנון מצרי. הכתות השמרניות שעמדותיהן באות לידי ביטוי במקורות אלו התגאו בכך שהן שימרו את מה שהן תפסו כלוח העברי העתיק, והתנגדו למה שהן תפסו כאימוץ הלוח הבבלי הנפוץ על ידי עם ישראל. חוקרים רבים בני ימינו סבורים שיש אמת בתפיסה הקומראנית.

לוח השנה של קומראן כלל 364 ימים, 52 שבועות במדויק, ושנותיו החלו תמיד ביום רביעי, א’ ניסן, יום בריאת השמש. הלוח הסימטרי הזה נתפס כתכתיב אלוהי ישיר לשמירת מועדי התורה, בניגוד ללוח הירח הבבלי-הלניסטי, שנזקק להתערבות אנושית בצורת עיבור השנה.

בין אם הלוח מימי הבית הראשון היה לוח שמש ובין אם לאו, יהודי קומראן תפסו את לוח השמש שלהם כאותנטי, “אלוהי” וישראלי, על אף שורשיו המצריים; זאת משום שלדעתם היהודים הפרושים החליפו את מה שיהודי קומראן תפסו כלוח העברי המקורי בלוח בבלי-הלניסטי, לוח הירח המתואם עם מחזור השמש באמצעות עיבור. תהליך הפוך התרחש בתודעתם של חז”ל בתקופה הרומית. הלוח הנפוץ בעולם בתקופה ההלניסטית היה לוח הירח עם עיבור, הלוח “העברי” שלנו. אך במאות הראשונות לספירה עמי המזרח שהיו תחת השלטון הרומי זנחו, אחד אחד, את לוחות השנה הלאומיים שלהם, שהיו עד אז לוחות ירח בסגנון הלניסטי, ואימצו את הלוח היוליאני. היהודים נמנעו מלעשות כן, ועמדו בדבקותם למה שתפסו עכשיו כלוח ה”עברי”, גם אם בעבר לוח זה היה משותף להם לבבליים, ליוונים ולשאר עמי האזור (ואולי אף אומץ מן הבבלים). בתקופה הרומית, ימי חז”ל, חשו היהודים מיוחדים בדבקותם בלוח הירח המתואם עם מחזור השמש באמצעות עיבור השנה, והם החלו לראות בלוח המבוסס על חודשי הלבנה, ואף בלבנה עצמה, סמל לאומי. את הפסוק משמות יב:ב, ” הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. “, דרשו כדלהלן:
החדש הזה לכם… ולא מנה בו אדם הראשון… לכם ולא לגוים … נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה. לא דיים לישראל אלא אחת לשלשים יום מגביהים את עיניהם לאביהם שבשמים (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא, פרשה ב).

…פועל אמת שפעולתו אמת, וללבנה אמר שתתחדש. עטרת תפארת לעמוסי בטן [=ישראל], שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו… (ברכת הלבנה, בבלי סנהדרין מב ע”א).
כאשר יהודי קומראן תפסו את לוח השמש כייחודי לישראל על רקע העולם ההלניסטי, הם מצאו משמעות דתית באופיו האלוהי של לוח השמש, בהיותו נקי מהתערבות אנושית. כאשר חז”ל תפסו את לוח הירח המתואם עם מחזור השמש באמצעות עיבור השנה, על רקע אימוץ הלוח היוליאני בעולם הרומי, כייחודי לישראל, הם מצאו משמעות דתית בתפקיד של עם ישראל בעיבור החודש ועיבור השנה. הם התגאו בכך שקביעת מולד הירח היתה הזדמנות לעם ישראל להגביה עיניהם לאביהם שבשמים פעם בחודש, לפאר ליוצר על שם כבוד מלכותו. מחזור הירח המתחדש מדי חודש נתפס כהבטחה להתחדשות ולגאולה של עם ישראל עצמו.

יהודי כת קומראן העדיפו אפוא את לוח השמש, בגלל הטוהר האלוהי שלו והיותו נקי מהתערבות אנושית; חז”ל העדיפו את לוח הירח המותאם על ידי עיבור למחזור השמש, בגלל התפקיד שהוענק לעם ישראל בקביעתו. שתי התפיסות הללו הן דוגמאות למשמעות הרוחנית שהוענקה ללוחות השנה “לאחר מעשה”: לא לוח השמש של קומראן, המצרי ביסודו, ולא הלוח הבבלי-הלניסטי שלפיו נהגו חז”ל, היו באמת מיוחדים לעם ישראל. אך כת קומראן וחז”ל שמרו כל אחד מהם אמונים ללוחות השנה שלהם, בהתאמה, לאחר שהם הוחלפו על ידי היהודים האחרים או העמים שמסביבם. כת קומראן מצד אחד, וחז”ל מצד שני, תפסו את לוח השנה הייחודי שלהם כלוח העברי האותנטי, וכל קבוצה התגאתה בתכונות המיוחדות ללוח שלה, שלהן העניקו משמעות דתית.

שנים רבות לאחר מכן, במאה השביעית לספירה, חוזרת התופעה של הענקת משמעות דתית מסוימת ללוח השנה– בחקיקה שבקוראן בנוגע ללוח השנה המוסלמי. השבטים של חצי האי ערב בתקופה שלפני האיסלאם, שחיו בדיוק מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, לא חוו את המעבר ללוח היוליאני בתחילת המילניום. כמו היהודים, הם שימרו את לוח הירח המותאם למחזור השמש באמצעות עיבור, הלוח שרווח במזרח לפני הכיבוש הרומי. לוח זה הביא למתח בין שבטי ערב, שנלחמו לעתים קרובות אלו באלו. השבטים המקומיים שמרו במשך השנה על ארבעה חודשים כחודשים קדושים, שבהם אסור היה לצאת למלחמה. שבט הקורייש בצפון חצי האי ערב עיבר מדי פעם את השנה, כנדרש, מבלי ליידע את השבטים האחרים, מה שהשאיר את האחרים חסרי הגנה מפני מתקפה של הקורייש בחודש שהיה אמור להיות קדוש אילולא נוסף חודש לשנה הקודמת. תופעה זו הובילה לתחושה שעיבור השנה מהווה התערבות אנושית פסולה בלוח השנה, בהיותה התערבות אנושית בלוח האלוהי והטבעי, וגם מפוקפקת מבחינה מוסרית. הקוראן הכריז אפוא ששנת הירח בת שניים עשר החודשים היא חוק אלוהי, ופסל את עיבור השנה:
הנה מספר החדשים לפני אלהים שנים עשר חודש, בספר אלהים, מיום ברוא אלהים שמים וארץ. ארבעה מהם קדושים. זאת הדת הנכונה, ולא תרעו בהם לנפשותיכם. אך הלחמו במשתפים בכולם כאשר יילחמו בכם בכולם, ודעו כי אלהים עם היראים. אכן עיבור השנה תוספת כפירה על כפירה היא, יותעו בה הכופרים. שנה יחללוהו ושנה יקדשוהו למען התאם את מספר החודשים אשר קידש אלהים, וחיללו את אשר קידש אלהים. מתוקן להם רוע מעלליהם, כי אלהים לא ינחה מישרים את האנשים הכופרים (קוראן ט:לו-לז).
רבים שמים לב לכך שהלוח האיסלאמי – לוח ירח ללא עיבור השנה, שבו כל שנה כוללת שנים עשר חודשי לבנה בלבד – אינו עומד בקצב עונות השנה. ואף על פי כן הקוראן קובע שזו השנה שאלהים חקק בבריאה – השנה האלוהית הטהורה והטבעית. יש לזכור שבחברה מדברית, הממוקמת לא רחוק מקו המשווה, העונות החקלאיות כמעט ואינן קיימות, ולכן אין משמעות רבה לעצם המושג של התאמת הלוח לעונות מחזור השמש. בטוהר האלוהי של לוח השנה המוסלמי מהדהד הטוהר האלוהי של החיים במדבר, שאינם תלויים בטלטלות המחזור החקלאי והמאמץ האנושי.

בניגוד ל”טוהר האלוהי” של לוח השמש שבו דגלו יהודי קומראן, ובניגוד ל”טוהר האלוהי” של לוח הירח ללא עיבור הנוהג באיסלאם, היהדות הרבנית תרה אחר המשמעות הרוחנית שבשותפות בין הקב”ה לעם ישראל שנרמז בלוח השנה העברי, שבו חודשי הלבנה מותאמים לעונות שנת השמש על ידי עיבור, מעשה אנוש. במובן זה ניתן לראות בלוח השנה מטאפורה לחיים הדתיים בכלל: ליהודים המאמינים בתורה שבעל פה, חיי הרוח אינם תמיד עניין של כיפוף רצון האדם לאידיאל של טוהר אלוהי, כמו בקומראן ובקוראן – לפעמים החיים הרוחניים הם עניין של מציאת האיזון בין אידיאלים, בשותפות בין אלוהים ואדם. השמש והירח הם שני מאורות גדולים, שני אידיאלים, שני ביטויים של הרצון האלוהי. שניהם משמשים “לאותות ולמועדים ולימים ושנים” לפי בראשית א:יד. תפקידה של ישראל למצוא את האיזון ביניהם, תוך כדי הגבהת העיניים לאבינו שבשמים, ובכך אנחנו מפארים ליוצרנו על שם כבוד מלכותו.

ביבליוגרפיה לקריאה נוספת:
Sacha Stern, Calendar and Community, Oxford 2001; idem., Calendars in Antiquity, Oxford 2012.

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן