הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

“עד דלא ידע”: השיבה לאחד

צוות סעודת פורים כוללת חיוב להשתכר מיין או משקאות חריפים אחרים “עד דלא ידע” בין טוב לרע: “אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”1. פוסקי ההלכה חלוקים בשאלה אם יש להבין את ההלכה הזאת באופן מילולי, ואם יש כאן חיוב של ממש, או אפילו אם מומלץ בכלל לנהוג לפי אמירה זו2. אך ההשתכרות בפורים היא חלק מן המסורת היהודית, ורבים מקפידים עליה. הרבי מלובאביץ’ הסביר את ההלכה יוצאת הדופן הזאת כך:
אין לשום יצירה של הקב”ה תכלית שלילית… בפורים אנו מחויבים להעלות את התודעה שלנו לנקודה שבה אין אנו מבחינים בהבדל יסודי בין מרדכי להמן. כי תכלית הבריאה של המן הוא שיהפוך לכוח מיטיב כמו מרדכי… עבודת ה’ בדרך זו, על ידי התעלות עצמית, היא תכלית השתיה שלנו בפורים. המצב של התעלות מעל למגבלות השכל קשור למושג הפיכת הרע לטוב. מנקודת ראות שכלית ישנם גבולות ברורים לטוב ולרע… אך האינסוף של התמצית האלוקית (וכמו כן, הפוטנציאל האינסופי של נפשותינו) אינו מוגבל במגבלות אלו. ברמה הזאת, “כחשיכה כאורה” (מזמור קלט:יב)3
לפי פירוש זה, ההבחנה בין טוב ורע היא פונקציה של נקודת הראות האנושית, ולא אמת מוחלטת. האינסוף האלוהי והפוטנציאל האינסופי של נפש האדם הם “מעבר לטוב ולרע”, כפי שקרא פרידריך ניטשה לאחד מספריו.

על השאלה אם הא-להים הוא בסופו של דבר “הא-ל הטוב”, או שמא הוא “קונה הכל”, “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הרע”, תהו אנשים דתיים מתחילת ההיסטוריה. יש דתות שהציעו תשובה ברורה לשאלה זו; לא כן היהודים, שבמשך רוב השנה משאירים את השאלה הזו ללא מענה ברור. אך מכמה מקורות קבליים וחסידיים4 עולה שפעמיים בשנה מוצעת תשובה חד-משמעית לשאלה זו: ביום הכיפורים, בהיותנו חלושים מצום, ובפורים, בהיותנו שיכורים מאלכוהול, אנחנו נוכחים לדעת שההבחנה בין טוב לרע היא אשליה, והכל אחד, ומאוחד עם “האחד”, ה’, הטוב המוחלט. כך הופכים זדונותינו לזכויות עם החזרה בתשובה ביום הכפורים,5 וכך מחויבים אנו לטשטש את ההבדל בין מרדכי להמן בפורים, כפי שהציע הרבי מלובביץ’. באנגלית המילה “כיפור” מיתרגמת atonement, מילה שמשמעותה המקורית היא 6at-one-ment,ההבנה שהכל אחד.7 ופורים, היום שבו חוגגים את הנצחון של ישראל על הרע בהתגלמותו, עמלק, הוא גם היום שבו אנחנו מתבקשים להטביע את ההבחנה בין ישראל לעמלק, בין מרדכי היהודי להמן האגגי העמלקי, באלכוהול.

רעיון זה אמנם בא לראשונה לידי ביטוי מפורש במקורות חסידיים, אך נראה שהוא קדום בהרבה. המימרא “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” מיוחסת בבבלי מגילה ז ע”ב לאמורא רבא, שפעל במאה הרביעית לספירה. נראה שרבא עצמו ראה בחיוב את טשטוש ההבחנה בין טוב לרע, וסבר שהכל הוא בסופו של דבר “אחד”. ניתן לראות בעמדה זו פולמוס נגד הדת הזורואסטרית, ששלטה בבבל בתקופה התלמודית. הדת הזורואסטרית היא דת דואליסטית. הזורואסטרים מאמינים בשתי רשויות, האל הטוב אהורה מזדה, והאל הרע אחרימן, ולשיטתם משימת האנושות היא לסייע לאל הטוב להביס את האל הרע. הרעיון שההבדל בין טוב לרע הוא אשלייה, משום שה’ אחד, הינו תשובה יהודית הולמת לכך.

הראי”ה קוק האמין אף הוא שפרספקטיבה זו היא האמיתית. לדעתו, לא זו בלבד שההבחנה בין טוב לרע היא קונסטרוקציה של השכל האנושי ותו לא, אלא אף התחושה שלנו שהבורא והבריאה הם ישויות נפרדות היא אשליה. האמת המוחלטת היא שהבורא והבריאה אחד הם: “אין עוד מלבדו”; ההוויה אחת היא.8 אתגר החיים הוא לנסות לאמץ את הפרספקטיבה של פורים / יום הכיפורים במשך כל השנה, מבלי להזדקק לעלפון של שכרות או של צום. הרב קוק מכנה את התהליך הזה “תשובה”, חזרה לאחדות האולטימטיבית שממנה אנחנו חשים נבדלים:
התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החיים היא דווקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שהטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה, הרי החטא מוכרח הוא מצד זה, “ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דווקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ד’ אלהים חיים.9
היסוד העליון של עצמיות החיים על פי טבעם הוא הטוב המוחלט. תפיסת הטוב המוגבלת המנחה את האדם הפיכח במצפנו/מצפונו, שלפיה הטוב הוא היפוכו של החטא, אינה אלא אשליה.

רעיון דומה בא לידי ביטוי בספר המופת הסיני, דאו דה צ’ינג. היסוד העליון של עצמיות החיים על פי טבעם מכונה בסינית “דאו”, הדרך, ובעלי הדאו “חוזרים בתשובה” במובן שהציע הרב קוק: הם הולכים בעקבות הדאו עד שהם חוזרים למצבם הטבעי, למה שהם אמורים להיות: חלק מן האחדות הכוללת. הם עושים זאת באמצעות “וו-ויי”, אפס-מעשה. על ידי אי-עשייה הם משיגים את המטרה הסופית של האנושות ושל הבריאה כולה, לשוב להיות חלק מן האחד הכולל:
קח את הריקנות אל הקצה; שמור את השלווה במרכז … כל הדברים מתפתחים, וכל אחד מהם שב אל שורשו. השיבה אל השורש קרויה שלווה. שלווה היא השיבה אל הגורל. השיבה אל הגורל קרויה הנצח. ידיעת הנצח קרויה בינה… מי שיודע את הנצח – מקיף הכל; מקיף הכל – ולכן חסר פניות; חסר פניות – ולכן כמו מלך; כמו מלך – ולכן כמו שמים; כמו שמים – ולכן אחד עם הדאו.10
מבחינה מוסרית, האידיאל היא לחזור למצבו של הילד, שאינו מבחין בין טוב לרע או בין יפה למכוער:
הכל תחת השמים יודעים את יפי היפה, ומתוך זה יש כיעור. הכל יודעים את טיב הטוב, ומותך זה יש רע. כי אכן “יש ואין מולידים זה את זה; קשה וקל משלימים זה את זה; ארוך וקצר מודדים זה את זה; גבוה ונמוך יוצרים זה את זה; צליל וקול תואמים זה את זה; קדם ואחור מסדרים זה את זה”. לפיכך החכם שרוי באפס-מעשה ומטיף באין-אומר.11
דברים נתפסים כמכוערים או רעים רק משום שדברים אחרים נתפסים כיפים וטובים. אי-עשייה ואין-אומר עשויים להחזיר אותנו לעולמו של הילד, שהמושגים הללו זרים לו:
אל תנשא את הטובים, ולא יריב העם. אל תחשיב את הנדיר, ולא ישדוד העם. לעולם עשה את העם חסר-ידיעה וחסר-חמדה.12
המצב הילדותי הקודם להבחנה בין הפכים, המכונה במובאה אחרונה זו “חוסר ידיעה”, זהה למצב השכרות של “עד דלא ידע” שאליה אנחנו אמורים להגיע בפורים. זה המסר של פורים. הטוב המוחלט אינו מרדכי בניגוד להמן; הטוב המוחלט הוא האחד הבלתי-פרוד, יסוד העולם והחיים על פי טבעם העצמי. אם ניתן למצוא דרך למשוך את חוסר ההבחנה ה”ילדותי” שאותו אנחנו חשים בפורים לתוך חיי היום-יום, ניתן יהיה להתגבר על מכשולי החיים, ולחיות את החיים על פי טבעם העצמי, כחלק מן ההוויה הכוללת, האחד.

[1] בבלי מגילה ז ע”ב
[2] ראו David Golinkin, “To Drink or not to Drink”, http://www.schechter.edu/insightIsrael.aspx?ID=28
[3] סיכום ליקוטי שיחות ז’, ויקרא ג’, באתר http://livingjewish.net/chassidus-page/a-mitzvah-to-drink/
[4] ראו תיקוני זוהר כא (מב ע”ב); Shifra Epstein, “The ‘Drinking Banquet’ (Trink-Siyde): A Hassidic Event for Purim”, Poetics Today 15 (1994), pp. 135-136, וציונים שם
[5] בבלי יומא פו ע”ב, בשם ריש לקיש
[6] ראו Oxford English Dictionary, s.v. “atonement”, וציונים שם
[7] בעברית המילים “כיפור” ו”כפרה” יסודן כנראה בשורש כפ”ר במובן חיפוי וכיסוי, אבל גם כיסוי חטא או כתם או מום נועד לטשטש את ההבדל בינו לבין סביבתו ולשלב אותו מחדש בשלם
[8] הראי”ה קוק, שמונה קבצים א:תשפז-תשפט
[9] הראי”ה קוק, אורות התשובה ה:ו*
[10] דאו דה צ’ינג, טז. התרגומים כאן ולהלן מבוססים על אלו של י’ גראוזה וח’ קלאי, דאו דה צ’ינג, ירושלים תשל”ג, עם התאמות על פי תרגומים אחרים
[11] דאו דה צי’נג, ב
[12] דאו דה צ’ינג, ג

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן