הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

יש דבר אחד שתמיד התקשיתי להבין בתפיסת העולם של התורה והתנ”ך כולו: הדגש הבלתי פוסק על הכחדת האלילות. מובן מאליו שא-לוהי ישראל יחתור להשלטת עבודתו, ואף על פי כן מתמיה בעיני חוסר סובלנות כלפי אלוהים אחרים, וזאת משתי סיבות:

1. אלוהים אחרים אינם קיימים. לפי השקפת העולם של התורה, ה’ אחד. עבודת אלילים אם כן אינה אלא טעות חסרת משמעות, לא תופעה שצריכה להרגיז. אין טעם לאיים במוות וחורבן על אנשים שחושבים ששתים ועוד שתים שווה חמש. חבל שהם טועים,ויש לחנך אותם לאמת.

2. הדת חותרת להפוך את העולם למקום הרמוני יותר. איזו תועלת יש בהתעקשות היהודית שהאל שלנו אינו האל שלהם, וא-לוהינו אחד? תפיסה זו רק מובילה לסכסוכים מיותרים, הנמשכים עד ימינו! אחת מן התכונות הבסיסיות של הפולחן בעולם העתיק היתה הסינקרטיזם: הנטייה למצוא אמת אוניברסאלית בדת על ידי זיהוי תופעות הקשורות בדת אחת עם תופעות דומות בדתות אחרות. בעולם העתיק נטייה זו עודדה רצון טוב בין העמים והובילה לשלום. כך לדוגמא, איזבל, מלכת ישראל ממוצא פניקי, זיהתה את א-לוהי ישראל עם הבעל, וציפתה מנתיניה לנהוג בהתאם. רבים מהם עשו כן, אבל אליהו הנביא התנגד בתוקף. כשהפניקים למדו להכיר את האלים היוונים לאחר שאלכסנדר מוקדון כבש את המזרח, הם מיד שאלו את עצמם מי מהם זהה עם בעל, ונהנו משלום ושלווה. יהודים בימי הבית השני יכולים היו בנקל להסתדר עם המעצמות שגברו עליהם אילו הסכימו לזהות את אלוהיהם עם אחד מן האלים היווניים או הרומיים. אין זה אומר שאין הבדלים בין א-לוהינו לבין אפולו או דיוניסוס או יופיטר, אך הסינקרטיזםאינו דורש זהות מוחלטת בין האלים המקבילים ודרכי הפולחן שלהם. אם היהודים היו מסבירים לרומאים שהאל שלהם הוא יופיטר, מסתבר שזה לא היה מפריע להם אם הם היו מוסיפים שלנו אסור לעשות פסל בדמותו או לעבוד את האלים האחרים.

קראתי מחקרים אין ספור על ההבדל בין השקפת העולם הפגאנית בעולם העתיק לבין זו של התורה, ושמעתי דרשות רבות על משמעות האלילות בימינו, אך כל ההסברים ששמעתי הם מתוחכמים או עכשוויים מכדי שיתאימו כהסברים לתופעה המקראית. בולטים במיוחד שלושה רעיונות נפוצים, ויש אמת בכל אחד מהם:

1. רבים טוענים שחטא האלילות הוא הייחוס של משמעות עליונה לכל דבר – אדם או מקום, חפץ או רעיון – שבו האדם מושקע רגשית באופן מוחלט, על חשבון כל דבר אחר.

אכן, זה יישום עכשווי יפה של מושג האלילות, המתאים לשימוש שלנו בשם העצם “אליל” או “אליל נוער” לתאר תופעות בתרבות הפופולארית. אך האלים הפגאניים לא היו מושאים של קיבוע רגשי שנשלפו בשרירותיות מן התרבות הסובבת; הם השתייכו לעולם אחר, ועבודתם בכל עם הייתה חלק ממורשת תרבותית רוחנית. היוונים, למשל, הבחינו בבירור בין האלים שלהם לבין האתלטים שאותם העריצו, על אף התכונות המשותפות לשתי הקבוצות.

2. יחזקאל קויפמן טען שההבדל בין א-להי ישראל לאלילי העמים הוא בכך שא-להי ישראל הוא מעל ליקום, בעוד שאלוהי העמים נתפסו כחלק מן היקום הנתונים אף הם לחוקים ולנהלים של היקום, כמו בני האדם. אל פגאני נאלץ להגיב בחיוב כשמוגש לו קורבן, ומחזוריות הפולחן והשכר היא טבעית ואוטומטית. א-להי ישראל, לעומת זאת, הוא טרנסצנדנטאלי, מעל ליקום: הוא חופשי להעניק מטובו למי שירצה ללא קשר למחזוריות הפולחן עלי אדמות.

אך גם תיאוריה זו אינה נטולת קשיים: ישנם פרקים בתנ”ך, כגון פרשת “והיה אם שמוע” בקריאת שמע (דברים יא), שבו הבטחת השכר והעונש נראה אוטומטי, וישנם מיתוסים פגאניים רבים שבהם אל פועל בניגוד לאינטרסים האישיים שלו ולאלה של עובדיו, ונגד ההרמוניה של הטבע בכלל.

3. יש הטוענים, על סמך פרקי תנ”ך כמו ישעיהו ב’, שחטא האלילות בתנ”ך הינו חטא הגאווה: כשהאדם עובד אל אחר מלבד האל היחיד, הוא קורא תיגר על גדלותו של ה’ ומעמיד את עצמו כמתחרה לה’.

תפיסה זו יכולה להסביר את מקצת הפולמוס נגד האלילות במקרא, אך הוא אינו מסביר את ההתנגדות לאלילות על כל היבטיה. היו פולחנים פגאניים שבהם היחיד השפיל את עצמו בצורה קיצונית, והקריב חייו או שלמות אבריו למען אלוהיו; גם פולחנים אלו מתוארים במקרא תוך כדי גינוי חריף.

הקיץ ביליתי ארבעה ימים בדלפי, המרכז הדתי של העולם היווני העתיק. במשך רוב השנה העיר דלפי, “טבור הארץ”, היתה מושבו של אפולו – אל האור והשמש, הנבואה וההשראה, השירה והמוזיקה. בחודשי החורף השתלט על המקום ההיבט האפל יותר של היקום בדמות דיוניסוס, אל הכאוס והיין, האקסטזה והתיאטרון.

כמו רבים, לי יש זיקה רגשית עמוקה לשני ההיבטים הללו של ההוויה, ותהיתי אם אחוש בקסם של המקום. התכוננתי לנסיעה על ידי קריאת מחקרים מדעיים על דלפי, ובמשך שהייתי שם הקדשתי זמן לקריאת שני רומנים המתרחשים בדלפי העתיקה. חשבתי שמכיוון שרגש דתי הוא תופעה אוניברסאלית, אוכל לחוות משהו מן הרוח שפעמה באלו ששאבו בעבר השראה מן המקום. בין שחרית למנחה, בין מנחה לערבית, ובין ערבית לשחרית שוב, ניסיתי ללכת לאיבוד בתוך האווירה.

לא הצלחתי. למרות יופיו של המקום והמזג הרומנטי שלי, הרעיון של עלייה לרגל כדי לעבוד את אפולו נשאר זר ומוזר בעיני, כשהתהלכתי בהרים ובגבעות שמסביב לעתיקות היפות. וזאת לא רק בגלל מעצורים הנובעים מן האיסור להביע הערכה לעבודה זרה, איסור שממילא אינו תקף הלכתית בקשר לאלים כמו אפולו, שכבר אינם נעבדים בפועל.

הקדשתי הרבה זמן לשאלה “מדוע”, ונוכחתי לדעת שכל הרעיונות המתוחכמים שהזכרתי לעיל בקשר לחטא האלילות משקפים אמת אחת פשוטה: אנחנו עובדים את הבורא. אלוהי העמים אינם הבורא, ואינם מתיימרים להיות הבורא. הם מושאים להאלהה והערצה משום שהם מושלמים ביופיים, בחכמתם או בכוחם הפיזי, אך הם אינם אחראים לבריאת היקום. אמנם ישנן מיתולוגיות שבהן האלים ביחד יצרו את האדם, או אל אחד ברא את האדם כחלק ממאבק קוסמי עם אלים אחרים, אבל כל זה שונה מאוד מן הקביעה שאל אחד קבע את ההוויה כולה.

אנחנו עובדים את ה’ משום שהוא זה שקובע את תנאי ההוויה. “דעו כי ה’ הוא הא-לוהים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו” (מזמור ק:ג). “משמעות” בהגדרתה היא: ה’. אתה יכול לשאול “למה” בקשר לתופעה כל שהיא בעולם, ואז לשאול “למה” בקשר להסבר הניתן, בשרשרת בלתי פוסקת. אך עילת העילות הוא ה’. אין טעם ואין צורך לשאול “למה” מעבר לתשובה: “ה'”. הוא עשנו. הוא המחליט. הוא כח הרצון העומד מאחורי כל מה שמתרחש ביקום.

זה לא שדרכיו אינן מובנות לנו. זה פשוט שאין הסבר נוסף. רצונו כבודו וגחמתו כבודו. אנחנו יכולים למרוד בגורל שהוא מכתיב לנו ולעולם, ומכיוון שיש לנו בחירה חופשית, אנחנו יכולים להצליח במרד הזה. אך גם בעיצומו של המרד, אנחנו מורדים בו. הוא מכתיב את התנאים. מרד בו הוא דרך נוספת להכיר במלכותו.

יופיטר הוא אולי מלך האלים, אבל אין זה אלא מפני שהוא הבריון החזק ביותר בפנתיאון. לעבוד אותו רק בגלל כוחו וכוחניותו הוא עניין של שירות עצמי במקרה הטוב, או של שנאה עצמית במקרה הרע. ייתכן שאפולו הוא יפה ונדיב ובריא ושופע השראה ומנחם, ואהבה אליו יכולה להביא התעלות רוחנית למי שמאמין בו. אבל למה לעבוד אותו? למה להקריב לו קרבנות? למה לפתח אובססיה כלפי השלות שלו ולהשוות בינה לבין חוסר השלמות שלך? שוב, מדובר בשירות עצמי או בתופעה לא בריאה.

עבודת הבורא, לעומת זאת, הוא עניין אחר לחלוטין. הוא ברא אותנו והושיב אותנו כאן. בין אם הוא ברא את העולם כפי שמתואר בבראשית פרק א’ או פרק ב’ באופן מילולי, ובין אם הוא הנחה את התהליך האבולוציוני, הוא הסיבה לקיומנו והנוכחות שלנו עלי אדמות. אם ברצוננו לחיות חיי משמעות, אם אנחנו רוצים למלא את חובתנו ולהגשים את עצמנו, מוטל עלינו להשלים עם ריבונותו, לנסות להבין מה הוא רוצה מאתנו ובשבילנו, לזכור אותו תמיד, להתייחס אליו רגשית באהבה ויראה וכל מה שביניהם ולהקדיש לו את חיינו.

לעבוד את ה’ פירושו לקבל על עצמנו עול מלכות שמים. ראש השנה, יום המלכת ה’, הינו אפוא היום העיקרי של עבודת ה’ בלוח השנה היהודי, ואין זה צירוף מקרים שהוא חל ביום בריאת העולם. העובדה שא-לוהים ברא אותנו ואת כל ההוויה היא, ורק היא, מזכה אותו בעבודתנו. עבודה של ישויות, מושלמות ככל שתהיינה, שלא בראו אותנו, היא לא פחות מאשר החטאה של מטרת החיים. מסיבה זו – הבנתי סוף סוף – מקפידה התורה כל כך על איסור עבודת אלילים, ומסיבה זו העם היהודי נדרש פעם אחר פעם למסור נפש כדי לעבוד את הבורא לבדו.

כשחז”ל חיפשו עשרה פסוקי מקרא המכריזים על ה’ כמלך כדי לכוללם במוסף של ראש השנה, הם מצאו תשעה הכוללים את השורש מל”ך. אך בפסוק האחרון, השיא של פסוקי המלכויות, השורש מל”ך אינו מופיע, ונאמר בפשטות: “שמע ישראל, ה’ א-לוהינו, ה’ אחד” (דברים ו:ד). עבודת ה’ היא ההכרה באל האחד האחראי להוויה כולה כה’ א-לוהינו. הכרה זו מלווה את היהודי בשוכבו ובקומו, על ערש הדווי, ובהכרה זו מתקומם היהודי נגד רודפיו כשהוא מוסר נפש על קדושת השם. בנוסחה האולטימטיבית של עבודת מלך מלכי המלכים המילה “מלך” אינה מופיעה, אולי משום שהתואר “מלך” קטן מכדי לתאר את יסוד היקום ותכליתו. התואר “אחד” מתאים יותר. “והיה ה’ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה’ אחד, ושמו: אחד” (זכריה יד:ט).

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה בתחום תלמוד והלכה במכון שכטר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן