הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה

הרבה תמר אלעד - אפלבום

21 בספטמבר 2007

הנה נכנסה שנה חדשה. רק ביום כיפור, לפני כמה ימים, פרשנו עלינו טלית לבנה מערב עד ערב, סוכת שלום הנותנת בנו את הכוח להתכנס פנימה ולשוב משם אל עצמנו ואל אלוהינו. והנה, מסוכת השלום ההיא אנו עוברים אל חג הסוכות, מחפשים עדיין בית שיכיל את כל משאלותינו לשנה החדשה ויישאר פתוח דיו לשינויים ולתמורות. רגע לפני כניסתנו אל חג השמחה הגדולה, ננסה להתעמק דווקא במורכבות שהחג מעלה בפנינו. מורכבות שכל מי שיצא לו לעמוד מתחת לסוכה ולנענע בארבעה מינים מרגיש בה ובסתירה הפנימית העמוקה שבה. מי שעורר בי את המחשבה על רעיון זה בשיעור לפני כמה שנים היה הרב יהודה ברנדייס, אני שמחה להביא זאת גם בשמו, ומבקשת להמשיך את דבריו ולקחתם לנו לכיוון קצת אחר.

ר’ צדוק הכהן מלובלין בספרו “צדקת הצדיק” אות קע”ו, עמד על המתח שבחג בצורה הבהירה ביותר, כשקבע שהסוכה מייצגת את השלום ואילו הלולב את המלחמה – ובכך העמיד את הניגוד המשווע שבין השניים. איך יתכן ששני הסמלים הגדולים של החג מצויים בסתירה גדולה כל כך זה לזה? מה משמעות החיוב וההקפדה בשניהם דווקא? בשורות הבאות ננסה לבחון כל אחד משני סמליו הגדולים של החג.

בתיקוני הזוהר (כט א) כינו את הלולב וכל ארבעת המינים כ”מאני קרבא”, כלי קרב. דברי הזוהר מבוססים על מדרש בויקרא רבה פרשה ל’, שםנאמר: “אמר רבי אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב”ה בר”ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב”ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון”. כלומר, כאשר ישראל מנצחים בדין של ראש השנה (ואולי כסמל מקדים לאמונתם בנצחון זה), הם יוצאים עם סימן של ניצחון בדמותעלי התמר והאתרוג. מבחינה היסטורית יתכן שהמדרש מתבסס על המנהג הידוע לעטר אתהמנצחים בתחרויות יוון ורומי בעלים ובזרים, אך מעניין שתפיסת הלולב כסימן לניצחון מוסברת על ידי תיקוני הזוהרבצורה שונה: לא כפרס או אות של מנצח, אלא פשוט, כנפנוף בכלי המלחמה עצמם. לפי גישה זאת, ארבעת המינים מסמלים עולם של התמודדות, אתגר ומאבק. והנפנוף בהם, הוא הכרה מתמדת במתח ובמאבק המצויים במציאות תדיר.

ואכן, אפילו חג השמחה הגדולה איננו פטור ממאבק וממתח. לאורך החג כולו אנו שבים ומבקשים על הגשם, בכל בוקר מבקרי החג אנו מקיפים את הבימה כשם שהקיפו בעבר את מזבח המקדש, ובנענועי לולב מבקשים את הגשם. אולם מה שנראה לעתים כטקס פגאני, יכול גם להתפרש אחרת. התלמוד הבבלי במסכת מנחות דף סב עמוד אמציע: אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים. בגמרא מוסבר שיתכן ונענועי הלולב הם ביטוי למלחמה כנגד רוחות רעות וטללים רעים – הפירוש הראשוני הזה בגמרא מצומצם משהו ומתאים לעולם חקלאי. אך אם נרחיב את הדברים, נמצא כי יתכן ובתפילת ההושענות אנו מתפללים עלהתמודדות מוצלחת עם המציאות במובן הרחב ביותר. למען זה יוצא האדם לקרב כבר בפתיחת השנה, מזוין בארבעהמינים מול כל ששת המימדים שבהם חי, לאמור: ארבע רוחות השמים, מה שמעליווכל שמתחתיו.

כהמשך לאותו רעיון מתאר אותו מדרש בויקרא רבה את ארבעת המינים גם כמייצגים את אברי האדם -הלולב הוא השדרה, האתרוג הוא הלב, ההדס מסמל את עיניים והערבה היא הפה, וכל הארבעה יחד מרכיבים את האדם השלם. כך עובר המתח המתמיד מן המציאות הכללית אל האדם גופא, ובו מתקיימים מתחים מתמידים בין הכוחות השונים. בדרשנות רדיקלית ממש ממשיך המדרש ומעלה את הרעיון שארבעת המינים מייצגים גם את הקב”הבכבודו ובעצמו. וכך, באמצעות הפרשנויות כולן, מתאר המדרש את המאבק המתמיד אשר ישנו באדם ובאלוהות. התעוזה להצביע בחג השמחה, באמצעות כלי מלחמה אלה, על המתח המתמיד שבמציאות, וכל זאת ערב השנה החדשה, נראית פתאום מרשימה, מפוכחת ומלאת עומק וחכמה.

ולעומת כל אלה, הסוכה. לאורך כל חודש אלול ועד להושענא רבה אנחנו אומרים את מזמור כ”ז בתהלים “כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי”.אותה סוכה מתוארת גם בישעיהו פרק ד: “וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר”. הסוכה המיוחלת הזאת היא אותו מקום המוגן ממאבק. במישור ראשוני, היאמגינה על החקלאי ומשמשת לו “לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר”. במישור השני,היא משמשת מגן מפני מזיקים. והנה במשמעה זה מופיעה היא במלוא הדרה בברכת השכיבנו בה אנו מתפלליםשהקב”ה יגן עלינו מפני מדגם של מכלול הצרות – אויב, דבר וחרב ורעב ויגון – ומבקשים “והסר שטן מלפנינו ומאחרינו” בזכות “הפורש סוכתשלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים”. במישור השלישי והרחב יותר, הסוכה משמשת כ”מרחב מוגן” מפני היצר הרע ולכן על פי פרשנות זו היא היא תיאור מקומםשל בעלי תשובה. בכל אלה – מהווה הסוכה הארעית סמל למרחב מוגן קבוע ונצחי. ההכרה בנוכחותה המתמדת של האלוהות, תחושה זו של חסייה בצל ה’, היא מעלתה של הסוכה.

וכך דרים בכפיפה אחת כלי מלחמה וכלי שלום. ארבעה מינים וסוכה. לא בכדי תיאר זאת ר’ משה בן יעקב אדהאן- אב בית הדין ומנהיגההרוחני של קהילת מכנאס שבמרוקובמאה ה-18בפיוטו: “סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּהיַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה”. יחד דייקא, שני סמלים הזקוקים זה לזה ומעצימים זה את איכותו של האחר.

בראשית השנה איננו מבקשים לנו מציאות אחרת או אישיות אחרת. להיפך, אנו לומדים את אישיותנו ואת המציאות כפי שהן, מברכים על הטוב ועל הרע הנתונים לנו, ונערכים להתמודדות מחודשת עם השתיים. לא בכדי לימד רבי אליעזר (בבלי סוכה כז ע”ב): “כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים – משלך”. בסוכות מנחה אותנו מורשת ישראל להתחיל לעבוד על המציאות ועל עצמנו. לצורך כך עלינו לקחת לנו “משלנו”. אין מי שייטול מאיתנו את העבודה הקשה הזאת, היא מוטלת עלינו בלבד, שלנו היא ועל כך אנו מצהירים בלולב ובסוכה משל עצמנו. החובה האישית לקיים כל אחד משני סמלים מנוגדים אלה היא הצהרה דתית. וכך, תוך כדי אחיזה בכלי מלחמה אנו פורשים מעלינו סוכת שלום. איננו מוותרים על אף אחת משתי הצלעות ביניהן עתידה השנה החדשה לנוע. בידינו אזמל לשינוי ותמורה, ומעל ראשינו שכינת אל.

כך נכנסת שנה חדשה. ולוואי ונרון בה ונשיר תהילה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן