הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ניצולי השואה בישראל – סמלים חיים (בעוני)

נקודה למחשבה, לקראת יום הזיכרון הבינ”ל לשואה ולגבורה

יש לנו מחויבות מיוחדת לרווחתם של ניצולי השואה. הוספנו היום בממשלה משאבים לסיעודם, לרווחתם, לתרופות, ונוסיף עוד ככל שיידרש ובנפש חפצה. ניצולי השואה הם סמל התקומה. הם שעברו את מראות השואה, הם ראויים לחיות את שארית ימיהם בנחת ובשלווה.
(בנימין נתניהו)1

יקיריי ניצולי השואה […] ישראל היללה את הגבורה אבל לא תמיד חלקה די כבוד לגיבורים עצמם. הגיעה העת. ולא תמיד הקפדנו להאזין לדפיקות ליבם. למזונם. לבריאותם. הגיע עת התיקון.
(שמעון פרס)2

רוחב הלב והיד שמפגין נתניהו כלפי הניצולים והדאגה שמבטא פרס משקפים נאמנה את המיית לבם של רבים בישראל כיום. בישראל 2015 ניצולים רבים חיים בבדידות, בעוני, נאלצים לוותר על מזון או על תרופות.3 ליקויים עמוקים מלווים את הטיפול הרווחתי של המדינה בניצולים מאז החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה ב-1952, בכל הנוגע לפיצויים אך גם בנוגע להחזרת רכוש וכספים של קרבנות שואה המוחזקים בידי מדינת ישראל. ההיסטוריון יוסי כץ סובר שישראל נקטה מדיניות של ויתורים על חשבון קרבנות השואה מתוקף יחסה המזלזל והמאשים כלפיהם שרווח בשנות החמישים. ראול טייטלבוים סבור שממשלות ישראל הפגינו אדישות כלפי הניצולים והתעניינו בפיצויים רק כשאלה הניבו רווח למדינה.4 הפירוש שמעניקים שני החוקרים לפרשיית הטיפול בניצולים אינו נותן את הדעת בצורה מספקת לאי ההלימה, פרדוקס ממש, אשר עומד ביסוד הדברים: מדינת ישראל נוקטת הזנחה שיטתית וארוכת שנים דווקא כלפי מי שמוגדרים, תרבותית וחברתית, כבבת עינה – ניצולי השואה.

“ניצולי השואה הם סמל התקומה”, קובע נתניהו בנאומו. “אנו סמלים חיים של הרצון לחיות אשר נותר כתקווה אחרונה להישרדותו של המין האנושי בעידן של השמדה טוטאלית”, כתב ניצול השואה עמנואל טנאי.5 “שילובם של ניצולי שואה במסע לפולין הוא אחד הדברים המשמעותיים והחשובים ביותר במסע לפולין”, מפרט חוזר מנכ”ל.6 ניצולי השואה חדרו ללב החברה הישראלית במשפט אייכמן וכיום מעמדם כסמלי זהות מבוסס ומוכח.

על פי ההיגיון המוכר לנו, “התקציב משקף את ערכיה של המדינה – את מי היא מעריכה, את עבודתו של מי היא מעריכה ואת מי היא מתגמלת […] וכן את מי, את מה ואת עבודתו של מי היא איננה מתגמלת”.7 היעדר ההלימה בין האדרת הניצולים ובין הזנחתם נותר בלתי מוסבר.

במאמר זה ברצוני להציע נקודת מבט חדשה אשר עשויה ליישב את הפרדוקס וזה עיקרה: בין ההזנחה של הניצולים לבין הפיכתם לסמל אין סתירה אלא דווקא יש הלימה ועקיבות. יתרה מכך, עלינו לשקול את האפשרות כי להאדרתם של הניצולים ולהפיכתם בידי החברה הישראלית לסמלים חיים – תפקיד בהזנחתם.

“המבנה המיתי”, כותבת ההיסטוריונית יעל זרובבל, “מבסס את קדימות המסר האידיאולוגי על פני הדיוק ההיסטורי ומאדיר את המשמעות הסמלית של האירוע על פני האילוצים ההיסטוריים שמכתיבים זמן ומקום ספציפיים.”8 כלומר – ההסמלה מרחיקה את הציבור מפרטי היומיום ומטשטשת אותם. באותה הרוח, סובר האנתרופולוג וחוקר הדת מירקאה אליאדה, שהדרך היחידה של הזיכרון הקולקטיבי לשמר אירועים היסטוריים ואינדיבידואליים היא להפוך אותם לארכיטיפים, כלומר לבטל את כל הייחוד ההיסטורי ואת כל הייחוד האישיותי שלהם.9 סמליות, כפעולה של הפשטה ושל הכללה, פועלת למעשה בכיוון הנגדי לאינדיבידואליות המזמינה המחשה ופירוט. כשאנו הופכים דבר מה לסמל, הוא נאפד קדושה. ככזה, הוא לא מזמין רגישות ואינו מפנה את תשומת הלב אל הגשמי, הארצי, היומיומי. מושא הסמל הופך דווקא לבלתי נגיש, לבלתי מושג. כך, לדוגמא, מתאר אבישי מרגלית את העד המוסרי: “אנו מאצילים עליו סוג מיוחד של כריזמה. הכריזמה נגזרת מסוג מסוים של התנסות אשר מורמת לכדי רוחניות גבוהה והופכת את העד לכח מוסרי.”10

השורות הבאות שנלקחו מיומן מסע של תלמידה לפולין מדגימות את אופנות ההסמלה:

הכרנו את איש העדות שלנו, פנחס, שהוא אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי לפגוש. הוא סיפר לנו חלק מסיפור חייו בתקופת השואה .יש אנשים כל כך אמיצים וחזקים. אני בטוחה שגם הנספים היו בעלי תקווה וחזקים ,אבל גם החזקים לפעמים נופלים.11

פנחס הוא סמל חי וככזה הוא מופקע מממדיו האנושיים היומיומיים והופך לגיבור נשגב. המעמד הסמלי המקודש של הניצולים מתברר כמנותק לחלוטין מכל אחריות לשלומם ולרווחתם במקרה הקיצון הבא:

בתום עדותה של חנה, ניצולת שואה, נסו חברי משלחת הנוער לאוטובוסים מפאת הקור והותירו אותה לגמרי לבדה ליד האנדרטה במיידנק. עם ספירת הנוכחים באוטובוס התגלה חסרונה. חנה החליקה ונפצעה קשות ופונתה לבית חולים מחוסרת הכרה. בנה הוא שטיפל בה שלושה שבועות ודאג להחזרתה לארץ. בהליך המשפטי הממושך, הסיר משרד החינוך אחריות: “התובעת היא אשה מבוגרת ברת דעת, שבחרה להצטרף למסע לפולין באופן חופשי. לא אמור היה להיות לה ליווי […] התובעת לא הייתה ערנית, לא נקטה אמצעי זהירות כדי למנוע התאונה, עשתה מעשים שכל אדם סביר לא היה עושה, ולא פנתה בבקשה לעזרה.”12

נתמקד בהתנהלות המשלחת עם חנה ונראה כי התמונה מתבהרת: “כליאתם” של הניצולים במעמד של סמלים חיים מטפחת חשיבה עליהם במושגים ערטילאיים ומופשטים. בכך היא פועלת לטשטוש ולהצללה של צרכיהם הארציים ומזמינה ריחוק של יראה ולא התקרבות ולקיחת אחריות.

תכלית דבר, הסברה לפיה האדרתם של הניצולים והפיכתם לסמלים חיים היא ערובה לשמירתם כאתרוג בידי המדינה, היא שגויה. כץ וטייטלבוים שיערו שהזנחת הניצולים היא תוצאה של זלזול ואדישות כלפיהם. הדיון הנוכחי מעלה את הסברה המאתגרת כי המיתיפיקציה וההסמלה של הניצולים לא רק שאין בה כדי לסייע לשיפור מצב העניינים הבעייתי – היא אף תורמת לביסוסו.

לזכותנו – יש סיבה לאופטימיות. החברה הישראלית הוכיחה בעשור האחרון כי יש לה עניין בפרטי חייהם של גיבוריה הניצולים וכי היא מוכנה להילחם עבור קיומם הגשמי בכבוד. בשנת 2002 עמדה חברת הכנסת דאז קולט אביטל בראש ועדת חקירה פרלמנטרית לאיתור והשבת נכסים של קורבנות השואה. מסקנות הוועדה שהוגשו בשנת 2005 אוששו את מצבם העגום של ניצולי השואה בישראל ובעקבותיה נחקק חוק נכסים של נספי השואה, שהוביל להקמת החברה להשבת הרכוש לקורבנות השואה.13

שנת 2007 הייתה לנקודת מפנה בשיח הציבורי. במהלך טקס “לכל איש יש שם”, הפגינו ברחבת הכנסת מאות סטודנטים וחניכי תנועות הנוער כדי למחות על הטיפול הממשלתי בקצבאות הניצולים, וקראו “מצעד החיים זה כאן”.14

תחקירם של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז “מוסר השילומים” עורר סערה ציבורית ומחאה קולנית. פעולות המחאה והמודעות הציבורית החדשה הובילו ועודן מובילות לשינויים בחקיקה ולהקצאות משאבים, כולל תכנית סיוע ממשלתית לניצולי שואה בעלות של מיליארד שקלים לשנה שנכנסה לתוקפה בחודש יוני 2014.15

יש לשים לב: מעבר להפעלת לחץ ציבורי על הממשלה שמטרתו לשפר רווחתם של הניצולים, אנו עדים לצמיחתן של מגוון יוזמות חברתיות המכוננות מגע ישיר ובינאישי בין ציבור הסטודנטים, החיילים ותלמידי בתי ספר בישראל לבין ניצולי השואה. יוזמות אלה פורצות את מסגרת היחסים ה”ממלכתית” שמכתיבה פרקטיקת מתן העדות במשלחות, הרחק בפולין. זוהי בעיני מגמה “פוסט-סמלית”, בחירה ישראלית לקלף את מעטה הקדושה מן הסמלים החיים בקרבנו, להישיר מבט אל גשמיותם ולראות בה את ענייננו.

אסיים בקריאתו של צעיר, הקורא לנו מעל גלי הרשת להשתתף בפרויקט ‘פרח לניצולי שואה’ בקרית ים, ינואר 2014.

היום נפגשתי עם משה, משה הוא ניצול שואה בן 81, החי לבדו בדירה קטנה וישנה בקריית ים. משה בקושי הצליח לשרוד את החיים בשואה והיום הוא בקושי מצליח לשרוד את החיים היומיומיים […]. הוא אמר שיש לו ילד אחד […] “אבל אין לו זמן בשבילי.[…] להיות לבד זה הדבר הכי קשה בעולם, כבר כל המשפחה והחברים נפטרו ואני נשארתי לבד […]” מי שמעוניין להתנדב שעה אחת בשבוע עם ניצולי שואה בודדים כמו משה, יכול להתקשר ואנחנו נדאג לשבץ אותו, תומר.16

המאמר פורסם באנגלית באתר Jerusalem Post ביום שלישי, 27.1.15, יום הזיכרון הבינ”ל לשואה ולגבורה.

[1] שרגא כהנוב (8.4.2013) דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת הפתיחה הממלכתית לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, מבזקים ותמונות.

[2] שמעון פרס (7.4.2013) אבדו נכסים, נשמרו הערכים. דברי נשיא המדינה בעצרת הזיכרון הממלכתית ביד ושם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. News1 מחלקה ראשונה.

[3] עומרי אפרים, “50 אלף ניצולי שואה עניים: ‘כמה נחיה’?” (Ynet ידיעות אחרונות, 23.4.2014).

[4] יוסי כץ, על חשבון הקורבנות. עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל (ישראל, 2009): בפרט 167 ; ראול טייטלבאום, הפתרון הביולוגי. שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה (תל אביב, 2008): למשל 148, 234-5, 312.

[5] Emanuel Tanay, “on being a Survivor,” in Bearing Witness to the Holocaust, 1939-1989 ed. Alan L.Berger (USA, 1991): 17-32, 22.

[6] מתוך אתר המסעות לפולין של מנהל חברה ונוער במשרד החינוך 

[7] Rhonda Sharp & Ray Broomhill, “Budgeting for Equality: The Australian Experience,”.Feminist Economics 8:1 (2002): 25-27, 26.

[8] Yael Zerubavel (1995). Recovered Roots. Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition. Chicago: The University of Chicago Press, 216.

[9] Mircea Eliade (1959). The Myth of the Eternal Return or, Cosmos and History. New York: Princeton University Press, 46.

[10] Avishai Margalit (2002). The Ethics of Memory. Cambridge: Harvard University Press, 178.

[11] יומן מסע- פולין, 18-25 ביוני 2006. ללא שם. http://goo.gl/Lxbjxv

[12] אורלי וילנאי (28.5.2014). “משרד החינוך נגד חנה, אשת העדות שהושארה פצועה במיידנק”, הארץ.

[13] כיום משמשת אביטל בתפקיד יושבת ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.

[14] יאיר אטינגר (16.4.2014). “מאות מפגינים מול הכנסת במחאה על מצבם הכלכלי הקשה של ניצולי השואה”, דה-מארקר.

[15] אדריאן פילוט (27.4.2014). “הממשלה אישרה: הסיוע לניצולי השואה יוגדל בכמיליארד שקל”, גלובס

[16] https://www.facebook.com/k.yam.city/posts/693444480677234

ד"ר גליה גלזנר חלד היא פסיכולוגית חברתית, מרצה לחינוך יהודי, מנהלת התכניות האקדמיות במכון שכטר ויועצת אקדמית בתכניות מקב"י (מנהיגות קהילתית ברוח היהדות) ומשל"י (מובילי שינוי להתחדשות יהודית). היא מלמדת קורסים בנושא יהדות זמננו ולימודי משפחה וקהילה. ד"ר גלזנר היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת בן גוריון. היא חוקרת שאלות של זהות וזיכרון בחברה הישראלית, בייחוד אודות זיכרון השואה בארץ. מתגוררת בקריית אונו.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן