הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מתוך דברי חתן פרס ליבהבר תשס”ט

מוקי צור

18 בדצמבר 2008

בימים אלו אני עוסק בכתיבת ספר על תולדות דגניה. מאה שנים לקיבוץ. אני עושה זאת באימה רבה. קהילה שרושמת סיפורו של כל מי שעבר בה. כל וויכוח, כל חגיגה, כל נוסח, כל מנגינה. קהילה מורדת כי היא חפצה המשך. קהילה המעבירה מסורת כי היא מכירה בבחירתו של כל דור, של כל יחיד.

אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אחד מתוך מחקרי. זהו סיפורו של בן רב, רבי. קראו לו יצחק בן יעקב. לקראת עלייתו ארצה הוא ביקש להכשיר את עצמו. הוא וחברו הטוב החליטו להתאמן בחטיבת עצים. תמהו בני העיירה הבן של הרב חוטב עצים? אחרי אימונים מפרכים חטבו הצעירים כל כך טוב שנשאר להם עודף גדול של עצים. הם חילקו את העצים לעניים, – את זה אנחנו מכירים, אמרו האנשים בעיירה. אלו הצדיקים הנסתרים שחוטבים בהסתר עצים לעניי העיר. זהו סיפור חסידי טוב!

לפתע עברה השמועה: הבן של הרבי עשה זאת לא כצדיק נסתר אלא כחלוץ גלוי . הוא עומד לעלות לארץ ישראל לעבוד את האדמה. זו היתה רעידת אדמה . יום אחד עמדו אנשי העיירה לצפות במחזה קורע לב. האב, הרבי,עמד עם בנו ליד הגשר. אם יעלה הבן על הגשר ,יפר את מצוות אביו ויעלה לארץ ישראל. קרע. אם יישאר,יגנוז את חלום העבודה בגרזן ואת אהבת ציון לה נשבע. הבן עלה על הגשר. חלק מהצופים במחזה נשבעו אזללכת בעקבות החלוץ ולהעז להיפרדמהוריהם. חלקבכו על גורלו של האב.

אחת השאלות העולות במחקרי היא מה לוקח עמו איש העולה ארצה? אני בודק את ציודם של לעולים הצעירים, משום שאף פעם בחיי לא הייתי צריך לקבל החלטה על מזוודת חיי. במקרה של יצחק טבעי היה בעיני שהוא ייקח עמו את הגרזן כפי שעשו רבים מן העולים: היה חלוץ שהצטייד בפטיש לעבודתו, היה שהצטייד בצנימים כי הבין כי אין בארץ מה לאכול, היה שהביא ספר לנשמתו ואחר הביא את מכתבי אהובתו. יצחק בן יעקב לא לקח את הגרזן הוא לקח עמו קתרוס. גיטרה. היא שמורה בבית בתו עד היום. הגיטרה שעלתה ארצה ב1908 ומלווה עד היום את בניין הארץ.

יצחק בן יעקב היה איש שחזר בשאלה. זה היה ברור לחלוטין. הוא חשב כי אם לא ייעשה כן יצטרך לוותר על הארץ ולא היה רוצה בכך. על כן הוא היה לא ביקש שהרב יערוך לו נישואין. כדברי הימים ההם לא התחתן, הוא התחדר, כלומר הקים חדר משפחה. לגביו המושג להתחדר לא כל כך מדויק משום שכאשר אשתו הצטרפה אליו עם מזרונה הם גרו באוהל דווקא. יצחק גידל באום ג’וני חיית מחמד מיוחדת במינה: אייל. עד כמה שידוע לי הוא לא ייחס לעניין שום חשיבות תיאולוגית . זה לא היה האיל של עקדת יצחק וגם לא השעיר לעזאזל. זו היתה חית מחמד. יצחק היה איש של פרוייקטים חילוניים. הוא השתתף באחד הפרויקטים המיוחדים לדורו: הוא השתתף בקניית פרות בהולנד למפעל הרפת הארץ ישראלית, אך האקלים של ציון לא אהב את הפרות הללו והן החלו למות. אז הכליאו אותן בפרות הדמשקאיות ונולדה הפרה הישראלית הטובה בעולם. נראה הדבר כי אביו של יצחק בן יעקב צריך היה לעמוד שם ליד הגשר בעיירתו ולתמוה לאן הגיע בנו.

בסוף שנות השלושים הקים יצחק בן יעקב מועדון טיסה בעמק הירדן שקראו לו ‘אווירון.’ האופק היה ברור: מועדון זה היה הגרעין של חיל האוויר הישראלי.

יצחק השאיר לנו הרבה רשימות ומכתבים. באחד מפנקסיו מצאתי אזעקה: משפחתי על הגבול. היא רעבה ללחם. אני צריך לעשות משהו. מסתבר שהעיירה עברה אירועים קשים בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה.יצחק בן יעקב שקרע קשרים בעבר היה האיש שדאג לגורלה.עשרים ואחד אנשי משפחתו של יצחק בן יעקב עלו ארצה. ביניהם אביו הרב . כולם עברו על הגשר שהוא עצמו בנה עבורם. מי ידע היכן נמצאים השורשים והיכן הצמרות? אפשר רק להשתתף בתמהונו של תנחום תנפילוב אף הוא ממייסדי דגניה שראה את דקלי הוושינגטוניות ששתל במו ידיו בחצר הקבוצה צומחים אל על ואמר בתימהון רב: אוי כמה גדל המרחק בין השורשים לבין העלווה הירוקה!

דודו של אבא שלי, הרב חיים טשרנוביץ, רב צעיר, ביקש ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים יהדות. הוא היה ציוני ואיש מלא ידע בקורות ההלכה היהודית אך הבעיה היתה אחרת: מאין ימצאו מקורות כספיים להקים קתדרה ליהדות באוניברסיטה העברית הצעירה שעמדה לקום עלהר הצופים?

עשיר גדול היה בין ציוני רוסיה בשם גוץ. הוא השאיר בצוואתו סכום כסף גדול לרכישת יבנה. הציונות הוא אמר, צריכה להחיות את יבנה לא פחות מבניין ירושלים .הוא נפטר צעיר. צוואתו הופקדה בידי מנחם אוסישקין האיש החזק של הציונות הרוסית.

לחיים טשרנוביץ היה רעיון : יקימו קתדרת ‘יבנה’ באוניברסיטה של ירושלים בכספו של גוץ ובכך תמומש צוואתו . תורת יבנה תשמעבחוצות ירושלים על ידי ראש ישיבת אודיסה, חיים טשרנוביץ. אוסישקין לא הסכים. יבנה הוא טען, צריכה להיות יבנה הריאלית. לא הרעיון בלבד. האדמה. חיים טשרנוביץ לא התיישב בארץ כמו שחשב. סיפור זה תרם אמנםלסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק את אחד ממוריו אך הוא גם השאיר צלקת בליבו של חיים טשרנוביץ .הכרעתו של אוסישקין תרמה לנו גם את בירתו של הקיבוץ הדתי, את קיבוץ יבנה, שהוקם כקיבוץ המקים ישיבה על אדמות יבנה ההיסטורית וקם לצידה. וכל זהבכספי עזבונו של גוץ. במחקרי חסרה עוד חוליהבשרשרת. שמועות עקשניות טוענות כי מנהיג חשובבמהפכה הקומוניסטית הכופרת בברית המועצות היהממשפחתו של גוץ. עכשיו אתם מבינים כי גשרים, פתיחות, קירבה וטעם, סובלנות, הכלה, הם הסיפור האמיתי.

הרבה שנים וטלטלות עברנו מאז. לעתים קרובות למדנו כי מעשי בראשית קשורים אל העיקר לא פחות מאשר פירושי קץ הימים. למדנו כי קינת הערב יכולה להיות משמעותית וחכמה מחדוות הבוקר האפולוגטית. כי כאבי צמיחה טובים משלוות האדישות. בחיפוש אחרי העיקר בחיינו כמחנכים למדנו לתת אמון ביסוד הבחירה שאינו תלישות, בפלורליזם שאינו ממסד את הבדידות, באחריות שאינה דיכוי עצמי, בדיאלוג שאינו מתחמק מהתביעה האינסופית של האחר, בפוליטיקה שמסרבתלהיות רקמלחמה בצורה אחרת, למדנו להאמיןבציונות שהיא פרי מאוויים כלל אנושיים, באוניברסליות שאינה מתעלמת מגורל עניי עמך, ביצירה עצמית המקבלת השראה ממקורות הרוח וסיפורי החיים של אמהותיך ואבותיך. היו אנשים בארץ ובעולם היהודי שהאמינו כי רק בקרע ובניתוק חוט הטבור , רק בפרידה מצוי הסיכוי לגידול, לצמיחה. היו כאלה שראו בנתק רק בגידה והתפוררות. אך אנו יודעים כי בחיינו, כפי שתיארו לנו חכמי תורת הסוד היהודי, תינוק היוצא לעולם, כיוצא מצרים, בין המיצרים של אמו נפרד ממנה בפצע. אך מיד אחרי פרידתו יבקש את חיק אמו . כשהוא מתחבר מחדש לשד אמו הוא מפנה את גבו לעולם על מנת שיוכל להתייצב מאוחר יותר מולו שלם יותר, מלא רצון לבנות ולצמוח. חיי הרוח היהודיים גם הם בנויים ממתחים אלו, מהסתירות הללו.

אנו, כמחנכים מימי קדם , עומדים כמיילדים המשתתפים בפני הפלא והאסון של החיים היהודיים ,כמייצגים את עיקרון חיוב החיים שאינם השתקפות רק שלנו ומאווינו, גם לא העתק מכני של המקורות שאנו מביאים בפניהם. הם מתקיימים על בסיס של מפגש אמיתי של מי שרואה לסביבותיו המידיים ופתוח אל האופק הרחוק , של יצירה של מי שאינו מסתפק בחלום אך גם לא בהתעוררות אל האשלייה . מי שמצליח לכפור בכך שמה שמופיע בעולמנו כמצוי , ונראה כמחסום מוחלט בפני הראוי,הוא האמת.

פלא קרה לנו. בצד הצונאמי הרוחני שתקף את בני דורנו ולקח אותו בשבי באשליית הקונים והמוכרים, בצד הידיעה כי הנורא במאורעות המאה בה גדלנו, השואה, לא הצליחה במודעותה לחסן את האנושות נגד פגיעות אנושות באדם, בחברה ובטבע. בצד מירוצי ההון והגלובליזציה של העוול, בצד פולחן האדישות הרוחנית המשריינתמחודרנות ואלמוניות, צומח דור שאינו נכנע לגזר הדין שמשדרים לו ללא הרף. מציג ערעור והרהור על ידי רצון לחיות בקהילה, בשותפות , תוך לימוד מתמיד, גילוי מחודששל מקורות, יצירה ואחריות חברתית . גם בארץקמו לנו קבוצות צעירות של מחנכים. להן יוקדשו פירות פרס זה שקיבלתי זה עתה.

בזכות הפרס יוכל קיבוצי לאפשר לקבוצות שיתופיות הפועלות בארץ לקיים לעצמן מפגשים לימודיים על שפת הכנרת. הן תוכלנה להמשיך לעצב את דרכן ולחזק את כוחן בתקווה גדולה כי מקבוצות אלו של חלוצי חינוך ,לוחמים למען צדק חברתי, לומדי יהדותולוקחים אחריות לעתידה יימצא נתיב מתחדש להתמודדות עם האתגר של בניית חברה דמוקרטית יהודית הלומדתאת עצמה, היוצרת ונאבקת לתיקון אנושי ויהודי.

 

מוקי צור חבר קיבוץ עין גב, איש חינוך ומחשבת ישראל, מופתלסובלנות פתיחותולמחויבות לערכי הדמוקרטיה המשולבים בערכי היהדות, הוא חתן פרס ליבהבר לשנת תשס"ט. מפעליו השונים והרבים של מוקי צור בתחומי ההגות והחינוך תרמו לשבירת הקוטביות בחברה הישראלית בנוגע לשאלות של דת ויהדות, הביאו לכך שחילוניים ודתיים,ישבו לדון יחד בנושאי היסוד של הזהות הישראלית ועל ידי כך יצרו שינוי אדיר בתרבות השיח היהודי- ישראלי.
פרס מרק והניה ליבהבר לעידוד סובלנות דתית ופתיחות תרבותית במדינת ישראל נוסד בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ז"ל. את הפרס בסך 100,000ש״ח יזמו הרב מרק ליבהבר וד"ר הניה לבהבר והוא מוענק עבור תרומה משמעותית להשגת סובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן