הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח – צדק חברתי בתורת התנאים

ד"ר מוטי ארד

21 בנובמבר 2010

האתגר המונח לפתחו של יהודי המאמין באמת ובתמים באפשרות לקיים מדינה יהודית שהיא גם מדינת כל אזרחיה, הוא להתמודד בכנות עם המקורות המכוננים של התודעה היהודית בשאלת מעמדו של גוי במדינה היהודית. במוקד מחקרי נמצאת מחלוקת שני בתי מדרש מרכזיים בתקופת המשנה – של ר’ ישמעאל (ר”י) ושל ר’ עקיבא (ר”ע), של תלמידיהם, ושל תלמידי תלמידיהם, דור עריכת המשנה. כמעט כל הידוע לנו על חכמים אלה בא מתוך הספרות התלמודית, ונדרשת זהירות רבה בהסקת מסקנות היסטוריות על חיי החברה היהודית בארץ ישראל במאה השנייה לסה”נ על סמך ספרות שלא התיימרה להיות היסטוריוגרפית. יחד עם זאת, יש בספרות התנאים שנוצרה בארץ ניסיון ליצור דגם הלכתי שלם לחיי עם ישראל בארצו, ומשנת רבי יהודה הנשיא (רבי) התקבלה כקאנון מקודש לשני התלמודים ולספרות ההלכה עד ימינו אלה. עיון מסודר בהתפתחות ההלכה בשלושת הדורות מר”י ור”ע ועד רבי יכול ללמד על הלכי רוח שונים בחברת החכמים לפני ואחרי מרד בר כוכבא ביחס לגוים שבסביבתם. נדון במשנה אחת העוסקת בזכויותיו של גר תושב. (המונח “גר תושב” בא בארבע משניות בש”ס – בבא מציעא פ”ה מ”ו, שם פ”ט מי”ב, מכות פ”ב מ”ג, נגעים פ”ג מ”א. אין המשנה מגדירה מיהו גר תושב, אלא מחוור בכל מקום שאינו עובד כוכבים ואינו ישראל רגיל. ונחלקו בהגדרתו (ראו עבודה זרה סד ע”ב, סנהדרין נו ע”א), ובהלכה נקבע שמדובר באדם שקיבל עליו לקיים שבע מצוות בני נוח בפני בית דין של שלושה.)

המשנה במסכת בבא מציעא פרק ט משנה יב (הנוסח לפי כתב יד קאופמן, ושם יג-יד) שונה:

אחד שכיר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים יש בו משם ביומו תתן שכרו ויש בו משם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר… גר תושב יש בו משם ביומו תתן שכרו ואין בו משם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.

ובכן, מעביד המלין שכרו של עובד או של נותן שרות עובר על שתי מצוות: מצות עשה לשלם לשכיר-יום בו ביום, ומצות לא תעשה שלא להלין שכר עד הבוקר. לעומת זאת מעביד המלין שכר של גר תושב אינו עובר על הלאו החמור והעיקרי של הלנת שכר, אלא רק מבטל מצוות עשה של “ביומו תתן שכרו”. המשנה נוקטת בשמות האיסורים כפי שהם באים במקורם בשני מקורות שונים בתורה: מצוות עשה לשלם לשכיר יום ביומו באה בספר דברים כד יד-טו: “לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא”. ואילו איסור הלנת שכר בא בספר ויקרא יט יג: “לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר”. ניכר שהמשנה נקבעה על סמך שיטת מדרש של הפסוקים שהיתה נהוגה בין התנאים. ואכן, עיון בתוספתא (קובץ ההלכות התנאי הקרוב ביותר למשנה בצורה ובתוכן) מחזק רושם זה, ומאפשר הצצה לשלב קודם למשנה. הנה הקטע המקביל (ב”מ פ”י ה”ג-ה”ד, ליברמן, 118-117):

הלכה ג הכובש שכר שכיר עובר משום חמשה לוין משום בל תעשק ובל תגזול ובל תלין ולא תבא עליו השמש

הלכה ד אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים עובר משום שמות הללו ר’ יוסי בר’ יהודה או’ שכר אדם עובר משום שמות הללו שכר בהמה ושכר כלים עובר משום בל תעשק [גר ותושב עובר משום בל תעשוק] ומשום ביומו תתן שכרו

הנה המקור לשֵׁמוֹת שמנתה המשנה, והמעיין יזהה את כולם בשני הפסוקים שבתורה, אלא שבשלב הקודם למשנה החמירו התַּנָּאים יותר בעונש הלנת שכר, וקבעו חמש מצוות שעובר עליהן בעל הבית, ארבעה לָאוִין (עושק, גזל, בל תלין, ולא תבא עליו השמש) ועשה (ביומו תתן שכרו).[1]

לעומת זאת ההלכה ביחס לגר תושב עלתה רק בדעת יחיד, תנא בן דורו של רבי, אשר קבע לָאו של “לא תעשוק” בנוסף לעשה “ביומו תתן שכרו”, בשעה שדעת הרוב לא הזכירה אותו כלל. הכרעת המשנה שלא למנות את העושק בכלל האיסורים נוגעת לכלל הלכות הלנת שכר, ולאו דוקא ביחס לגר תושב; לעומת זאת המשנה קיבלה את דעת המיעוט בתוספתא והחשיבה את הגר תושב בכלל האנשים שחובה לשלם להם שכר בזמן. זו היא אפוא התפתחות חיובית בהשוואה לדעה הרווחת בין החכמים בדור שלפני רבי. על דור קודם זה אנו תוהים, שהרי הם דרשו את הפסוקים, והלא הפסוק בדברים אומר במפורש “לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ”. האם הדבר נובע משיטת מדרש הפסוקים, או שמא מדובר במגמה כללית נגד מי שאינו “משלנו”?

נראה בעיני שאת התשובה עלינו לחפש בבתי המדרש ובמגמותיהם הפרשניות והאידיאולוגיות. נעיין תחילה במדרש מובהק של בית מדרשו של ר’ עקיבא, ספרי דברים פיסקא רעח:[2]

לא תעשוק שכיר עני ואביון, והלי כבר נאמר לא תגזל? מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לווין: משם בל תעשק, ולא תגזל, ולא תלין פעלת שכיר, ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש כי עני הוא. מכלל שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו מלאכה שאין עושה בנפשו מנין גרדי וסורק מנין? תלמוד לומר לא תעשוק מכל מקום. אם כן למה נאמר עני ואביון ממהרני לפרע על ידי עני ואביון יתר מכל אדם. מאחיך, ולא מאחרים. או מגרך, זה גר צדק. מלמד שעובר עליו בשני לוין. ור’ יוסי בר’ יהודה אף משם בל תעשק. בשעריך ולא ברושלם. אין לי אלא שכר אדם שכר בהמה שכר כלים מנין? תלמוד לומר אשר בארצך, כל שבארצך. מלמד שעובר עליו בשני לוין. ור’ יוסי בר’ יהודה משם בל תעשק.

הבאתי את הפיסקא במלואה כדי להראות את מדרש הפסוקים העומד בבסיס ההלכה שבתוספתא, ועתה גם ברור המקור לחמשת הלָּאוִין, שכפי שהעיר ליברמן כוללים גם עשה “ביומו תתן שכרו”. אף כי המדרש הוא על ספר דברים, כללו החכמים במניינם גם את “לא תלין” מויקרא יט יג, מהלך שנועד להשלים חמישה איסורים, מניין האופייני לר’ עקיבא ותלמידיו.[3] המשנה השמיטה מן המניין את העושק, הגזל וביאת השמש. אמור מעתה, תחילה היה המדרש, בעקבותיו בא הניסוח בתוספתא בלשון שאינה דרשנית, והלכה זו נידונה ונקבעה במשנה שלא כספרי ושלא כתוספתא.

בולט בספרי ההעדר המוחלט של גר תושב מהרשימה. “או מגרך – זה גר צדק” שעובר עליו בשני לָאוִין.[4] דברי ר’ יוסי בר יהודה מוסבים לפי הספרי על גר צדק ולטענתו מי שמלין שכר גר צדק עובר גם על עושק. ואילו המילים “בארצך בשעריך” נדרשות להוסיף שכר כלים ובהמה, ולהוציא את העיר ירושלים. כדי לעמוד על המגמתיות במדרש זה עלינו להתייחס למדרש תנאים שונה בטעמו:[5]

מאחיך, או מגרך אשר בארצך בשעריך – זה גר תושב, יש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אינו עובר עליו בלא תעשה.

מעין מדרש זה בא כברייתא בבבלי ב”מ קיא ע”ב, ושם רבא אומר שמקורו בתנא דבי ר’ ישמעאל. לצערנו לא שרד המדרש המקורי מבית מדרש זה, ואין לסמוך על לשון הברייתא בבבלי בשל ריבוי הגירסאות בכתבי היד השונים, וגם לא על מדרש הגדול שממנו שאב הופמן את הקטע שציטטתי. מפאת שיקולים של סגנון ואידיאולוגיה של בית מדרש זה שאדון בהם להלן, אני מעדיף את גירסת כ”י ותיקן 115 לברייתא בבבלי בבא מציעא קיא ע”ב, אף כי גם היא סוטה לטעמי מסגנון המדרש:

מאחיך – פרט לאחרים, גרך – זה גר צדק, בשעריך – זה גר אוכל נבילות. מניין לרבות בהמה וכלים? תלמוד לומר ‘בארצך’, כל שבארצך. וכולן עוברין בכל השמות הללו. מיכן אמרו: אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים, וגר תושב – יש בהן משום ביומו תתן שכרו, ויש בו משום בל תלין פעולת שכיר.[6]

גילויה של מחלוקת תנאים זו בעניין הלנת שכר גר תושב מאירה באור שונה את התפתחות ההלכה עד לקביעתה במשנה. דבי ר’ ישמעאל מצאו בדברים כ”ד י”ד עדות לכך שהאח והגר שבשערינו הושוו לעניין תשלום שכרם, והסיקו מכך שגם איסור הלנת השכר עד בוקר נגזר מכך; ואילו דבי ר’ עקיבא טענו שהגר שמדובר בו אינו גר תושב אלא גר צדק, וחובת תשלום שכר בזמן נקבעה בתורה רק ביחס לישראל ולמי שהתגייר כהלכה, ואילו האחרים – הגוי והגר תושב – לא נכללו באיסורים שבתורה. התוספתא ביטאה את עמדת דבי ר”ע בלשון אחרת, ואילו המשנה אימצה פשרה בין שני בתי המדרש, כללה את הגר תושב באופן חלקי, אבל פטרה את העבריין מאיסור הלנת שכר.

הבדל זה בין שני בתי המדרש מופיע במקומות רבים. הלימוד “רעהו – להוציא את האחרים, רעהו – להוציא גר תושב”,[7] הוא סימן היכר של מדרשי ר’ עקיבא.[8]

וזאת יש לומר, על פי פשוטו של מקרא הגר שבתורה הוא גר תושב ולא גר צדק, כפי שעולה למשל משמות כג ט “וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”, ועל פי פשט זה דרשו ר’ ישמעאל ותלמידיו, כגון שבפסוק י”ב הסמוך “… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְְהַגֵּר” הגר הוא בוודאי גר תושב, ובכל מקום כך, אלא אם כן מתחייב אחרת מן הכתובים, כגון שינוי לשון “גֵּרְךָ” לאחר שכבר נאמר “הַגֵּר”.[9] לעומת זאת דבי ר”ע קבעו שכל גר בתורה מכוון לגר צדק, אלא אם כן נכתב “תושב” במפורש, או שייתור המלים מחייב הכללתו של גר תושב.[10] עמדות אלו מייצגות תפיסות דתיות חברתיות שונות, ולא רק שיטה דרשנית שונה.

ועוד יש לומר, שגם מצד הסברא קשה עמדת דבי ר”ע, כדברי ר”י הזקן מבעלי התוספות בסוגית הלנת שכר (ב”מ קיא ע”ב, ד”ה מגרך זה גר צדק): “אמאי איצטריך (למה צריך לימוד מיוחד לגר צדק)? פשיטא, מה לי ישראל, מה לי גר צדק? וכי בכל המצוות אין גר צדק בכלל ישראל?”

ואף על פי כן התקבעה בשני התלמודים דוקא תפיסת ר”ע ותלמידיו, שכל מקום שנאמר “אחיך”, או “רעך” מדובר רק בישראל, ומכיון שנאמר “לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָעַד בֹּקֶר”, איסור “לא תלין” נוהג רק בישראל, וכך נתקבע בהלכה. קביעת ההלכהבמקרים שציינתי בהערה 8 לפי שיטת ר”ע מציבה אתגר ליצירת חברה שיש בה שוויון בין יהודים לאחרים.

ושמא מוטב לחזור ולאחוז בכלל שקבעו דבי ר’ ישמעאל (ספרי במדבר לט, עמ’ 42) “דיבר לישראל מעשה בכל אדם – צריך להביא את הגרים”. כשמדובר בעניינים הנוגעים לתיקון כלל החברה, “דַּבֵּר אל בני ישראל” מכוון גם לגר. “דומני שהשעה צריכה למשנתו של רבי ישמעאל”.[11]

*************************************

[1]ליברמן (תוספתא כפשוטה, נזיקין, 298) מסתייג מחמישה לאוין (שנאמר פעמיים “לא תעשק”), ומציע שמדובר בחמישה שמות.

[2]ספרי דברים פיסקא רעח (פינקלשטיין, עמ’ 296, לפי כ”י רומא, השלמת המלים שלי). יצויין, כי במהדורת פינקלשטיין סוף הפיסקא נדפסה באותיות קטנות, ללמדך שהמקור לאותן מלים בא ממקום אחר, וכדברי המהדיר בהקדמה “רובן יסודן במדרש דבי ר’ ישמעאל לספר דברים”.

[3]ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, נזיקין, עמ’ 298, שורות 8-6; ובסוטה, נשים, 662, שורה 77, ייחס את המנייה לר’ עקיבא.

[4]וכך גם הנוסח בקטע גניזה81 שהביא פרופ’ מנחם כהנא בספרו קטעי מדרשי הלכה מן הגניזה, הוצאת מאגנס תשס”ה, עמ’ 296.

[5]אני מצטט ממדרש תנאים לדברים כד יד, מהדורת הופמן, עמ’ 159. ועיינו בהערה ס’ שזה כתנא דבי ר’ ישמעאל בבבלי ב”מ קיא ע”ב, והשוו גם מדרש הגדול עמ’ תקמח. הופמן ציין את המלים שמקורן בספרי באותיות קטנות, ואני מדלג עליהן.

[6]קרוב לכך הנוסח בכ”י פירנצה, אבל כתבי היד אסקוריאל, המבורג ומינכן 95 הישוו את נוסח הברייתא למשנה, וגם לספרי.

[7]מכילתא דרשב”י כא יד עמ’ 171 פוטרת ישראל שרצח גוי וגר תושב; שם כא יח, עמ’ 173 פוטרת שור שנגח אדם מהם; שם כא לה, עמ’ 187 לעניין שור שנגח שור; שם כב ו, עמ’ 199 לעניין מתנה; שם כב ט, עמ’ 204 לדין אחריות שומר; שם כב יג, עמ’ 206 לדין אחריות שואל; ספרא קדושים פרק ט הלכה יא: “אשר ינאף את אשת רעהו להוציא את אשת אחרין”; ספרי דברים קיב, עמ’ 173, לדין שמיטת כספים בשמיטה; שם קטז, עמ’ 174 לדין מלווה ללא רבית לגוי; שם קפא, עמ’ 224 לדין מי שנמלט לעיר מקלט.

[8]שני מקרים במכילתא דר”י חורגים מהכלל, אבל נמצאו להם מקבילות במכילתא דרשב”י: מכילתא ר”י נזיקין פרשה ד, עמ’ 263, ושם איסי בן עקיבא מסתייג מהלכה הפוטרת ישראל שרצח אחרים (ראה ראש הערה קודמת); שם פרשה יב, עמ’ 290, חוזר בדיוק על דברי מכילתא דרשב”י לדין שור ישראל שנגח שור של אחרים, ור’ עקיבא מצוטט כאן (שורה 11).

[9]ראו מכילתא דר”י בחודש פרשה ז, עמ’ 230; שם, כספא פרשה כ, עמ’ 330.

[10]מכילתא דרשב”י לשמות פרק כ פסוק י, עמ’ 151; ספרא בהר פרשה ה הלכה א; ספרי זוטא לבמדבר טו כו, עמ’ 285; שם יט י, עמ’ 305.

[11]אברהם יהושע השל, תורה מן השמים, ג, עמ’ 85.

ד"ר מוטי ארד הוא מרצה ללימודי תלמוד הלכה ומדרש במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן