הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מחשבות בעקבות הקפאת מתווה הכותל

הרב אבי נוביס-דויטש

21 ביוני 2017

ביום האחרון אני מרגיש חסר מילים, והדמיון שלי מחזיר אותי אלפיים שנה אחורה לעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון. בימיו היו סדרה של עניינים שהיו במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל ולא הוכרעו, ואז יום אחד הצליח בית שמאי להשיג רוב. לפי התלמוד הירושלמי, הוא עשה זאת בעזרת חרבות ורמחים. וברגע שהשיג רוב הוא העביר שמונה עשרה הלכות מיוחדות שהיו שנויות במחלוקת. הבבלי מעיד על יום זה כיום שבו – “נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.”

מדוע היה היום הזה קשה כל כך? בגלל ההחלטות שהחליטו וההלכות שהתקבלו? כנראה שלא.

העובדה היא שרובן ככולן עדיין מתקיימות עד עצם היום הזה. אבל הקושי נובע מהערעור על סדר הדין, על מתן מקום לכל דעות, בגלל השימוש בכוח ובמסתור כדי להכריע הכרעות תוך סתימת פיות ואי הקשבה.

אני חוזר לשם, כי אחד הדברים המרתקים והמפחידים הוא שלא ממש ברור מה היה שם בישיבת הממשלה ביום ראשון האחרון: אנחנו יודעים שהנושאים של הגיור והכותל לא היו על סדר היום, ששני שרים הצביעו נגד, שח”כ בנט שמשמש כשר לענייני תפוצות לא נכח וכנראה עוד רבים אחרים.

שני החוקים האלו הם חוקים העוסקים בנושאים השנויים במחלוקת, המפלגים את העם היהודי. סקרים מראים, כמו זה שנערך בחודש שעבר ביוזמת מכון שכטר, שרוב הציבור היהודי בישראל מתנגד לחוקים הללו. ולכן, גם במידה ולממשלה יש עמדה אחרת, היא צריכה לדון בה לאור השמש, לא במחשכים, לא בחטף, לא להניף גזרה על עם ישראל כבדרך אגב, כשנציגות התומכים דומיננטית בישיבה והמתנגדים נמצאים במקום אחר.

מתווה הכותל שהוקפא ביום ראשון הוא פשרה. הרפורמים והקונסרבטיבים עליהם אני משתייך, ויתרו בו על הרצון שלנו להתפלל כדרכינו באופן שוויוני ומכבד, במקום שמייצג את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – רחבת הכותל המערבי. הסכמנו שאם נתפלל שם נתפלל בהפרדה, שלא כמנהגינו. ויתרנו כי אנחנו מכירים בזה שאנחנו לא לבד ויש אנשים אחרים בעם ישראל ובמדינת ישראל שרוצים להתפלל אחרת. אבל בתמורה קיבלנו מקום שגם הוא שריד לאותו חורבן שנוכל להתפלל בו כדרכנו. מקום שהובטח להסדיר אותו, להנגיש אותו ולסמן אותו, כך שכל מי שמתפלל בכותל יהיה בעל הזכות לבחור איפה הוא רוצה להתפלל, וקרוב לוודאי יהיו גם כאלו שיעשו גם וגם.

מה שחשוב בפשרה זה שהיא הקשיבה לכל הקולות ומצאה פתרון לרובם, ובעיקר שהיא נתנה כבוד לכל אדם ואדם ששותף לנושא הזה. היא שמה לב למצוקה של החלשים יותר, ווידאה שאין כאן ניצול של שעבוד – היא נבנתה לאורם של לקחי יציאת מצרים והציווי החוזר והנשנה לדאוג ולאהוב את הגר היתום והאלמנה.

התקווה שלי היא שראש הממשלה והשר לענייני תפוצות יודיעו כי הם יקיימו דיון מסודר בנושא, שבו תשמע עמדת כל שר ושר, שבו השרים יקשיבו ליו”ר הסוכנות היהודית ונציגי הצדדים המתדיינים, שבו פשרה שהושגה אחרי שנים של דיונים לא תקבר קבורת חמור. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אבל גם בה צריך לתת זכויות למיעוט, והזכות הראשונה של כל אדם היא להישמע, להראות ולקבל הכרה בכבוד הבסיסי שלו כאדם. הדרך בה נוהלה החלטת הממשלה ביום ראשון היא משפילה ומתנכרת, וראוי לה לממשלה שתשוב ותתקן.

ואולי יש לנו ללמוד מבית הלל ובית שמאי כי בניגוד לאותו יום דרמטי בעלייה, מעידה עליהם המשנה במסכת יבמות “אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעובית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי”. כלומר, למרות שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל עומדת, ולמרות שיש לה השלכות על ענייני מעמד אישי, בית שמאי ובית הלל משכילים למצוא את הדרך להתחתן אלו עם אלו.

רגע אחרי שציינו את יום האחדות, נדמה כי חשוב שנזכור שאין אחידות ביננו כיוון שיש לנו מחלוקת חמורות, אך ראוי לנו שנכיר במעלת חברינו בכבודו ובחינו.

הרב אבי נוביס-דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, המוסד היחיד במדינת ישראל שמסמיך רבנים ורבות לזרם המסורתי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן