הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מחקר על הסדר בעת העתיקה ומנהגי קיום מצוות הסדר בימינו

ד"ר יהושע קולפ

21 באפריל 2009

אחרי עשר שנים של לימוד הטקסטים הרבניים ששימשו לחיבור סדר הפסח, אחרי שקראתי מחקרים רבים על התפתחות ההגדה, ואחרי שכתבתי (וכתבתי מחדש, ושוב כתבתי מחדש) פרשנות ביקורתית על ההגדה, אוכל להגיד בבטחון שלפחות דבר אחד השתנה בחיי – משפחתי כבר אינה צריכה לרעוב לפני הגשת הארוחה העיקרית בסדר שלנו.

בסדר שנערך במשפחתי בילדותי וכן בסדרים הראשונים שאני עצמי הובלתי, היינו רשאים לאכול כמה עלי פטרוזיליה טבולים במי מלח (או מנה כפולה, אם שיחק לנו המזל) לפני תחילת הסדר, ואחר כך חיכינו וחיכינו לפחות שעתיים עד שסוף סוף יכולנו לאכול קצת מצה. אני זוכר שקינאתי בחברי, שאצלם היה נהוג לאכול תפוח אדמה בתור כרפס. תפוח אדמה – מנה ראשונה כיאה למלך! וכל זאת אחרי יום שבו המזון היחיד שניתן היה למצוא בביתינו היה יוגורט, ביצים ומעדן אגוזים. האם זאת הדרך להתחיל משתה? מי המציא את הרעיון המטורף הזה?

אבל כעת, בסדר שאני מנהל בביתי, אף אחד לא נאלץ לשבת ולרעוב כאשר אנו מקיימים את מצוות האזכור של יציאת מצרים. עבור זה יכולה המשפחה שלי להודות לכתב יד של הגדה שנתגלה בגניזת קהיר, ושפורסם כעבור זמן מה ע”י דניאל גולדשמידט. בהגדה הזאת בת אלף השנים מופיעות ארבע ברכות שונות, שנאמרו במהלך הגשת סדרה של מנות ראשונות, שככל הנראה כללה ירקות, פירות, ביצים, אורז ובשר. בהגדה עתיקה נוספת, שפורסמה לאחרונה ע”י עזרא פליישר, נאמרת ברכה על סוג מסוים של מאפה (כשר לפסח).

הגדות עתיקות אלה מזכירות לנו שהסדר הוא משתה שממנו נהנו אנשים שחגגו את חירותם. אנשים חופשיים אינם חוגגים ע”י הרעבה עצמית (או ע”י אכילת פטרוזיליה). הם חוגגים את חירותם ע”י אכילת אוכל טוב. אכן, בסימפוזיון של היוונים והרומאים – שהיווה מודל ליסודות רבים של סדר הפסח – לא היה נהוג לערוך דיון לפני שקודם כל סיפקו את הצורך הבסיסי של האדם לאכול מזון. נראה כי המנהג הנהוג בימינו להימנע מאכילה לפני הסדר הוא עיוות של מה שהסדר אמור היה להיות. לפיכך, בסדר שלנו אנו מנסים לתקן את הטעות הזאת בכך שאנו מבטיחים שבעת הדיון ביציאת מצרים אנו איננו כה רעבים, עד שכל מה שנוכל לחשוב עליו הוא אוכל.

זוהי רק דוגמה אחת המדגימה כיצד מחקר מודרני יכול לשפר את קיום מצוות הסדר בזמננו. הפרדת המחקר על הסדר לשני תחומים נפרדים – האחד הבודק את תולדות הסדר, ואחר הבודק את משמעות הסדר וכיצד אנו נוהגים לקיים את המצווה בימינו – היא הפרדה מיותרת וחסרת טעם. ע”י הבנתנו כיצד חגגו אבותינו את הערב הזה, ובכך שנאפשר להבנה זאת להעשיר את המנהגים הנהוגים בימינו, אנו מקבלים פרספקטיבה עשירה יותר על תולדותינו ועל קיום הטקסים הנהוגים בערב זה.

ניתן למצוא מספר דוגמאות לכך בפרשנות שלי המופיעה ב’הגדת שכטר’. כשכתבתי את הוראות הטקס עבור הגדת שכטר העיר לי פרופ’ גולינקין שחלקן היו מבלבלות למדי – מתי להרים את הצלחת, מתי מותר להניח אותה, מתי להרים את היין, כמה זמן צריך להחזיק אותו, ומתי סוף סוף מותר לשתות ממנו? הסכמתי אתו ברצון. אכן הדבר מבלבל ומפריע. עלול לקרות מצב שאדם יהיה מוטרד כל כך אם הוא (או היא) מחזיק את החפץ הנכון, עד שמשמעות המלים הנאמרות הולכת לגמרי לאיבוד.

כל ההרמה וההנחה בחזרה הזאת הופכת פשוטה הרבה יותר אם נבדוק את המקורות של חלק מהבלבול הזה. בתקופת המשנה, אכלו האנשים בסעודות רשמיות כשהם הסבו על גבי ספות. שולחנות קטנים הובאו אל כל ספה, ועל כל שולחן היה מספיק מזון לאדם אחד או יותר. כאשר הושלמה סדרת המנות הראשונות נלקחו השולחנות. בתקופה הבתר-תלמודית, לא נהוג היה יותר להשתמש בשולחנות קטנים; באירופה, במקום זה, הם אכלו ליד שולחן שהיה דומה לשולחנות הנהוגים בימינו. לכן, סילוק השולחנות היה יכול להיות מאוד מסורבל ולא נוח, ואף חסר משמעות, היות ובדרך כלל לא נהוג לסלק שולחנות.

בתקופה זו התחיל המנהג של הרמת צלחת הסדר, במקום סילוק השולחן. בכך אין היגיון – אנו אמורים לסלק את השולחן, לא להרים אותו (או משהו כמוהו)!היו ברי סמכא הלכתיים שהתנגדו למנהג והציעו להזיז את הצלחת אל קצה השולחן במקום זאת. מכאן, פרחו מנהגים מסוגים שונים. חלק מהאנשים נהגו להרים את הצלחת, אחרים נהגו להרים אותה ולהרחיק אותה, וחלקם פשוט הרחיקו אותה. אם נזכור שמקור הבלבול הזה נעוץ פשוט בהתאמה אירופאית למציאות חומרית השונה תכלית השינוי מזו שהייתה קיימת בארץ ישראל אלף שנים קודם לכן, נוכל לפחות להיות בטוחים שהבלבול המודרני שלנו אינו חדש.

לסיום, הייתי רוצה לדון בדוגמה קצת יותר טקסטואלית. בתחילת המדרש “ארמי אובד אבי” כתוב שלבן היה גרוע יותר מפרעה, היות ופרעה גזר גזירות נגד הזכרים בעוד שלבן ביקש לשרש את כל ישראל. פרשנים רבים, מסורתיים ומודרניים, ניסו להסביר כיצד לבן היה גרוע יותר מפרעה, או מדוע מופיעה קביעה כזאת בהגדה. אכן, הדבר אינו נשמע הגיוני. לבן אולי לא היה טיפוס הראוי לשבח, אך לבטח שהוא לא היה אויב בנפש כמו פרעה. אם נבחן שני טקסטים מקבילים מן התלמוד נוכל לראות שמשפט זה המופיע בהגדה הוא גירסה שונה של קביעה שנעשתה שהתייחסה לעמרם או להמן. עמרם ביקש “לשרש הכל” היות ועל-פי המדרש, הוא אסר על הגברים מקרב בני ישראל לקיים יחסים עם נשותיהם, כתוצאה מהגזירה של פרעה להשליך את הזכרים אל היאור. בקטע דומה המצוי במגילת תענית, המן גרוע מפרעה, היות והמן ביקש להרוג את כל בני ישראל, הן את הגברים והן את הנשים. ככל הנראה, מישהו לקח את הביטוי המפורסם הזה (“פלוני אלמוני גרוע מפרעה”) והוסיף אותו למדרש “ארמי אובד אבי”, אולי תוך ניסיון להדגיש שישראל צריכים להתמודד עם אויבים “בכל דור ודור”.

דוגמאות אלה, ורבות אחרות שעליהן כתבתי ב”הגדת שכטר”, מדגימות כיצד הלימוד של ההיסטוריה העשירה של הסדר וההגדה אינו סתם תרגיל “אקדמי”. הוא יכול להשפיע בצורה מעמיקה על האופן שבו אנו חוגגים את הסדר שלנו, ולהעניק לנו הבנה משופרת של ההגדה המודרנית בת זמננו.

את ההגדה ניתן לרכוש באתר המכון: https://www.schechter.ac.il/

ד"ר יהושע קולפ הוא מרצה לתלמוד במכון שכטר למדעי היהדות ומחבר ההגדה - "The Schechter Haggadah: Art, History and Commentary", בהוצאת מכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן