הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מונותיאיזם ומשמעותה של קריאת “שמע”

 

קריאת “שמע” היא אחת מן הפסקאות המפורסמות והחשובות ביותר בתורה. הפסוקים מספר דברים (ו’ 4 – 9) נאמרים פעמיים ביום בתפילה, כתובים על התפילין והמזוזות, ונאמרים מפי אדם שנמצא על ערש דווי.  מקובל לחשוב שהפסוק הראשון בקטע הזה, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ובמיוחד ההצהרה כי האלוהים הוא “אחד”, מסמלים שאין קיימים עוד אלוהים אחרים. זה הרעיון שאליו מתייחס בדרך כלל המונח “מונותיאיזם”. ההנחה היא שהפסוק מכיל הצהרה על טבעו ומהותו של האלוהים. “ייחודו” של האלוהים מצביע על כך שהוא בלתי ניתן להשוואה לשום דבר ולכל דבר.

ועם זאת, ישנם כמה קשיים בגישה הזו. בראש ובראשונה, כפי שצוין בקטע הווידאו, פסוקים רבים בתורה אינם באמת מביעים מונותיאיזם במובנו הצר. ממש בקרבת מקום לקריאת “שמע” אנו מוצאים אזהרה שלא לעבוד אלוהים אחרים משום שה’ הוא “אל קנא” (דברים ו’ 14 – 15). נראה שהדבר מרמז על קיום מסוים של אלוהים אחרים, משום שאם כלל אינם קיימים, אין מקום להיות קנאי.

יתר על כן, קטעים רבים בספר דברים מרמזים בבירור שאלוהי האומות אכן מציאותיים, למרות שהם סרים למרותו של אלוהי ישראל.

כך למשל, בדברים ד’ 19, משה מזהיר את בני ישראל לא לעבוד אלילים בדמות זכר או נקבה או לא לעבוד גופים שמימיים כמו השמש, הירח או הכוכבים, ומתייחס לכל האלוהויות האלה כאל ישויות “אשר חלק ה’ אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים”. מכיוון שאלוהים הקצה את הישויות האלו לאומות אחרות, אבל לא לישראל, האומות עובדות אותן בדין, ורק לישראל אסור לעבוד אותן. הדבר מרמז על כך שהן ישויות אמיתיות.

פסוק מעניין אחר בספר דברים נמצא בפרק י’ פס’ 17: הפסוק אומר: “כי ה’ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים, האל הגדול הגיבור והנורא…”. שוב, ה’ גדול בהרבה מן הישויות האלוהיות האחרות בעולם, ועם זאת, ישויות אלה עדיין מוכרות כאלוהים ואדונים. דוגמה זו מצביעה על אי בהירותה של המילה “אלוהים”, לפחות בספר דברים. לעתים קרובות היא מתייחסת ל”אלוהים”, כלומר האלוהות העליונה, אך היא עשויה להתייחס לעיתים קרובות גם לאלוהות נמוכה יותר.

הבה נבחן דוגמה מסובכת ובמידת מה מבלבלת: דברים ד’ פס’ 32 – 35:

לב כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם:  הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.  לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה–וַיֶּחִי.  לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים:  כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם–לְעֵינֶיךָ.  לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.

הפסוק האחרון של הקטע הזה מתאר את המסקנה הסופית שמעמד הר סיני ויציאת מצרים לכאורה מצביעים עליה: הרעיון המונותיאיסטי שה’ הוא האלוהים, ואין עוד אחר. ועם זאת, העדות בפסוק 34 (נדלג על ניתוח פסוק 33 לצורך הקיצור) עשויה להיראות כאילו היא מצביעה על השקפה לא־מונותיאיסטית. מכיוון שהמילה “אלוהים” בתחילת הפסוק עומדת בניגוד ל”ה’ אלוהיך” בסופו של הפסוק, ברור ש”אלוהים” זה חייב להתייחס ל”כל אלוהים”. פסוק 34 טוען ששום אלוהות אחרת אפילו לא ניסתה להשיג את ההישג הגדול של יציאת מצרים, להוציא עם אחד מתוך עם אחר, ושה’ לא רק ניסה אלא גם הצליח בכך! ההנחה שבהצהרה הזו היא שאלוהים אלה קיימים! העובדה שלא ביצעו את המעשים המרשימים שה’ עשה מוכיחה שהם נחותים ממנו במידה ניכרת, אך לא שהם אין ואפס.

נראה אפוא שאפילו כאן, בדברים ד’ פסוק 35, אין צורך להתייחס להצהרה ש”ה’ הוא האלוהים אין עוד מלבדו” באופן מילולי מדי. יתכן שעלינו להבחין כאן בין “אלוהים” לבין “האלוהים”, כלומר, העליון והנורא והאחד שהוא “מלך מלכי המלכים”. אין אלוהות עליונה מלבד ה’. ועם זאת, אלים פחותים אכן קיימים.

אם קטעים רבים בספר “דברים” אשר נחשבו למונותיאיסטים אינם באמת מונותיאיסטים, הדבר עשוי להיות נכון גם לגבי הפסוק הראשון של קריאת “שמע”. הדבר מקבל אישור לאור העובדה שתחילת הפסוק קובעת “יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.” ולא “ה’ הוא אלוהים”. הדבר מציין שהפסוק מתמקד ביחסים שעם ישראל צריך לקיים עם ה’ ולא בשאלה המופשטת על אודות מהותו של ה’.

הדגש בפסוק המושם על היחסים שבין ישראל לבין ה’ מקבל אישור על ידי הפסוק שבא מיד אחריו: “וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.” מה הוא ההיפך מלאהוב את ה’ בכל לבבך? ברור, לאהוב את אלוהים בלב חצוי, כלומר, כשהמחצית השנייה מתמקדת באלוהות אחרת או בעניינים חשובים אחרים. המילה “אחד” כאן מובנה ככל הנראה “לבדו” (ראה אבן עזרא ורשב”ם). לפיכך, הפסוק הראשון של “שמע” אומר לישראל ה’ לבדו הוא אלוהינו. מכיוון שכך, על עם ישראל למקד את כל מסירותו לו בלבד. זו אינה הרצאה קרה על מהות האלוהות, זו דרישה נרגשת לשלמות דתית.

ד"ר דוד פרנקל הוא מרצה למקרא במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.