הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מה ניתן ללמוד ממנהג אחד של חג הפסח על חינוך יהודי בימינו?

לעתים תכופות, מחנכים יהודיים משתמשים בדרמה ככלי חינוכי על מנת להחיות סיפור מקראי או תלמודי, או לערב ילד בצורה יותר פעילה בנושא הנידון. הרבה מן ה”סדר” גם מכוון לילדים, על מנת לקיים את מצוות “והגדת לבנך” (שמות י”ג:ח’).

אכן, יש מנהג אחד מאד נפוץ היום אצל עדות המזרח שמשתמש בדרמה על מנת לגרום לכך שה”תינוקות לא ישנו” (פסחים ק”ט ע”א) ועל מנת להחיות את יציאת מצרים.

בשנת 1853 תיאר הנוסע היהודי בנימין השני טקס שהוא ראה ב”אסיה”:
מלבישים את נער אחד ב”כלי גולה” (ביטוי מיחזקאל י”ב:ג’) וטרם התחלת אמירת ההגדה יתראה לפני המסובים במקלו בידו וילקוטו על שכמו.
בעל הבית שואל אותו: מאין תבוא עובר אורח?
מארץ מצרים, יענה הנער.
הכי יצאת לחירות מסבלות מצרים?
כן אמנם, ישיב הנער, ועתה הנני בן חורין.
אנא פניך מועדות?
הנני הולך לירושלים, יענה ויאמר.
ברוב גיל וחדווה מתחילים המסובים לספר ביציאת מצרים…
(ספר מסעי ישראל, ליק, 1859, עמ’ 126)
יש מנהג דומה אצל יהודי מרוקו:
אחרי קריאת ההגדה מניחים הגברים איש איש מקל על כתפו וצרור תלוי בו ויוצאים מחוץ לבית בחפזון ובמרוצה בצעקות: ככה יצאו אבותינו ממצרים, “משארותם צרורות בשמלותם על שכמם” (שמות י”ב:ל”ד) (ספר המועדים, פסח, עמ’ 397).
ברם, למרבה הפלא, מנהג זה נזכר לראשונה באשכנז (גרמניה) 650 שנה לפני בנימין השני, והוא גם מתועד בפולין ובהונגריה!

בשנת 1210 כתב הרב אשר מלוניל בספר המנהגות:
שמעתי כי באלמאניא [=בגרמניה] אחר אכילת הכרפס עוקרין השולחן ולוקחין המצות וכורכין אותם במפות ונושאין אותם על כתיפם והולכין לפינות הבית, ואחר כך חוזרין למקומם ואומר[ים] הגדה. (שמחה אסף, ספרן של ראשונים, ירושלים, תרצ”ה, עמ’ 157)
הרב שלמה לוריא (המהרש”ל, לובלין, 1573-1510) כתב בתשובה (סימן פ”ח):
אחר האכילה יוציא [מי שמנהל את הסדר] מטמון דהיינו אפיקומן כמו שהוא כרוך במפה וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו [בערך] ד’ אמות, ויאמר: כך היו אבותינו הולכין עם “משארותם צרורות בשמלותיהם” (שמות י”ב: ל”ד).
בשנת 1951 תיעד פרופ’ אלכסנדר שייבר מנהגים דומים בקרב תלמידיו בבית המדרש לרבנים בבודפשט:
בפוטנוק, כשמגיעים ל”יחץ” צורר בעל הבית את האפיקומן לתוך סודר, שם על שכמו, קם, ופונה אל בני משפחתו באידיש: “געהמער! געהמער! (הבה נלך! הבה נלך!) (ידע עם, ניסן תשי”א, עמ’ 6).
לבסוף, מנהג זה שרד אצל יהודים יוצאי גרמניה עד היום. כשהרציתי על הנושא הזה בירושלים לפני כמה שנים, נגשה אשה אלי בסוף ההרצאה וספרה לי שבעיר קרלסרוה בדרום גרמניה, אביה היה שם את המצה הכרוכה ב”סדר-טוך” [מכסה לבן למצות] על כתפו ואומר: “So sind die Kinder Jisroel aus Mizraim gegangen, so war es” [כך עזבו בני ישראל את מצרים, כך זה היה].

אני כל כך התרשמתי מן המנהגים האלה לפני למעלה משלושים שנה שתרגמתי את הטקס הראשון לעברית מודרנית והתחלתי לקיים אותו עם ילדיי כל שנה ועכשיו אני מקיים אותו עם נכדיי.

אכן, זוהי הגישה החינוכית שאנו משתמשים בה בעמותות שכטר במשך כמעט 35 שנה בתוכניות הרבות שלנו המשרתות השנה למעלה מ-65,000 ילדים ומבוגרים. בעזרתכם, אנו נמשיך להפיץ חינוך יהודי מושך ופלורליסטי ברחבי מדינת ישראל ואוקראינה.

חג שמח!

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן
מעבר לסרגל הכלים