הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מה בא קודם: החמץ או המצה?

נושאים מעטים זוכים לתשומת לב רבה כל כך בחינוך היהודי על כל גווניו – הפורמאלי והלא-פורמאלי, הליטורגי והבית ספרי, הדתי והחילוני – כחג המצות. חלק ניכר מפרשיות התורה יוחדו לסיפור יציאת מצרים, לילה מיוחד מוקדש במשפחות יהודיות ברחבי העולם להסברת הרקע של החג, וההגדה של פסח היא תוכנית הלימודים היהודית המקורית, המותאמת לילד שאינו יודע לשאול וליודעים את תורה כאחד. לאור הדגש המושם על הנושא, היינו מצפים שקושיה אחת לפחות תיפתר בקלות יחסית: מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה? מדוע בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה – וגם השבוע הזה – כולו מצה?

התשובה הנפוצה לקושיא זו היא ההסבר המופיע בפרשת בוא שבספר שמות (שמות יב:לט) ובהגדה של פסח: לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם. לכן הם אכלו מצה בשעת החיפזון של יציאת מצרים, ואנחנו אוכלים מצה לזכר אירוע היסטורי זה. איסור אכילת חמץ נתפס כתופעת לוואי למצוות אכילת המצות: כדי לוודא שנאכל מצות זכר ליציאת מצרים, נאסר עלינו לאכול חמץ. כך משמשת המצה תחליף ללחם הרגיל, ואין לנו ברירה אלא לאוכלה. וכדי לוודא שלא נאכל חמץ בחג המצות, ישנו איסור נוסף בעניין החמץ: אסור לא רק לאכול חמץ, אלא גם להשאיר חמץ או שאור בבתינו ובגבולותינו.

הסבר זה מעורר כמה תהיות:

א – לפי פסוק אחר באותו פרק בספר שמות (שמות יב:טו), נצטוו בני ישראל לאכול מצה ולא חמץ במשך שבוע חג הפסח כבר בראש חודש ניסן, שבועיים לפני יציאת מצרים! (ראו שמות יב:ב.) לכן אי אפשר לטעון שהסיבה היחידה, או המקורית, לאיסור אכילת חמץ ומצות אכילת מצה היא זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים. הרי אבותינו אכלו מצות כשיצאו מצרים לא רק בגלל הנסיבות, אלא גם משום שכבר נצטוו לאכול מצות ולא חמץ במשך שבוע שלם!

ב – לפי הנ”ל, השפעת הנסיבות של יציאת מצרים אף פעם לא נבדקה: בני ישראל כלל לא ניסו לאפות חמץ בשעת יציאת מצרים. הם אפו מצות בכוונה בלילה ההוא משום שנצטוו עוד לפני כן לחגוג את חג המצות בימים אלו, ואי אפשר לדעת אם בצקם היה יכול להחמיץ או לו באותו לילה. אבל עצם ההנחה שהחיפזון היה מונע מבצקם להחמיץ צריך עיון ובירור: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? בכל שנות העבדות במצרים יש להניח שבני ישראל עבדו בשעות היום וישנו בשעות הלילה. בנסיבות האלה, ישנן שתי דרכים להכין לחם חמץ: או שמשאירים את הבצק לתפוח בשעות הלילה ואופים אותו בבוקר, לפני היציאה לעבודה, או שמשאירים אותו לתפוח בשעות היום, כשיוצאים לעבוד, ואופים אותו בערב, כשחוזרים מן העבודה. בין כך ובין כך, אין סיבה מיוחדת שלא יכלו להכין לחם חמץ ביום של יציאת מצרים: אמנם הטלטלה של המסע מקשה על הבצק לתפוח ב”משארותם הצרורות בשמלותם על שכמם”, כלשון הפסוק בשמות יב:לד, אבל לא היה צורך להתפיח את הבצק דווקא בשעות המסע. אם נהגו בדרך כלל להתפיח את הלחם במשך שעות היום, היו יכולים להכין בצק בבוקר שלפני פסח מצרים, ליל הסדר הראשון, ולאפות אותו לקראת ארוחת ה”סדר”, לאכול מקצתו בארוחת הפסח, ולשאת אתם “צידה לדרך”. למחרת היו יכולים להתפיח בצק לפנות ערב, בחנייה הראשונה במדבר, ולאפות אותו בליל טז בניסן, הלילה הראשון של חירות. ואם נהגו בדרך כלל להתפיח את הלחם בשעות הלילה, ולאפות אותו בבוקר, היו יכולים להוציא ממצרים בצק שתפח בליל הסדר (אפילו אם החלו את ההכנות בחצות הלילה, הבצק היה מספיק לתפוח במחצית הראשונה של הלילה), ולאפותו בהזדמנות ראשונה לאחר היציאה, בשעות היום של טו בניסן. מדוע לא יספיק בצקם להחמיץ דווקא בלילה הזה?

ג – גם אם נניח שנסיבות יציאת מצרים מנעו בדרך כל שהיא מבני ישראל להכין לחם חמץ למסע, ואנחנו אוכלים מצה זכר ליציאת מצרים, קשה להבין את איסור החמץ. ישנן מצוות רבות, מלבד מצוות מצה, שהן בגדר מעשים סמליים – כגון ציצית, תפילין, לולב, קידוש, ואפילו מצוות אחרות בליל הסדר, כגון מרור וארבע כוסות. באף אחד מן המקרים הללו, המעשה הסמלי אינו מלווה ב”מצוות לא תעשה” שנועדה לוודא שנקיים את “מצוות העשה”. לא נאסר עלינו להצמיד לבגדינו תליונים אחרים כדי לוודא שנקיים את מצות הציצית. לא נאסר עלינו לענוד תכשיטים אחרים, כדי לוודא שנניח תפילין. לא נאסר עלינו להחזיק בחג הסוכות צמחים אחרים, מלבד לולב, אתרוג, הדס וערבה, כדי לוודא שנקיים את מצות ארבעת המינים. לא נאסר עלינו לשתות בשבת או בפסח משקאות אחרים חוץ מיין, כדי לוודא שנקדש על היין או נשתה ארבע כוסות יין בליל הסדר. ולא נאסר עלינו לאכול שאר ירקות בליל הסדר, למרות המצווה לאכול מרור. מדוע אם כן ראתה התורה צורך לאסור על אכילת חמץ, כדי לוודא שנאכל מצה זכר ליציאת מצרים? ומדוע גיבתה התורה את האיסור הזה באיסור נוסף, חמור עוד יותר: שלא להשאיר שאור או חמץ בכל גבולנו בחג המצות?

ד – אם מצוות מצה היא דווקא זכר לליל יציאת מצרים, מדוע לא הוגבל איסור אכילת החמץ לליל הסדר, הלילה שבו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ? האם לא די בלילה אחד של אכילת מצה במקום חמץ, כדי לזכור את החפזון של יציאת מצרים?

מכל הסיבות האלה, נראה שההסבר הנפוץ למצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ הוא הסבר משני. בהתחלה נצטוו בני ישראל לחגוג באביב חג של שבוע ימים, שבו נאסר עליהם להשאיר חמץ בכל גבולם, וצווה עליהם לאכול מצה במקום חמץ – מסיבה אחרת. רק בשלב מאוחר נקשרו מצוות אלו לסיפור יציאת מצרים, והוסבר שאוכלים מצה במקום חמץ זכר לחיפזון היציאה. הסבר זה התאים רק באופן מאוד כללי לנסיבות הסיפור: לפי המסופר כלל לא ניסו בני ישראל לצאת ממצרים עם חמץ, שהרי נצטוו שבועיים לפני כן לחגוג את חג המצות באכילת מצה במקום חמץ.

מדוע אם כן נצטוו בני ישראל לאכול מצה במשך שבוע חג הפסח? ומדוע אסור שיימצא חמץ בכל גבולנו?

האיסור החמור על קיום חמץ בכל גבולנו, שאין לו אח ורע בשאר מצוות התורה (חוץ מאיסור עבודה זרה, שחומרתו מובנת), מצביע על כך שיש לחפש את טעם המצווה דווקא באיסור החמץ, ולא במצוות אכילת מצה. והנה מצאנו שהחמץ נאסר לא רק במסגרת חוקי הפסח, אלא גם בהקשר הלכתי נוסף: אסור להקריב חמץ על גבי המזבח. איסור זה כרוך בויקרא ב:יא באיסור הקרבת דבש על גבי המזבח. מה משותף לדבש וחמץ? האמת היא שלחם חמץ אינו דומה לדבש כלל וכלל, אך השאור, תרבית השמרים שבו השתמשו כדי להכין לחם חמץ, דומה לדבש בכך שאיננו “נקי”: הדבש הוא דביק, וגם השאור הוא חומר דביק, סרוח ושורץ בקטריות. התורה דורשת מאתנו לא רק טהרה פולחנית בהקרבת הקורבנות, אלא גם הימנעות מהקרבת חומרים שיסודם בלכלוך פיזי. המנחות צריכות להיות עוגות ורקיקים של מצה, העשויים מחומרים נקיים ופשוטים, למעט כל שאור וכל דבש.

והנה מצאנו בתורה שחג המצות איננו רק זמן חירותנו, זכר ליציאת מצרים, אלא גם מועד חודש האביב, ראש לחודשי השנה החקלאית, חודש ההתחדשות של הטבע. החגיגה לכבוד הטבע, עם התחדשותו לאחר חודשי החורף, היא תופעה אוניברסלית, ואף הנקיון הכללי של הבית בעונה זו של השנה היא תופעה כלל עולמית, שאצלנו נקרא נקיון פסח ובעולם נקרא נקיון אביב. והנה בעולם העתיק הלא-יהודי, כשעשו נקיון אביב, ניתן היה לקרצף את הכל – ובמיוחד במטבח, מקום השורץ חומר אורגני מתכלה וסורח – ולזרוק את הישן ולפנות מקום החדש. אבל דבר אחד אי אפשר היה לזרוק: השאור, תרבית השמרים הסרוחה. בעולם העתיק לא היו “שמרים” מבודדים שהוסיפו ישירות לבצק: במקום זה הכינו “לחם שאור”. בשיטה זו של אפיית הלחם, הנמשכת עד ימינו בנוסף לשיטת השמרים, משאירים חתיכת בצק אחת מחוץ לתנור כל פעם שאופים. עד למועד האפייה הבא, מתפתחת על חתיכה זו של בצק – הנקראת שאור – תרבית של שמרים, וכשמוסיפים את השאור לעיסת הבצק החדשה, השמרים שבשאור מתפיחים את העיסה לקראת האפייה הבאה. גם מעיסה זו מפרישים שאור לאפייה הבאה, וכן הלאה. הכנת לחם חמץ מצריכה אפוא שימוש בחומר ישן, תרבית בקטריות שהתפתחה בשרשרת של אפיות לחם שאין לה התחלה ואין לה סוף, ואי אפשר להשביתה מן הבית לקראת האביב, כפי שעושים עם שאר החומרים המתכלים והסרוחים.

התורה דורשת שההתחדשות שלנו באביב תהיה כוללנית וחסרת רחמים, כמו ההתחדשות של הטבע אחרי החורף. עלינו לשבור את כל השרשראות הכולאות אותנו אל העבר; עלינו לבער מן הבית את כל הישן, ולהוציאה מפני החדש. אפילו השאור, הדבר היחיד הקושר את הבתים של אומות העולם – גם הנקיים ביותר – עם העבר שלפני האביב, אסור שייראה בגבולנו ויימצא בבתינו עם חידוש שנת הטבע.

כיצד מכינים שאור כשלא נשאר לך בצק מן העיסה הקודמת? מערבבים קמח ומים, ונותנים לשאור להתפתח בעצמו במקום מוצל וקריר (בימינו: במקרר). תהליך זה אורך כמה ימים, ולפעמים יכול להימשך שבוע, בהתאם לתנאי האחסון ומזג האוויר.

יש להניח שההלכה הקדומה דרשה להשבית כל שאור מן הבית עם תחילתו של חג המצות, ככתוב בשמות יד:טו, אך תכף ומיד ערבבו קמח ומים והחלו בהכנת השאור החדש. לפי ההלכה שלנו אסור אמנם להשאיר גם תערובת זו בבית בחג המצות, שכן תערובת קמח ומים נחשבת לחמץ כבר לאחר שמונה עשרה דקות. אבל אם נשחזר את טעם איסור חמץ כפי ששחזרנו, יש להניח שפעם תערובת זו לא נחשבה לחמץ כל עוד היא לא התפתחה לכדי שאור של ממש. לכן חג המצות נמשך שבוע: עם ביעור השאור מכל בתינו וגבולנו, עלינו לאכול לחם לא תופח, לחם הנקי משרידיו הדביקים של העבר, עד שהשאור החדש יהיה מוכן.

ברבות הימים קשרו בין המצוות הללו לבין ההתחדשות הרוחנית של עם ישראל: יציאת מצרים. שרשראות העבר של החמץ הן שרשראות העבדות. הטוהר, הרענון, והחדשנות של המצה הם החיפזון של העבד המשתחרר, הבורח אל המדבר לקראת החופש והחיים החדשים.

ההלכה המאוחרת לא תאמה בכל הפרטים את הרעיון המקורי של איסור חמץ, שהלך ונשתכח מספרות ההלכה. איסור חמץ נתפס כתופעת לוואי למצוות אכילת מצה, ולא להפך. מצד אחד החמירו בהלכה המאוחרת יותר מאשר בהלכה הקדומה: בשלב מסוים, כאמור, אסרו על קיומה במשך חג הפסח של תערובת כל שהיא של קמח ומים שמתחיל את תהליך החמוץ (לאחר 18 דקות בלבד), ולכן הפסיקו להכין את השאור החדש במשך שבעת ימי החג, והכנת השאור החדש נדחה עד לאחר החג.

אך בנושאים אחרים הקלו. משום שתפסו את איסור החמץ כטפל למצוות מצה, ולא כדרישה לניקיון מוחלט, פיתחו את רעיון ביטול החמץ ומכירת החמץ כתחליפים לביעור הפיזי של החמץ מן הבתים והגבולות. לפי ההלכה הרשמית, ניקיון פסח כשלעצמו כבר איננו דרישה של ממש. די אם ננקה את הבית מחמץ, ואין צורך לנקות את הבית מחומרים אחרים, שאינם חמץ. יש המשננים לעצמם את המנטרה “לכלוך אינו חמץ” בשעת הניקיון, כדי לתרץ את העובדה שאינם מתאמצים כל כך בניקיון הפסח. אך הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם, בני נביאים הם: רוב העם לא נוקט בתפיסה פורמאלית זו של הלכות חמץ, וביעור החמץ נתפס כהזדמנות לקרצוף הבית, ברוח הטעם המקורי של מצוות חמץ ומצה. אנחנו נדרשים להתחדשות טוטאלית במועד חודש האביב: השבתה מוחלטת של לכלוך העבר. שאור אינו אלא לכלוך עיקש ביותר הכולא אותנו לעבר, לכלוך שאינו יורד אלא בדיאטה של מצות הנמשכת שבעה ימים.

יהי רצון שנזכה בהתחדשות של ממש במועד חודש האביב – בעולם, בכל גבולנו, בבתינו ובנפשנו.

Moshe Benovitz is professor of Talmud and Rabbinics at the Schechter Institute of Jewish Studies in Jerusalem. He is the author of Kol Nidre: Studies in the Development of Rabbinic Votive Institutions (Atlanta 1998) and several volumes of comprehensive critical commentary on sections of the Talmud, as well as numerous scholarly articles on various aspects of Talmudic scholarship and rabbinic history, including oaths and vows, liturgy, and Jewish festivals.

פרופ' משה בנוביץ מלמד תלמוד והלכה במכון שכטר ללימודי יהדות בירושלים. הוא מחבר הספר באנגלית : Kol Nidre: Studies in the Development of Rabbinic Votive Institutions (Atlanta 1998), וכתב מהדורה מדעית של פרקים שלמים בתלמוד הבבלי, נוסף למאמרים רבים במדעי היהדות, בתחומי שבועות ונדרים, ליטורגיה, המועדים ועוד.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן