הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מדוע שמים זרוע וביצה על הקערה בליל הסדר?

לזכרו של
הרב משה ארונוב ז”ל
רב עדין ומורה אהוב

שאלה: האם חייבים לשים זרוע וביצה על הקערה בליל הסדר? מהו מקורו של מנהג זה? האם חייבים לצלות את הזרוע והביצה? האם מותר לאכול אותן לאחר הסדר? האם מותר לצמחוני להשתמש בשני תבשילים אחרים?

תשובה: למנהג הנ”ל יש היסטוריה ארוכה ומפותלת. התשובה הבאה מבוססת על כתביהם של פרופ’ יוסף תבורי והרב מנחם כשר (ראו בביבליוגרפיה), אולם אין בית מדרש ללא חידוש ולכן הוספתי כאן נופך משלי.

א) שני תבשילין

שנינו במשנה פסחים י’: ג’:

הביאו [השמשים] לפניו מצה וחזרת [=חסה](1) וחרוסת ושני תבשילין… ובמקדש מביאים [או: היו מביאים](2) לפניו גופו שלפסח [=של קרבן פסח].

רבנים רבים, כגון הרב מנחם כשר (עמ’ 65) והרב שלמה יוסף זוין בספרו המועדים בהלכה (תל אביב, תש”ך, עמ’ רס”ג), סברו כי הביטוי המודגש במשנה זו הוא המקור להנחת הזרוע והביצה בקערה. ברם, חוקרים רבים ציינו כי ביטוי זה חסר בכל כתבי היד החשובים המשנה.(3) אף על פי כן, משנה זו חשובה מכיוון שהיא מתארת את המאכלים שנאכלו בפועל בליל הסדר.

המקור למנהגנו נמצא בשתי ברייתות, אחת בתלמוד הירושלמי ואחת בתלמוד הבבלי.

התלמוד הירושלמי אומר (פסחים י’:ג’ על פי כתב יד ליידן; השוו דפוס ונציה ל”ז ע”ד שמוסיף מילה):

תני [=למדנו בברייתא]

ובגבולין [=מחוץ לירושלים] צריכין שני תבשילין

אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה [=לקרבן חגיגה].

המשמעות הפשוטה היא שמחוץ לירושלים הגישו שני תבשילין כמנה העיקרית במקום קרבן הפסח.

התלמוד הבבלי (פסחים קיד ע”ב ) מצטט ברייתא שונה עם אותו מסר כללי:

… דתניא:

רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת

מצווה להביא לפניו חזרת וחרוסת

ושני תבשילין.

מה הם “שני תבשילין”? פרופ’ תבורי משיב (עמ’ 107) שהם היו המנה העיקרית בסעודה בתקופת המשנה. הוא מצטט את המשנה (ביצה ב’:א’) אשר דנה בעירוב. עירוב הוא סעודה שהוכנה לפני מועד כמו פסח שמאפשרת לבשל ביום טוב שחל ביום ששי על מנת להכין אוכל לשבת. בית שמאי אומרים שחייבים לקחת שני תבשילין כעירוב, ואילו בית הלל דורשים רק תבשיל אחד. כפי שציין פרופ’ לוי גינצבורג, בית שמאי סברו שארוחה סטנדרטית מורכבת משני תבשילין, ואילו בית הלל סברו שתבשיל אחד מספיק.

אנו יכולים להוסיף הוכחה נוספת מהמשנה (תענית ד’:ז’):

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין.

לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה.

שוב, אנו רואים כי ארוחה או סעודה אמיתית בתקופת המשנה הייתה מורכבת משני תבשילין. שתי הברייתות הנ”ל אומרות שמחוץ לירושלים בתקופת בית שני או לאחר החורבן, צריכים לאכול שני תבשילין בליל הסדר במקום קרבן פסח.

ב) מהם שני התבשילין שיש לאכול בליל הסדר?

כמה שורות לאחר הציטוט של רבי יוסי, התלמוד הבבלי שואל (פסחים קי”ד ע”ב; הערותיי על הטקסט מבוססות על תשעה כתבי היד הקיימים של מסכת פסחים; הוספתי אותיות על מנת להדגיש את מבנה הסוגיא):

מאי שני תבשילין?

[א] אמר רב הונא: סילקא וארוזא [=מנגולד ואורז].(4)

[סיפור על א’] רבא [או: רבה או רבה בר רב הונא] הוה מיהדר אסילקא וארוזא, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא… [נהג לחפש מנגולד ואורז הואיל ופסק הדין יצא מפיו של רב הונא…

[ב] חזקיה אמר: אפילו דג וביצה [חלק מכתבי היד מוסיפים: שעליו].

[א] רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

[ב] רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא [עצם ומרק] [או: ובישוליה = והמרק שלו].

במילים אחרות, יש כאן שני סטים של הסברים של אמוראים בבליים, שאני סימנתי כ”א” ו”ב”. בסט הראשון, רב הונא (דור שני) אומר מנגולד ואורז, ואילו חזקיה (דור חמישי) אומר שאפשר לצאת ידי חובה על ידי דג וביצה או דג עם הביצה שאתה מורח על הדג. בסט השני, רב יוסף (דור שלישי) אומר שני סוגים של בשר, ואילו רבינא (דור חמישי) אומר שאפשר לצאת ידי חובה על ידי עצם ומרק או עצם והמרק שלו.

הוויכוח הזה מזכיר את המשנה הנ”ל בביצה. המשך המשנה שם אומר שדג עם ביצה שעליו נחשב כשני תבשילין (והשוו תוספתא יום טוב ב’:ד’, מהד’ ליברמן, עמ’ 287). אם כן, שני אמוראים קדומים דורשים שני תבשילין, ואילו שני אמוראים מאוחרים אומרים שזה מספיק לאכול תבשיל אחד עם משהו עליו/מסביבו. הם כנראה ניסו לסייע לעניים שלא יכלו להרשות לעצמם שני תבשילין.

מהמקורות שצוטטו עד כה ברור ששני התבשילין היו המנה העיקרית שאכלו בליל הסדר (ראו תבורי, עמ’ 111-109 לכמה הוכחות נוספות) ולא רק סמלים שהונחו על הקערה ולא נאכלו. ברור גם שהזרוע שנמצאת היום בכל קערה בליל הסדר אינה נזכרת כלל וכלל במשנה או בתלמוד. באשר לביצה, היא נזכרת בכמה כתבי יד של התלמוד – “אפילו דג וביצה” – בעוד שאחרים גורסים “אפילו דג וביצה שעליו”, ואותה ביצה איננה ביצה קשה אלא ביצה המרוחה על הדג.(5)

אכן, זה עדיין היה המנהג אצל חלק מהגאונים לאכול את שני התבשילין. ראו סידור רב סעדיה (ירושלים, ת”ש, עמ’ 135, 146 = תבורי, עמ’ 111) וגאון אלמוני (גנזי שכטר, חלק ב’, עמ’ 259-258 = תבורי, עמ’ 111).

ג) המעבר משני תבשילין שנאכלו לשני סמלים על הקערה

המעבר ממזון שנאכל בליל הסדר לסמלים החל כבר בשני הטקסטים שהובאו לעיל.

התלמוד הירושלמי אמר בברייתא שצוטטה לעיל:

אחד זכר לפסח

ואחד זכר לחגיגה.

ורב יוסף אמר בתלמוד הבבלי שצוטט לעיל:

צריך שני מיני בשר,

אחד זכר לפסח

ואחד זכר לחגיגה.

ברם, ככל הנראה, רב שרירא גאון (בערך 1006-906) לא גרס את הקטע המודגש בתלמוד הבבלי. בתשובה ליהודי קירואן בצפון אפריקה, הוא כתב:

על ב’ תבשילין. והשיב זכר לב’ שלוחים משה ואהרן ששלח הקב”ה במצרים, ויש משימין עוד תבשיל אחד זכר למרים, שנאמר (מיכה ו’:ד’): “ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים”. ואותן ג’ תבשילין – דג, בשר וביצה – כנגד מיני מאכל שעתידין ישראל לאכול לעתיד לבוא: דג כנגד לויתן, ביצה כנגד זיז שדי [ציפור אגדית], בשר כנגד שור הבר (מעשה רוקח, עמ’ י”ז, סימן נ”ט = אוצר הגאונים לפסחים, תשובות, סימן של”א = תבורי, עמ’ 112 = הרב כשר, הערה 22).

רב שרירא גאון סבר כנראה ש”שני תבשילין” הוא מספר מינימאלי, כפי שסבר רב סעדיה גאון הנ”ל. יתר על כן, הוא כנראה לא גרס בבבלי פסחים את ההסבר של רב יוסף “אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה”, ולכן סיפק הסבר סמלי משלו.

באיטליה במאה ה-13, הרב צדקיהו בן אברהם הרופא (שבלי הלקט, מהד’ בובר, סימן רי”ח, עמ’ 184; והשוו תניא רבתי, מהד’ בראון, ירושלים, 2011, עמ’ 171-170; ומחזור רומא המובא על ידי תבורי, עמ’ 113) מיזג שלושה מהמנהגים שראינו לעיל. לדבריו, הקערה צריכה לכלול “שני תבשילין ואפילו סילקא וארוזא, ואפילו דג וביצה שעליו… ועוד יש שם שני מיני בשר… זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ועוד יש שם לפי סידורו של רב עמרם גאון זצ”ל דג וביצה, ביצה משום זיז ודג משום לוייתן”.

חלק מהגאונים והראשונים ציטטו מפסחים קיד ע”ב שיש להביא שני תבשילין לשולחן בליל הסדר וציטטו את הדעות השונות מבלי לקבוע מהם שני התבשילין (סדר רב עמרם, מהד’ גולדשמידט, עמ’ קי”ג; הרי”ף לפסחים, דפוס ווילנא, כ”ד ע”ב-כ”ה ע”א = מהד’ היימן, עמ’ 147; ר’ יצחק אבן גיאת, שערי שמחה, חלק ב’, פירטה, 1862, עמ’ 102).

ר’ יעקב בן אשר (טולדו, נפטר 1343; טור אורח חיים תע”ג) קובע: “וב’ תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה מאיזה מין שירצה”, אבל אז מצטט את המנהג של זרוע וביצה שנראה להלן.

ר’ שמעון בן צמח דוראן (אלג’יר, נפטר 1444; מאמר חמץ, ל”ו ע”א = תבורי, עמ’ 114) אמר ש”אלו שני תבשילין אפשר לעשותן מכל דבר מבושל. אפילו מיני ירקות וקטניות כגון סלקא וארוזא, שאינו אלא זכר בעלמא “.

הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה ח’:א’) קבע: “ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה”. כלומר, הוא פסק בעקבות רב יוסף.

מחזור ויטרי (צרפת, ראשית המאה ה-12; עמ’ 284), ראב”ן (אשכנז, נפטר 1170; מהד’ שמלוי, 1926, קס”ד ע”ג-קס”ו ע”א) ונכדו הראבי”ה (אשכנז, נפטר 1220; סימן תקכ”ה, עמ’ 162) קבעו שני תבשילין, בשר וביצה או דג וביצה, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, אבל לא נתנו את האפשרות של סילקא וארוזא. נראה כי הם החליטו ששני התבשילין חייבים להיות ביצה, בשר או דגים בגלל הסמליות של שני הקרבנות.

ר’ משה מקוצי (צרפת, 1236 לערך; סמ”ג, עשין, סימן מ”א, קי”ח ע”ב) אומר שהיו מביאים לפניו בקערה שני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, “ואומר רבינא אפילו עצם ובישולו”. כלומר, הוא מצטט את הסמליות של רב יוסף, ואת הפסק של רבינא.

ד) זרוע וביצה

החל מסוף המאה ה-12, הפך המנהג של זרוע וביצה לנוהג הפחות או יותר מקובל. מנהג זה נרשם על ידי ר’ יצחק בן אבא מארי (מרסיי, 1190-1120; ספר העיטור, חלק ב’, קל”ג ע”ג); ר’ אברהם מלוניל (נכתב בטולדו, 1204; ספר המנהיג, סימנים ס”ד-ס”ה, מהד’ רפאל, עמ’ תפ”א-תפ”ב); ר’ וידאל די טולושא (ספרד, המאה ה-14; מגיד משנה לרמב”ם, חמץ ומצה ח’:א’); ר’ אלכסנדר זוסלין הכהן (אשכנז, נפטר 1349; ספר האגודה, מהד’ בריזל, חלק ב’, עמ’ קצ”א); ר’ יעקב בן אשר (טולדו, נפטר 1343;. טור אורח חיים תע”ג); ר’ דוד אבודרהם (סביליה, 1340; אבודרהם השלם, עמ’ רי”ז); ור’ יוסף קארו (צפת, 1550 לערך; שולחן ערוך אורח חיים תע”ג: ד’).

ספר המנהיג אומר שבצרפת ובפרובנס היו צולים את “זרוע השה”, כזכר לעובדה שה’ הוציאנו ממצרים בזרוע נטויה. מנהג זה והסבר זה ניתנים גם על ידי ר’ יצחק בן משה מווינא (1250-1180; אור זרוע, חלק ב’, ס”א ע”א), רבינו מנוח מנרבונא (שנת 1300 לערך; בפירושו לרמב”ם, חמץ ומצה ח’:א’), ור’ דוד מנרבונא (ספר המכתם, מהד’ בלאו, עמ’ צ”ט). מאוחר יותר השתמשו בצוואר של עוף, אבל עדיין קראו לזה “זרוע”! (תבורי, עמ’ 115).

גם לביצה ניתן פירוש סמלי על ידי ר’ אהרן הכהן מלוניל בשם “הירושלמי”. ביצה בארמית היא “ביעא” שנשמעת כמו השורש הארמי “בעא” = “הוא רצה”. ולכן הביצה = ביעא מזכירה לנו שרצה הקב”ה לגאול את העם היהודי (ארחות חיים, ליל הפסח, סימן י”ב, ע”ט ע”ב = כל בו, סימן נ’, מהד’ אברהם, חלק ג’, טור קל”ד; אבודרהם השלם, עמ’ קי”ז). פרופ’ אביגדור אפטוביצר הסביר שמדרש זה אינו נמצא בירושלמי; הוא ככל הנראה נלקח מפיוט ארמי (ספר ראבי”ה, חלק ב’, עמ’ 162, הערה 3).

מאה שנים קודם לכן, ר’ אשר מלוניל (שנת 1211, ספר המנהגות, מהד’ אסף, עמ’ 156) מצטט את שני ההסברים הקודמים: זרוע היא לזכר ה”זרוע הנטויה” והביצה או הביעא היא שרצה הקב”ה לגאול אותנו בזרוע נטויה. זה גם מצוטט על ידי רבינו מנוח הנ”ל. המאירי לפסחים (קי”ד ע”ב, מהד’ קליין, עמ’ רמ”ב) מצטט מדרש בארמית שמשלב בין ההסברים הנ”ל על הזרוע והביצה.

ר’ אהרן הכהן מלוניל (ארחות החיים, שם, סימן י”ד, ע”ט ע”ג = כל בו, שם, טור קמ”ב) נותן הסבר סמלי אחר לביצה: “והמבושל עושין ביצה זכר לאבלות בית המקדש [מכיוון שאוכלים ביצה בבית האבל]. ויש אומרים לפי שאנו אומרים ‘הוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב’ לפיכך עושין המבושל מביצה כי כן דרך לנחם בה אבלים”. ההסבר המקשר בין ביצה לניחום אבלים מובא גם בספר המכתם הנ”ל וגם על יד ר’ משה איסרליש בשם הכל בו (דרכי משה לאורח חיים תע”ג:ג’; וראו גם חוקת הפסח המובא אצל הרב כשר, עמ’ 66).

ר’ משה איסרליש נותן סיבה נוספת, כיוון שליל הסדר תמיד נופל על אותו היום בשבוע כתשעה באב (דרכי משה שם ושולחן ערוך אורח חיים תע”ו:ב’). הגאון מווילנא לא אהב את ההסבר הזה ואמר שהביצה היא זכר לקרבן חגיגה (ביאור הגר”א לאורח חיים תע”ו ומעשה רב, סימן קצ”א).

הרב משה פיינשטיין בימינו (נפטר 1985) לא אהב את הרעיון של אבלות בליל הסדר ודחה את המנהג של אכילת הרבה ביצים בליל הסדר (אגרות משה, אורח חיים, חלק א’, סימן קנ”ו).

יש אומרים ש”נהגו בביצה מפני שהיא קלה לבשל ומצויה לכל” (רבינו מנוח; ספר המכתם; ארחות חיים = כל-בו — רובם מצוטטים על ידי הרב כשר, עמ’ 66).

אחרים סבורים שאנו משתמשים בביצה כסמל לחירות “כמנהג גדולי רומי בסעודתם” (הרב יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, מהד’ ג’, תשל”ז, עמ’ נ”א; Rabbi Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, New York, 1979, p. 127)

יש הטוענים כי אנו משתמשים בביצה מכיוון ש”כל שמבשלים אותה היא מתקשה”, וכן כתוב על בני ישראל “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ” (הרב זינגר, שם; הרב קליין, עמ’ 128).

סברה אחרת אומרת כי הביצה היא סמל של האביב (הרב קליין, עמ’ 127).

הרב שם טוב גאגין הציע אולי את ההסבר הדחוק ביותר לזרוע ולביצה. הוא אמר שאנו משתמשים בבשר וביצה מכיוון שהמצרים בימי משה היו כמו ההודים בימינו שאינם אוכלים בשר וביצים. לכן אנו שמים בשר וביצה על הקערה על מנת להרחיק את עצמנו מאמונתם שהיא הבל הבלים! (הרב גאגין, עמ’ 94 = הרב כשר, עמ’ 66)

ה) סמלים או אוכל?

כשרוב הרבנים התחילו להסביר את הזרוע והביצה כסמלים של הפסח והחגיגה, זה הוביל לוויכוח ארוך לגבי השאלה האם ניתן לאכול את הסמלים הללו. קהילות מסוימות, במיוחד בארצות האסלאם, צלו את שני התבשילין ואכלו אותם זכר לשני הקורבנות הללו (תבורי, עמ’ 116 והערה 301 והרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, כרך ה’, עמ’ 406). הרב שלמה לוריא (פולין, 1573-1510) מדווח שהם היו צולים את שני התבשילין ומשום כך נמנעו מלאכול אותם בליל הסדר. לדעתו, נכון הוא לאכול את התבשילין ולכן יש להימנע מצלייתם (שו”ת מהרש”ל, סימן פ”ח = תבורי, עמ’ 117; השוו הרב זוין הנ”ל, המועדים בהלכה, עמ’ רס”ו, הערה 13). הרב עובדיה יוסף נתן פסק הלכה דומה בימינו, על פיו מותר לאכול זרוע מבושלת בליל הסדר (שו”ת יחוה דעת, חלק ג’, סימן כ”ז, שסוכם גם בספרו חזון עובדיה, חלק ב’, עמ’ ק”ג ועל ידי בנו בילקוט יוסף, עמ’ 407).

הרב אברהם דנציג (ווילנא, 1820-1748; חיי אדם ק”ל:ו’) כתב ש”רע עלי המעשה שזורקין הזרוע והוא ביזוי מצווה, ומצווה להניחו למחר לתוך הצלי שצולין ליום טוב ואוכלין אותו”.

ו) צלוי או מבושל?

ברור מפסחים קי”ד ע”ב שצוטט לעיל, שזה לא משנה איך מבשלים את שני התבשילין. רב הונא אמר “סילקא וארוזא” ששניהם מתבשלים בקדרה, ורבינא אמר “גרמא ובישולא” [עצם ומרק], שגם הם מתבשלים בקדרה. אכן, הרבה ראשונים לא דנו בשיטת בישול שני התבשילין. אולם רבינו חננאל (צפון אפריקה, נפטר 1056) כפי שצוטט בהגהות מיימוניות אמר שיש לקחת שני סוגי בשר, בשר צלוי זכר לפסח ובשר מבושל זכר לחגיגה (תבורי, עמ’ 118). הרי”ף נתן פסק הלכה דומה (דפוס ווילנא כ”ד ע”ב-כ”ה ע”א= מהד’ היימן, עמ’ 147; תבורי, עמ’ 119), וכן פסק ר’ יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים תע”ג: ד’).

אחרים העידו שצולים הן את הזרוע והן את הביצה (הרמ”א באורח חיים תע”ג:ד’; שו”ת מהרש”ל, סימן פ”ח; שניהם צוטטו על ידי תבורי, עמ’ 119).

שיטה זאת הובילה לדיון מורכב כשהסדר הראשון נופל במוצאי שבת. מכיוון שלא היה קרבן חגיגה בשבת, ומכיוון שהביצה או התבשיל השני היא זכר לחגיגה, רבים פסקו שיש להניח רק תבשיל אחד בקערה במוצאי שבת לזכר קרבן פסח בלבד! חלק מהפוסקים הצליחו לעקוף את הבעיה הזאת על ידי כך שהוכיחו שגם בזמן בית המקדש הקריבו את קרבן החגיגה ביום ששי ואכלו אותו בליל הסדר! (ספר המנהיג, סימנים ס”ד-ס”ה, מהד’ רפאל, עמ’ תפ”ב וההערה שם; טור אורח חיים תע”ג; אנציקלופדיה תלמודית, חלק י”ב, טור תר”י; הרב כשר, עמ’ 67; תבורי, עמ’ 121-120; שמא פרידמן, לתורתם של תנאים, ירושלים, 2013, עמ’ 322, הערה 175).

פוסקים אחרים אמרו שמאחר שהזרוע היא זכר לקרבן פסח, יש לצלות אותה על גחלים ולא בשיפוד של עץ רימון (ארחות חיים ע”ט ע”ד; כל בו, עמ’ 142-141; אבודרהם, עמ’ 117; שולחן ערוך אורח חיים תע”ג:ד’; תבורי, עמ’ 121).

ז) הלכה למעשה

נראה מכל האמור לעיל שהיו ארבעה שלבים בהתפתחותו של המנהג הזה:

מתקופת הברייתות בשני התלמודים (200-70 לספה”נ) ועד לתקופת הגאונים (1000-500 לספה”נ), יהודים אכלו את שני התבשילין – שהיו למעשה סעודה חגיגית סטנדרטית בתקופת המשנה – במקום קרבן הפסח שכבר לא ניתן היה לאכלו. שני התבשילין יכלו להיות ארבעת המאכלים שנזכרו בפסחים קי”ד ע”ב או אפשרויות אחרות, כגון אלו שנזכרו על ידי הגאונים.
כתוצאה מההסבר המופיע בשני התלמודים ששני התבשילין הם זכר לפסח ולחגיגה, החלו יהודים בתקופת הגאונים לראות בשני התבשילין סמלים ולא מזון לאכילה. אף על פי כן, הם עדיין היו גמישים באשר לשני התבשילין לשים בקערה, כולל ארבע האפשרויות בפסחים קי”ד ע”ב ותבשילין אחרים. ר’ יעקב בן אשר (נפטר 1343) ור’ שמעון בן צמח דוראן (נפטר 1444) עדיין מדגישים שמותר להשתמש בתבשילין מ”איזה מין שירצה”.
החל מר’ יצחק בן אבא מארי ממרסיי (נפטר 1190), החלו יהודים רבים להשתמש באופן בלעדי בזרוע ובביצה כשני התבשילין בקערה ולהמציא כל מיני דרשות על מנת להסביר את השימוש הבלעדי הזה.
לאחר ששני תבשילין אלה הפכו לשני הסמלים הסטנדרטיים בקערה, התנהלו שני ויכוחים מכיוון שראו בהם זכר לפסח ולחגיגה:
א. האם מותר לאכול אותם?
ב. האם הם צריכים להיות צלויים או מבושלים?
הלכה למעשה, מותר לחזור למנהג המקורי (מס’ 1) ולשים כל שני תבשילין על הקערה ולאכול אותם. צמחוני יכול להשתמש במנגולד ואורז כדברי רב הונא בתלמוד או בירקות מבושלים אחרים, בעוד שאחרים יכולים להשתמש בבשר, דגים, ביצים או תבשילין אחרים.

כמו כן, מותר לשים כל שני תבשילין על הקערה ולראות אותם כסמלים שאין לאכלם (מס’ 2). ושוב, צמחוני יכול להשתמש במנגולד ואורז או ירקות מבושלים אחרים.

לבסוף, מותר לשים זרוע וביצה על הקערה ולבשל או לצלות אותם ולאכול או לא לאכול אותם (מס’ 4-3), אבל צמחוני אינו חייב לשים דווקא זרוע וביצה על פי המנהג מימי הביניים. ראוי לציין שהרב יעקב חיים סופר (ירושלים, נפטר 1939) כתב ב”כף החיים” (לאורח החיים תע”ג, אות נ”ז) שהמשמעות המעשית של דברי הטור שצוטטו לעיל (“מאיזה מין שירצה”) היא “כיוון דאינו אלא מנהג בבשר וביצה, דלעת הצורך יש להקל על פי דינא דגמרא [על פי הדין התלמודי]”.

אני אישית ממליץ על המנהג המקורי הנמצא בפסחים קי”ד ע”ב (מס’ 1) — לאכול את שני התבשילין, שגם מונע את הבעיות של ביזוי מצווה שהודגשה על ידי הרב אברהם דנציג לפני מאתיים שנה ושל “בל תשחית” [זריקת אוכל לפח].

בכל מקרה, כשאנו אוכלים או מתבוננים בשני התבשילין בקערה, הם יעזרו לנו לשחזר את יציאת מצרים ולקיים את המצווה של “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שמות י”ג:ח’).

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”ג ניסן תשע”ה

הערות

* תשובה זאת פורסמה באנגלית לפני שנה בטור החודשי שלי באנגלית:

www.schechter.edu/responsa.aspx?ID=84 שפורסמה לאחר מכן בספרי Responsa in a Moment, Vol. III, Jerusalem, 2014, pp. 92-104 אני מודה לתלמידי הוד שילה עבור התרגום הראשוני של התשובה לעברית.

1. ראה תשובתי בנידון www.schechter.edu/responsa.aspx?ID=65 שפורסמה לאחר מכן בספר הנ”ל, עמ’ 114-105.

2. בנוגע לשתי הגירסאות האלו, ראו קולפ, עמ’ 259-258; תבורי, עמ’ 106-105; ומו”ר פרופ’ שמא פרידמן, “תוספתא עתיקתא”, עמ’ 437.

3. ראה רנ”נ רבינוביץ, דקדוקי סופרים לפסחים, מינכן, 1874, עמ’ 55, אות ו’; Rabbi David Zvi Hoffman, The First Mishnah and the Controversies of the Tannaim, New York, 1977, p. 26; מאיר איש שלום, מאיר עין על סדר ההגדה של פסח, וינה, 1895, עמ’ 36-35; בער רטנר, אהבת ציון וירושלים לפסחים, פיוטרקוב, 1908, עמ’ 131; דניאל גולדשמידט, סדר הגדה של פסח, ירושלים ותל אביב, 1947, עמ’ 8; שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה לפסחים, ניו יורק, 1962, עמ’ 654 לשורות 28-27; מו”ר פרופ’ דוד הלבני, מקורות ומסורות: מסכתות עירובין ופסחים, ירושלים, 1982, עמ’ תקע”ד, הערה 5; הלל היימן, ספר הלכות הרי”ף למסכת פסח ראשון, ירושלים, 1990, עמ’ 147, שורה 297 ועמ’ 447-446; שמואל וזאב ספראי, הגדת חז”ל, ירושלים, 1998, עמ’ 25-24; שמא פרידמן, תוספתא עתיקתא, עמ’ 437.

4. בעברית מודרנית , תרד הוא spinach וסלק הוא סלק אדום, אבל בתלמוד, תרד = סלק = סילקא = spinach beet, אשר מכונה היום “מנגולד”. ראו יהודה פליקס, Encyclopaedia Judaica, Vol. 4, col. 387, s.v. Beet; וכן בספרו הצומח והחי במשנה, ירושלים, 1985, עמ 173, 192; ותבורי, עמ’ 108, הערה 283.

באשר לאורז, כל חכמי התלמוד אכלו אותו בפסח, למעט אחד. המנהג לא לאכול אורז או קטניות בפסח נולד בצרפת במאה ה-13, אבל זה סותר את הפסיקה המפורשת של התלמוד בפסחים קי”ד ע”ב. ראו תשובתי בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ג’ (תשמ”ח-תשמ”ט), עמ’ 55-35.

5. שמא פרידמן, תוספתא עתיקתא, עמ’ 437, הערה 62, חושב שהגירסא המקורית היא “דג וביצה”, אבל אני סבור שהעניין עדיין דורש עיון נוסף.

6. לדיון מפורט מאוד באשר לשאלה האם חגיגה נצלתה או בושלה בתקופת בית שני, ראו שמא יהודה פרידמן, לתורתם של תנאים, ירושלים, 2013, עמ’ 322-266.

ביבליוגרפיה

הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב, חלק ג’, לונדון, 1948, עמ’ צ”ג-צ”ד

הרב מנחם מ. כשר, הגדה שלמה, מהדורה שלישית, ירושלים, תשכ”ז, עמ’ 67-65

קולפ – Joshua Kulp in: Joshua Kulp and David Golinkin, The Schechter Haggadah, Jerusalem, 2009, pp. 258-260

יוסף תבורי, פסח דורות, תל אביב, 1996, עמ’ 122-105

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן