הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

פרשת בשלח: אל תהפכו את העם לתלותי

אחת הבעיות הבוערות כיום במדינת ישראל היא יוקר המחיה ובמיוחד מחירי המזון. לא במקרה הוציא דווקא הנושא הזה – ולא העניין הביטחוני או הפוליטי – אלפי אנשים לרחובות בקיץ 2011, מפני שהמזון והביטחון התזונתי הם הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ביטחון תזונתי הוא מצב שבו יש לאדם גישה ישירה ויומיומית למקורות מזון, והוא אינו חי בחשש מתמיד לרעב. לכן במדינת רווחה קיים מחיר מפוקח למוצרי יסוד שנועד לאפשר גם לשכבות החלשות ביותר ביטחון תזונתי.

פרשת בשלח מתארת, בין השאר, את הפעם הראשונה שבה עם ישראל נתקל בקושי הזה. הבצק שנשאו עימם בני ישראל בצאתם ממצרים כבר נאפה ונאכל עד תומו, וכעת הם עומדים בפני הבעיה הקיומית הגדולה ביותר של חיי הנדודים – הרעב. בייאושם הם פונים אל משה ואהרן ומתלוננים: “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע” (שמות טז, ג). העבדים, שרק עכשיו יצאו לחופשי, חשים בגעגוע לביטחון התזונתי שמתלווה לחיי העבדות. אולי עבדנו בפרך, הם אומרים, אבל לפחות קיבלנו אוכל.

בתגובה, ממטיר להם אלוהים משקע מוזר, דק ומחוספס שנראה כמו שכבת כפור על הארץ, ובני ישראל משתוממים ושואלים זה את זה: “מָן הוּא?” וכך מקבל המזון הפלאי את שמו.

תכונות מופלאות נקשרו בשמו של המן. מסורת דרשנית מוכרת מתארת כיצד השתנה טעמו של המן בהתאם להעדפותיו של המלקט וכך כל אחד מבני ישראל טעם בו כל מאכל שהיה מבקש. מדרשים אחרים מציינים כי אוכלי המן לא נצרכו לנקביהם, מאחר שהיה זה “לחם אבירים – לחם שנבלע באיברים”, והיו אף שראו במן מעין רנטגן שביכולתו לגלות לישראל מה שנסתר מן העין.

אבל גם מזון פלאי שכזה המוגש לאדם ללא כל מאמץ מצדו עלול ליצור בעיה: קל מאוד להתרגל לנוחות שמציע המן ולראות בו דבר מובן מאליו: אין צורך לקנות או לגדל בעצמך את המזון, אלא רק לקום בבוקר ולמצוא את מנת האוכל מחכה לך בפתח ביתך.

אפשר לנחש מה תהיה תגובתו של העם המפונק כשיגיע לארץ המובטחת ויצטרך לחרוש ולזרוע כדי לאכול. כשיש לך לחם שיורד מן השמים, מי בכלל רוצה להתייגע ולהוציא לחם מן הארץ?

לכן, המן אינו מופיע סתם כך, הוא מגיע עם הוראות ברורות הנוגעות ללקיטתו: הכמות שרשאי כל אחד לאסוף מוגבלת – “אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת”, כלומר כמות סבירה המספיקה לתזונתו היומית של אדם (בערך 2.5 ליטר), חל איסור לשמור את המזון למחר, וביום שישי יש ללקט מנה כפולה כי בשבת לא יורד מן. עוד מתארת הפרשה כי המן היה יורד על המחנה בשעת בוקר מוקדמת, וכאשר התגבר חום השמש היה המן נמס, ולכן כדי ללקט את מזון היום צריך היה כל אחד מבני ישראל להשכים קום ולצאת לאסוף את מנתו.

כך, למרות האופן הפלאי שבו קיבל העם את מזונו, היה עליו גם להתאמץ בשבילו. הוא למד לציית לכללים ולעבוד לפיהם, להיות חרוץ ויעיל ולא להיות חמדן וללקט יותר מכפי הדרוש לו, רק מפני שזה בחינם.

היציאה מעבדות לחירות, מלמדת אותנו הפרשה, אינה רק נסים ונפלאות אלא גם עמל ויזע וקבלת אחריות. גם כאשר המזון ניתן משמיים על האדם לטרוח כדי להשיגו שאם לא כן – לא ידע להעריך את שניתן לו. דומה שלקח זה יפה גם לימינו: כאשר החברה דואגת לקיומם הבסיסי ולביטחונם התזונתי של הפרטים בתוכה, עליה לדאוג גם להקניית ההרגלים הנחוצים לאדם כדי להתקיים בכבוד, ולא להפוך את החלש לתלותי. פתגם ידוע קובע: “תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד. למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו”, ואולי ברוח פרשת השבוע אפשר להוסיף: “תן לאדם מזון משמיים, הוא ישבע ליום אחד. למד אותו לצאת וללקט בעצמו, והוא יוכל לנדוד אפילו ארבעים שנה במדבר”.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 17 בינואר 2019

 

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ד"ר וכמן משתתפת בפרויקט 929 ומעניקה פרשנות אישית לפרשות השבוע. ספרה "מדרש חדש על התורה" יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת מפעל המדרש של מכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן