הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מתי בפעם האחרונה עזרתם לאח שלכם?

אחד הדברים המאוסים עלי ביותר הוא שיחה ממחלקת שימור לקוחות שמתחילה כך: “פול, אחי, מה שלומך?” ואז השיחה ממשיכה מבלי שהמטלפן מציג את עצמו. כולנו מכירים את זה ואני מניח שהתדירות ירדה מפני שרובנו הגיבו תגובה דומה: “מי זה?”. אם נדון את המטלפן לזכות, נחליט שחשיבתו עמוקה כמו החשיבה שעומדת מאחורי הציוויים הרבים הקוראים לנו להגן על האחים המסכנים שלנו כפי שנזכרים שלוש פעמים בפרשת בהר, וזה לשון המקרא: “כי ימוך אחיך”. (ויקרא כה פסוקים כ”ה, ל”ה, ל”ט)

המילה “ימוך” באה מלשון “מך” שמובנו הפשוט הוא עני או דל, ואילו בארמית הפירוש שניתן למילה ימוך הוא “מסכן”. מכאן אנו מבינים שישנם מצבים שבהם אנשים נעשים עניים וזקוקים לרשת ביטחון חברתית או כלכלית שתאפשר להם לחזור לעמידתם הקודמת.

אבל מה פירוש המילה “אחיך”? האם זה אח ממש? בן או בת לאמי ולאבי? אולי חצי אח שהוא צאצא רק לאחד ההורים? או שמא המונח מתכוון לכל מי שיש לי קשר חברתי אליו, כמו המטלפן אילנו לעיל? אגב, יש לציין שהמונח אינו כולל את האחיות אלא את הגברים בלבד (יש שהסבירו את עיקרון ההפרדה במקרא או התנצלו עליו אך מכיוון שאיני רוצה לחטוא באותם הסברים אבל גם לא להתעלם, די באמירה זו כאן).

לדעתי, המונח “אח” בפרשת בהר מכוון לכל איש מישראל אשר נהיה עני – לא רק אחי הביולוגי אלא גם אחי החברתי והתרבותי, גם אם אין לי קשר דם עמו. יש מי שיתעקש לומר שהם אחים מאותו השבט ואם כן זה יכול לחזק את התזה שלי, אבל אין זה הכרחי.

למעשה התורה מצווה כאן על אלטרואיזם כלפי בני משפחה שאינה רק משפחה גרעינית אלא גם משפחה מורחבת עד כדי הכלת מישהו שיש בינינו קשר תרבותי בלבד. זה אולי נשמע מוזר: מדוע התורה חייבת לצוות על התנהגות אלטרואיסטית? הרי כולנו מוכנים לתרום משהו לנזקקים כשהם נמצאים דלים. או אולי לא…?

ביולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים מלמדים אותנו שכדי לקיים חברה מתוקנת אנחנו חייבים לשלב בין התנהגות אלטרואיסטית – מה שנקרא שיתוף פעולה חברתי – לבין התנהגות תחרותית. יש לשים לב שהדגש כאן הוא על הצורך למיזוג של השניים ולא לשיתוף פעולה בלבד. מי שטוען שאם נשחק יפה ותמיד נהיה השוטר הטוב, ההורה הנמלך בדעתו או האח או האחות המוותרים – אנו תמיד נמצא את עצמנו במצב המך, הירוד, העני, המסכן. כי גם אם נבחר לשתף פעולה, יהיו אלו אשר יבחרו להתחרות בנו ולרוב, כמו שמלמדים אותנו וילסון ווילסון, התחרותיים הם אלו שינצחו.

אולי נקבע שהתחרות היא הדרך להצלחה, הרי כך עובדות הבורסות. מי שמתחרה הכי הרבה – מצליח, וחבל לדאוג לעניים שכן “הם צריכים ללמוד להתחרות גם”. אז ראשית אין זה נכון. גם בבורסה יש כללים ומותר להתחרות בתוך הכללים האלו ולא, למשל, לעסוק במידע פנימי אשר מעניק יתרון שאינו הוגן. אבל וילסון ווילסון גם הוכיחו שקבוצה שהיא רק תחרותית אשר מתחרה מול קבוצה אלטרואיסטית, בסוף תפסיד בתחרות הגדולה מפני שהחברים בתוך הקבוצה התחרותית יתחרו גם עם עצמם ויובילו להפסד בטווח הארוך.

אם כן, באה התורה ללמד אותנו גישה רחבה: ראשית התורה מכירה בתחרות, ולכן ישנם אחים אשר מכים. הם נהיים כך בשל שילוב של מזל רע ואולי התנהגותם נובעת מהיעדר דחף פנימי להצליח. או אולי שניהם. לתורה לא משנה: היא מצווה עלינו לדאוג לאחינו המכים והעניים בהיותם אחינו ואין צורך בסיבה אחרת. עלינו לדאוג לזולת גם אם אנחנו סבורים שהם עצלנים או שמא באזור שלהם לא ירדו די גשמים והחיטה שלהם לא הביאה יבול כראוי.

יוצא מזה שאנחנו חייבים לדאוג לאחינו הביולוגים, וגם לאחינו השבטיים, וגם לאחינו הווירטואליים. ומי כמונו במדינת ישראל לא מכיר תופעה זו? הרי כל בתי החולים במדינה נתמכים על ידי תרומות אדירות של תורמים – שרובם יהודים – מחו”ל. מה להם ולבית חולים בארץ? הם רואים בנו אחיהם גם אם לא הכירו בחייהם אף אחד שטופל בבית חולים ישראלי.

חז”ל הבהירו את זה במסכת אבות: אם אין אני לי מי לי – עליי להיות אלטרואיסטי ולדאוג לזולתי. אבל המשנה ממשיכה – וכאני לעצמי מה אני – עליי גם לדאוג להתחרות מתי שצריך. ולנציגי שימור הלקוחות תמיד נגיד בדרך זו או אחרת – אם לא עכשיו אימתי? גם אם אין לנו זמן באותו רגע.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 16 במאי 2019

 

הרב ד"ר פול שרל־פוקס הוא מרצה בתוכנית למגדר ופמיניזם ובתוכנית לאומנויות והיהדות במכון שכטר. הוא פסיכולוג המתמחה בליקויי למידה ומקיים סדנאות להורים, והוא חוקר כיצד תיאוריית האבולוציה יכולה לעזור לנו להבין את התפתחות היהדות והמנהג היהודי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן