הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מאכלים מיוחדים לליל ראש השנה

יש מנהג לאכול מאכלים מיוחדים בליל ראש השנה. מהם המקורות למנהגים האלה? למה אשכנזים וספרדים אוכלים מאכלים שונים?

א) מקורות המנהג

הרמז הראשון למנהג הנידון הוא בספר נחמיה (ח’:ט’-י’) שנכתב בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון לאחר שנת 445 לפני הספירה. בתחילת החודש השביעי לאחר הקראת ספר התורה לפני כל העם “ויאמר נחמיה… ועזרא הכהן… לכל העם: היום קדוש הוא לה’ אלוהיכם אל תתאבלו ואל תבכו… לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון [=מוכן] לו כי קדוש היום לאדונינו”.

בכל אופן, כל המנהגים בימינו מבוססים על דברי אביי (בבל; המאה הרביעית), המופיעים בתלמוד בשני מקומות (הוריות י”ב ע”א = כריתות ו’ ע”א). לאחר קטע שאומר כיצד לעשות “מילתא” (omen) לבדוק אם אתה תחזור הביתה ממסע “אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא, ורוביא, כרתי, וסילקא, ותמרי”. ובתרגום עברי: “עכשיו שאמרת ש’סימן’ הוא דבר, לעולם יהא רגיל לראות בראש השנה דלעת, ותלתן, כרשים, וסלק, ותמרים”.

ב) טעמי המנהג

למה אביי אמר לאכול מאכלים אלה בראש השנה? לפי פשוטו יש כאן מעשה של “ניחוש” או מאגיה, שעושים מעשה חיובי בראש השנה, שישפיע על כל השנה כולה. וכך הסבירו כמה חכמים:

רב נטרונאי גאון (סורא, אמצע המאה התשיעית) נשאל על מנהגי האכילה בליל ראש השנה והשיב “נחש לטובה הוא” (אוצר הגאונים לראש השנה, חלק התשובות, עמ’ 53, סימן צ”ד = תשובות רב נטרונאי גאון, מהד’ ברודי, עמ’ 306). בספר המנהיג לר’ אברהם הירחי, שנכתב בטולידו בשנת 1204, נאמר (במהדורת רפאל, עמ’ ש”ד) שבלילי ראש השנה שמים על השולחן מאכלים מיוחדים “לסימנא טבא לכל השנה הבאה”, אבל בכ”י א’ נוסף “לסימנא טבא ונחשא מעליא”.

כמו כן, רש”י הסביר בפירושו למסכת כריתות הנ”ל (בתרגום עברי) “ואלה יש שגדלים מהר ויש שמתוקים”. כלומר מסתכלים על דברים שגדלים מהר או דברים מתוקים כסימן לשנה פוריה ומתוקה. (והשוו פירוש דומה בפירושו למסכת הוריות.) וכן משתמע ממחזור ויטרי (עמ’ 362), שנערך על ידי תלמידו, ר’ שמשון מויטרי. לאחר הבאת חלק מהמנהגים של ראייה ואכילה בליל ראש השנה, נאמר: “כל דבר חדש וקל וטוב לסימן טוב לכל ישראל”.

וכך הסביר חיים שאוס בספרו הקלאסי The Jewish Festivals שתורגם מיידיש לאנגלית בשנת 1938 (בעמ’ 159-158):

“This custom is based on an ancient magical belief that every activity calls forth its counterpart… and if one eats sweet dishes at the beginning of the year, sweetness will abide for the entire year. This is an old primitive belief, widespread amongst all peoples.”

אכן, כך נוהגים הסינים בראש השנה שלהם. הם אוכלים אטריות ארוכות על מנת להבטיח חיים ארוכים. הם אוכלים צדפות כי המילה דומה ל”חי” בשפתם. הם אוכלים ביצים כי הן עגולות ומושלמות, והם אוכלים אצות כי המילה דומה למילה “מזל” בסינית. (Da Chen, Colors of the Mountain, New York, 1999, p. 56)

ברם, היו חכמים שלא אהבו את ההסבר המאגי למנהגים אלה וחיפשו הסבר רציונליסטי למנהג. וכך למשל, כתב הרב יעקב אנטולי (פרובנס ואיטליה, המאה הי”ג) בספרו מלמד התלמידים (ליק, 1866, דף ק”פ ע”ב): “וישמח באכילה ושתיה [בימים הנוראים]… והוא שתיקנו ז”ל למחזי בריש שתא קרא סלקא תמרי ורוביא. ואף על פי שנאמר בתלמוד על זה ‘סימנא מילתא היא’ לא שאותן המינין ייראו כדרך נחושי הסכלים והנשים, אבל לפי שהשובע משכיח כוונת היום, צריך שיראה אותם האוכל ויחשוב עליהם בדרך השם המשותף…”. כלומר, אין לראות במנהגים אלה “סימן” או “ניחוש” כמו שמשתמע מהתלמוד, אלא בשעת השובע בסעודת ראש השנה, אותם המאכלים יזכירו לנו להתפלל על הערכים הדומים בצלילם לאותם מאכלים (ראו להלן למשחקי המילים). אכן, יש הסבר דומה וארוך יותר אצל המאירי (פרובנס, נפטר בסביבות 1315) בספרו חיבור התשובה (מהד’ סופר, ניו יורק, תש”י, עמ’ 266-265), אבל ההסבר הפשוט במקומו עומד.

ג) שלושת המנהגים בתקופת הגאונים

בתקופת הגאונים המנהג של אביי התפתח בשני כיוונים. מצד אחד התחילו לבטא במילים את ה”סימן” של כל מאכל. מצד שני עשו מעשים שונים עם כל מאכל, וזאת על סמך שלוש גרסאות של מילה אחת בדברי אביי המודגשת לעיל:

1. למיחזי = לראות, וזאת הגירסא הנפוצה יותר;

2. למיחד = לאחוז;

3. למיכל = לאכול.1

יתכן מאוד ששלוש הגרסאות נבעו מהקיצור “למי’ ” כשכל סופר פתר את הקיצור בצורה אחרת.בכל אופן, שלוש הגרסאות הנ”ל הובילו לשלושה מנהגים שונים בתקופת הגאונים:

1. בתשובה של גאון המובאת באוצר הגאונים לראש השנה (עמ’ 53-52, סימן צ”ג) נאמר:

… אמר אביי… דחזי… והשתא רגילי רבנן לאוסופי עלה כרתי [ועכשיו רגילים החכמים להוסיף עליהם כרשים] ועדיין כך המנהג מכל החכמים… ומקריבין לפניהם טנא שיש בו דלוע ופול המצרי וכרישין ירקות תרדין תמרי ומביטין בו ומניחים ידיהן [על כל אחת מהן] ומוציאין משמה סימן טוב. על דלוע אומר: “קרא – יקרע גזר דיננו”. ועל הפול: “רוביא – ירבו זכויותינו”. ועל הכרשין: “כרתי – יכרתו שונאינו”. ועל תרדין: “סלקא – יסתלקו עוונינו”. ועל התמרים: “תמרי – יתמו עוונותינו”. ומוסיפין עוד רימון ואומרים עליו: “נרבה זכויות כרימון”. אלה מנהגינו ומנהג אבותינו.

כלומר, על פי תשובה זאת, מביטים במאכלים ונוגעים בהם ואומרים את משחקי המילים, על פי הגירסא בגמרא למיחזי = דחזי = לראות.

2. בעדות על רב האי גאון (נפטר 1038) המובאת באוצר הגאונים למסכת ראש השנה (עמ’ 52, סימן צ”ב) נאמר:

נמצא כתוב באגרת ר’ מצליח ב”ר אליהו מן צקליה [=סיציליה] שנכנס על רבינו האי נ”ע [=נרו עדן] בימי ראש השנה ומצאו בא מבית הכנסת ותלמידיו אחריו ומביאין לפניו דלועין ופול המצרי וכרשין ותמרים ותרדין ומיני פירות בטרסקל [=בסל] ודבש ואפונה. ופשט ידו לדלעת ואמר: “קרא – קרע רוע גזר דיננו. רוביא – יתרבו זכויותינו. [כרתי – יכרתו שונאינו.] סילקי – יסתלקו עוונינו. תמרי – ייתמו עוונותינו.” ואחר כך נטל הדבש והאפונה ואמר: “ארץ זבת [חלב ודבש]” (שמות ג’:ח’ ועוד הרבה) ושינה פעם אחרת בכך. והתלמידים נוטלין כל אחד ואחד מן הטרסקל… לביתם, ועושין כן דגרסינן בסוף הוריות… ובראש כריתות… מחייב אינש למיחד בריש שתא…

כלומר, רב האי גאון נהג לאחוז במאכלים ולומר את משחקי המילים, על פי הגירסא בגמרא למיחד = לאחוז.

3. בתשובה של רב נטרונאי גאון שהובאה כבר לעיל נאמר (אוצר הגאונים לראש השנה, עמ’ 54-53, סימן צ”ד; אני מעתיק על פי מהד’ ברודי, עמ’ 306):

…ושחקרתם שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בראש השנה ולאכול… דבר זה נחש לטובה הוא ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות, שבערב ראש השנה לוקחין בשר או ראשים ומבשלין אותם בטיסני או בדבר של מתיקה… ואומרים נאכל מיני מתיקה ובשר ובשול שמן כדי שתהא שנה כולה מתוקה ועריבה ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה.

כלומר, רב נטרונאי גאון נהג לאכול את המאכלים ולומר את משחקי המילים, ויש להניח שהוא גרס בגמרא למיכל = לאכול.

ד. מנהגים נוספים בתקופת הראשונים והאחרונים

ברם, במרוצת הזמן בתקופת הראשונים, חכמים שגרסו “למיחזי” בגמרא, מסרו על מנהגי אכילה בליל ראש השנה!2 כלומר אבד הקשר ההדוק בין הגירסא בגמרא והמנהג, ולאט לאט התחילו לאכול את כל המאכלים. יתר על כן, הם הוסיפו מאכלים נוספים שלא נזכרו בתלמוד.

מחזור ויטרי הנ”ל (בסביבות שנת 1120) מצטט את דברי אביי מהתלמוד עם הגירסא ל”מיחזי” ומוסיף: “מיכן נהגו בני צרפת לאכול בראש השנה תפוחים אדומים, וכן בפרוונצא [=בפרובנס] אוכליןענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש, כל דבר חדש וקל וטוב לסימן טוב לכל ישראל”.

ספר המנהיג הנ”ל (טולידו, שנת 1204) מצטט את דברי אביי מהתלמוד עם הגירסא “לנקוט” [=לקחת] ומוסיף: “ומכאן יש לי סמך למנהג פרובנצא לקחת כל ענייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא לכל [ה]שנה הבאה, ראש כבש שיהיו לראש ולא לזנב (על פי דברים כ”ה:י”ג) וריאה שהיא דבר קל…” (עמ’ ש”ד-ש”ה).

ר’ יעקב בן אשר (אשכנז וספרד, נפטר בשנת 1343 בטולידו) התייחס לענייננו בטור אורח חיים תקפ”ג. לאחר ציטוט ממסכת כריתות עם הגירסא “למיכל”, הוא אומר: “ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש [ו]לומר ‘תתחדש עלינו שנה מתוקה’ “. הוא אז מצטט מספר המנהיג הנ”ל על כל מיני חידוש וראש כבש וריאה והוא מוסיף: “והר”מ מרוטנברג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק (בראשית כ”ב:י”ג).” יש קטע דומה בספר אבודרהם השלם (עמ’ רס”ו).

השולחן ערוך מבוסס על המקורות הנ”ל. ר’ יוסף קארו כותב (אורח חיים תקפ”ג:א’-ב’): “יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא” ואז הוא פוסק שיש לומר את משחקי המילים. בסעיף ב’ הוא כותב “אוכלים ראש כבש לומר ‘נהיה לראש ולא לזנב’ וזכר לאילו של יצחק”.

הרמ”א מוסיף בסעיף א’: “ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים ‘תתחדש עלינו שנה מתוקה’ וכן נוהגין. ויש אוכלים רימונים ואומרים ‘נרבה זכיות כרימון’. ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”.

גם האחרונים המשיכו להוסיף מאכלים בליל ראש השנה. ר’ אברהם דנציג (וילנא, נפטר 1820) כתב בחיי אדם (כלל קל”ט, סימן ו’): “ואוכלין מיני לפתן שקורין ‘מערין’ (גזר) או ‘ריבין’ [=רוביא, rape] שהוא לשון ריבוי ואומרים: ‘יהי רצון שירבו זכיותינו’ “. כלומר, “מערין” ביידיש פירושו “גזר” ו”מער” ביידיש פירושו “יותר, עוד, more” – אז אכילת גזר מרבה את זכויותינו וזאת הסיבה שאוכלים “צימעס” בראש השנה.

לבסוף, דוברי צרפתית בירושלים נוהגים לאכול “בננה” בליל ראש השנה כי banana בצרפתית נשמעת כמו bonne annee = שנה טובה!3

בסיכומו של דבר, עדות המזרח היום נוהגות לערוך “סדר ראש השנה” בעקבות הגאונים, ספר אבודרהם ור’ יוסף קארו, שבו הם אוכלים בין 11-6 מאכלים שונים ועל כל מאכל הם אומרים את ה”סימן” המתאים.4 האשכנזים נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש, ראש דג ו/או כבש, וצימעס, על סמך הטור, הרמ”א וחיי אדם. ברם, המנהגים נזילים וגמישים, כפי שראינו, ולכן ניתן לאמץ מאכלים שונים. העיקר הוא: “ויהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”.

הערות

1. למיחזי וכדומה מופיע בשנים עשר מקורות: במסכת הוריות לפי דפוסי התלמוד; “גאון” באוצר הגאונים לראש השנה, עמ’ 52 סימן צ”ג; ארחות חיים לר’ אהרן הכהן מלוניל, צ”ט ע”ד; ספר אבודרהם השלם עמ’ רס”ו. בכריתות לפי הערוך השלם, ערך קר ו’, חלק שביעי, עמ’ 183; מחזור ויטרי עמ’ 362; שבלי הלקט השלם, מהד’ בובר, עמ’ 266; “בספרים אחרים” לפי שיטה מקובצת אות ב’; הלכות גדולות, מהד’ ירושלים, חלק ג’, עמ’ 310. בשתי הסוגיות לפי המאירי, חיבור התשובה, עמ’ 265. באחת הסוגיות או בשתיהן בספר האשכול, מהד’ אלבק, חלק ב’, עמ’ 94; ר’ יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, דף ק”פ ע”ב.

למיחד מופיע בשתי הסוגיות לפי אגרת ר’ מצליח ב”ר אליהו מן צקליה על רב האי גאון (אוצר הגאונים לראש השנהעמוד 52, סימן צ”ב). ספר המנהיג עמוד ש”ד גרסלנקוט בגמרא אבל לא ברור באיזו סוגיא.

למיכל מופיע בהוריות לפי אגדות התלמוד ובכריתות לפי דפוסי התלמוד ולפי טור אורח חיים תקפ”ג.

2. ראו מחזור ויטרי עמ’ 362; שבלי הלקט עמ’ 266; ואבודרהם עמ’ רס”ו. והשוו ארחות חיים צ”ט ע”ד שגרס “לחזי” בתלמוד אבל אומר “ונהגו ליקח כל אחד ואחד בידו” כאילו הוא גרס “למיחד” כמו רב האי גאון.

3. כך שמעתי מהרב איתן שיקלי ומאשתי דורי גולינקין.

4. ראו החוברת של ר’ אברהם זיתון הרשומה להלן בביבליוגרפיה.

ספרות

עקיבא בן עזרא, מנהגי חגים, ירושלים ותל-אביב, תשכ”ג, עמ’ 14-10

ר’ שם טוב גאגין, כתר שם טוב, חלק ו’, לונדון, 1955, עמ’ 101-96

אשר וסרטיל, עורך, ילקוט מנהגים, מהד’ ג’, ירושלים, תשנ”ו

ר’ יהודה דוב זינגר, זיו המנהגים, ירושלים, תשכ”ה , עמ’ קנ”ה-קנ”ו

ר’ אברהם זיתון, סדר ראש השנה בית אברהם, ירושלים, תשס”ד (?), 46 עמודים. (החוברת כוללת 16 נוסחים שונים של סדר ראש השנה של עדות שונות).

ר’ יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים, תקפ”ג

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן