הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

למה נוהגים לשים אבנים על מצבות קבורה?

(יורה דעה שע”ו:ד’)

לע”נ פרופ’ אנדרה היידו ז”ל והרב ד”ר אהרן זינגר ז”ל מתלמידיו של אהרן (אבות א’:י”ב) שלימדו במכון שכטר במשך שנים רבות.

 

שאלה מאת מרטי כהן מפלורידה: למה נוהגים לשים אבנים על הקבר בסוף טקס לוויה או על המציבה בסוף ביקור בבית קברות?

תשובה: לאחר בדיקת עשרות ספרים נוכחנו לדעת שיש שלושה מנהגים הקשורים לעפר, עשב ואבנים בסוף טקס הקבורה ובביקורים בבית הקברות. אנו נציג את שלושתם בסדר כרונולוגי עם המקורות וההסברים שמצאנו לכל מנהג:

א. לקנח את הידיים בעפר לאחר שקוברים את המת;

ב. להשליך עפר ועשב מאחורי הגב תוך כדי אמירת פסוקים מסוימים לאחר הקבורה;

ג. לשים עשב או אבן קטנה על הקבר/המצבה לאחר הקבורה או בסוף ביקור בבית הקברות.

 

א. לקנח את הידיים בעפר לאחר שקוברים את המת

זהו המנהג הקדום ביותר מבין שלושת המנהגים שמצאנו. הוא נזכר על ידי מספר גאונים ועל ידי הרמב”ן (ומשם אצל הריטב”א והטור) ואז הוא נעלם, מן הסתם מכיוון שהגאונים לא תמכו בו אלא העדיפו לקנח את הידיים במים לאחר הקבורה.

וזה ששאלתם (שעושין) שמקנחין את ידיהם בעפר לאחר שקוברין את המת – דבר זה אין עושין אותו כאן, אלא שמא נהגו שם [לעשותו] כדי להפסיק מדבר מיתה.(1)

התשובה הנ”ל מיוחסת לרב שר שלום גאון (נפטר 859 או 864) ב”שערי צדק”, ולרב נטרונאי גאון (נפטר 858) ב”חמדה גנוזה” והחוקרים לא מצאו דרך להכריע בין הייחוסים. בכל אופן, הגאון הזה מכיר מנהג של קינוח הידיים בעפר, קובע שאין עושים אותו “כאן”, ומציע הסבר שמא נהגו כך כדי להפסיק מדבר מיתה.

אותו מנהג משתקף מתשובה של רב האי גאון (1038-939):

ואמר רב האיי: ובתר [דקביר] שכבא לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר. וכן אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום, אלא שרי [למיעבד].(2)

[תרגום: ולאחר שקובר מת לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר. וכן אנו רואים שמי שעושה כך אין בו כלום, אלא מותר לעשות.]

גם כאן הגאון אינו מתלהב מן המנהג. הוא אומר שאין זה מנהג בבל, שמותר לעשותו, אבל אין בכך כלום.

לבסוף, הרמב”ן (ספרד וארץ ישראל, נפטר 1270), שציטט את התשובה הנ”ל של רב האי גאון, מגיב: “ובמקומות הללו [=ספרד] נהגנו בכך: לקנח בעפר, ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש, ולרחוץ ידים במים” ואז הוא מביא שתי דרשות על מנת להסביר את המנהג של עפר, עשב ומים. (ר’ משה בן נחמן, תורת האדם, מהד’ חיים דוב שעוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן, כרך שני, ירושלים, תשכ”ד, עמ’ קנ”ו. דבריו הועתקו לאחר מכן על ידי הריטב”א בחידושיו למגילה כ”ט ע”א ורבי יעקב בן אשר בטור יורה דעה שע”ו.)

לכאורה כל הנ”ל הוא רק היסטוריה מכיוון שהמנהג נעלם לאחר המאה ה-14, אבל נראה להלן שספר כל בו (פרובאנס בסביבות שנת 1300) טוען שהמנהג של השלכת צרורות (אבנים קטנות) לאחר הקבורה הוא מנהג טעות שנוצר מן המנהג לקנח בעפר.

 

ב. להשליך עפר ועשב מאחורי הגב תוך כדי אמירת פסוקים מסוימים לאחר הקבורה

זהו מנהג מאד נפוץ שנזכר לראשונה במאה ה-11 ולאחר מכן בעשרות אם לא במאות ספרים עד ימינו. בגלל ריבוי המקורות אני אציג בעיקר את המקורות עד המאה ה-18 ואת ההסברים שניתנו למנהג. שאר המקורות יירשמו בסוף התשובה.

1א. רבינו קלונימוס (מגנצא ושפיירא, נפטר 1126) מצוטט על ידי כמה פוסקים חשובים באשכנז בהקשר שלנו. והרי נוסח קצר של דבריו:

מנהגים, רבי קלונימוס… לאחר שאמר צידוק הדין בבית הקברות לוקחים עפר ועשב עמו ומשליכין אחר גיוום ואומר “יציצו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז), אתחיית המתים כתיב [=על תחיית המתים כתוב]. (3)

1ב. והרי נוסח ארוך של דבריו:

מצאתי בשם רבינו קלונימוס ז”ל:

לאחר סיום צידוק הדין וקדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיוום, וטעמו של דבר כדי להפסיק בינם לבין המיתה.

והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמרינן “ויציצו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז) דהאי קרא [=שפסוק זה] בתחיית המתים מדבר, ולהכי לוקחין עפר שמזכיר כי עפר אתה דכתיב “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג’:י”ט), ובהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהן דין שמים. (4)

1ג. אותו נוסח ארוך מובא “בשם רבינו אליקים זצ”ל” שהיה בן זמנו של רבינו קלונימוס, שחי בקהילות שו”ם בסביבות 1100-1030. (5)

  1. מנהג זה גם מופיע בפירוש מגנצא לבבא בתרא ק’ ע”ב המיוחס בדפוס ווילנא של התלמוד ל”רבינו גרשום”: (6)

כך אמר המורה… ומפני מה לוקחין עפר ומריחין אותו ואחר כך משליכין על ראשם ואחריהם? מפני שנזכור כי עפר אנחנו.

  1. בתוספת למחזור ויטרי (בסביבות שנת 1150 בצרפת) נאמר מיד לאחר “קדיש דאתחדתא” שאומרים לאחר הקבורה:

ונוטל כל אחד ואחד עפר או צרורות [=אבנים קטנות] ומריח[ן], ואומר “זכור כי עפר אנחנו” (תהלים ק”ג:י”ד). וזורקין לאחוריו ועושין [כן] ג’ פעמים להפסיק בינם לבין המת. ויש שתולשין עישבי הקרקע ואו[מרין] “יציצו מעיר כעשב השדה” (תהלים ע”ב:ט”ז בשינוי) וכן עושין באלמיצא [=באלמנייא = בגרמניה]. ת’ [= תוספת]. (מחזור ויטרי, מהד’ הורוויץ, עמ’ 247)

לאחר מכן יש סיפור ארוך של יצחק בר’ דורבלו, שהיה תלמידו של רבינו תם (צפון צרפת, בסביבות שנת 1150; השוו מחזור ויטרי, עמ’ 243, 249, 388). הוא מספר על משומדים שהלשינו אל המלך על כל ישראל שהשליכו עפר לאחר הקבורה “להטיל כשפים על הגוים להמיתם”. והמלך קרא לרב משה בר’ יחיאל בן הרב ר’ מתתיהו הגדול מפריש שהסביר על פי הפסוק “ויציצו מעיר” שמנהג זה מסמל שאנו מאמינים בתחיית המתים. המלך שיבח אותו ואת העם היהודי. יצחק בן דורבלו מסיים ואומר שהוא הוסיף את הסיפור הזה למחזור ויטרי “כי רבים נמנעים מלעשות המנהג מפני אימת הגוים שלא יחשידום בכשפים, ואם ידעו להשיב – ‘דברי פי חכם חן’ (קהלת י’:י”ב)”. (מחזור ויטרי, עמ’ 248-247)

  1. גם הראב”ן (מגנצא, 1170-1090) דן במנהג הנדון (שמלוי, תרפ”ו, סימן י”א, ט’ ע”ב ומיוחד במהד’ שלום אלבק, ווארשא, תרס”ה, סימן י”א, עמ’ 10):

נשאלתי למה תולשין עפר ועשב אחר קדיש של תחיית המתים? ונראה לי עפר על שם “זכור כי עפר אנחנו” (תהלים ק”ג:י”ד), עשב על שם “ויציצו מעיר כעשב השדה” וגומר (שם ע”ב:ט”ז).

ומה שזורקין אותו לאחוריהם כעין [=כסימן?] אבל וצער כעין “ויזרקו עפר על ראשיהם [השמימה]” (איוב ב’:י”ב)

  1. הרמב”ן (ספרד וארץ ישראל, 1270-1194) כאמור לעיל (סעיף א’) כתב שבמקומות הללו, כלומר בספרד, נהגנו בכך: “לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש, ולרחוץ ידיו במים”. כלומר, יש כאן תערובת של מנהגי תקופת הגאונים לקנח בעפר או במים והמנהג האשכנזי לתלוש עשב מן המחובר. כאמור, הוא נותן שני הסברים דרשניים לשלושת המנהגים ובין השאר שהעשב הוא רמז לתחיית המתים כעניין “ויציצו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז).
  2. רבי יעקב חזן מלונדרץ [=לונדון] התייחס למנהג הנדון ב”עץ חיים” שנכתב שם בשנת 1287 (מהד’ ברודי, חלק א’, ירושלים, תשכ”ב, עמ’ שצ”ד), לאחר קדיש דאתחדתא:

ונוטל כל אחד עפר או צרור [=אבן קטנה] ואומר “זכור כי עפר אנחנו” (תהלים ק”ג:י”ד) וזורקו לאחוריו, ועושין ג’ פעמים כן

  1. רבי שמשון בר צדוק, תלמידו של המהר”ם מרוטנברג (סביב שנת 1290), דן במנהג הנדון באריכות (ספר תשב”ץ, מהד’ מכון ירושלים, תשע”א, עמ’ ר”נ = מהד’ לעמבערג, 1858, מ”ב ע”א):

כשהמת קבור אז ילקטו עשבים ויאמרו “יציצו ויפרחו מעיר כעשב השדה [במסורה: הארץ]” (תהלים ע”ב:ט”ז). ויש לוקחים וזורקים עפר ואומרים “זכור כי עפר אנחנו” (תהלים ק”ג:י”ד).

[הסיבה לתלישת העשבים היא] שיהיו מציצין המתים כמו עשב בתחיית המתים, ולפי שנמשלו לעשב, תולשין העשב.

ומה שמשליכין אחוריהם ולא לפניהם, לפי שראיתי במדרש שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאה [=רשאית] לחזור לאחוריה עד שיתנו לה הקהל רשות, וזריקה לאחורי[הם] הוא סימן רשות כמו: תלכי למנוחייכי.

  1. בספר כל בו (מהד’ דוד אברהם, חלק שביעי, ירושלים, תשס”ב, טורים ק”ז-ק”ט = דפוס לבוב, תר”ך, פ”ו ע”א-ע”ב) וכן ב”אחותו” ארחות חיים של ר’ אהרן הכהן מלוניל (חלק שני, ברלין, תרנ”ט, עמ’ 575) שנכתבו בפרובאנס בסביבות 1300 יש תיאור ארוך של שני המנהגים שראינו עד עכשיו – קינוח בעפר ותלישת עשבים בצרור עפרם וזריקה מעל הראש. ספר כל בו אומר שזורקים את העפר מעל הראש “על דרך [הפסוק] ‘ויזרקו עפר על ראשיהם’ (איוב ב’:י”ב).” ואחר כך רוחצים ידיים. ותולשים עשבים עם העפר ורוחצים ידיים “זכר לטהרת טומאת מת, שהיא באזוב ואפר פרה ומים” — פירוש זה כבר הובא ברמב”ן הנ”ל. אבל אז הוא מביא את רבי יצחק אבן גיאת שציטט את רב האי הנ”ל על קינוח הידיים בעפר ואומר שמה שנהגו לזרוק צרורות אחרי קדיש – הטעות בידם כי טעו בקינוח העפר.
  2. רבינו בחיי בן אשר (1340-1255) עסק בענייננו בפירושו לבמדבר י”ט:י”א-י”ב (מהד’ שעוועל, כרך ג’, ירושלים, תשל”ב, עמ’ קל”ט) שנכתב בסרגוסה בשנת 1291:

“הנוגע במת הוא יתחטא בו”… ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידים אחר שבאים מן המת, רמז למי אפר פרה. והוא גם כן רמז לתחיית המתים… גם תלישת העשבים רמז לזה, כי העשב לעת ערב ימולל ויבש ובבקר יציץ, על שם שכתוב: “ויציצו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז).

  1. הריטב”א (סוויליה, 1250 לערך-1330) מצטט את הרמב”ן הנ”ל (בחידושיו למגילה כ”ט ע”א, מהד’ שטרן, ירושלים, תשל”ו, טורים רי”א-רי”ב) ומוסיף שאין תולשים את העשבים מבית הקברות אלא מחוצה לו ד’ אמות.
  2. רבינו דוד אבודרהם (סוויליה, ספרו נכתב בשנת 1340) דן בענייננו לקראת סוף ספר אבודרהם בפרק על “ברכת מזון לאבל” (ספר אבודרהם השלם, ירושלים, תשכ”ג, עמ’ שע”א):

ומה שנהגו להשליך העפר והצרורות בקבר המת מכל צד לאחר שנקבר, יש אומרים שלא תאמר הארץ למת אין עפר גופך משלי… שנאמר “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג’:י”ט).

והנכון שנהגו כן כדי להראות שהכל [זכו] בקבורתו, ועל דרך שאמרו רז”ל: מה הקב”ה קובר מתים… אף אתה עשה כן (סוטה י”ד ע”א ומקבילות).

יש כאן מנהג שונה ממה שראינו עד עתה – שזורקים עפר וצרורות מכל צד על הקבר ולא מעל הראש או אחורי הגב. וגם ההסברים חדשים – שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי, ולהראות שהכל זכו בקבורתו.

לאחר מכן האבודרהם מביא את המנהג לרחוץ את הידים, את רבינו האי על נטילת ידים, ציטוט ארוך מן הרמב”ן הנ”ל, ותשובת הגאונים הנ”ל על קינוח הידים בעפר.

  1. ר’ יוזל הושטט, ר’ יוסף ב”ר משה, מביא את מנהג רבו רבי ישראל איסרליין (אוסטריה, 1460-1390; לקט יושר, מהד’ פריימאנן, חלק ב’, ברלין, תרס”ד, עמ’ 92, ספרו נכתב בסביבות 1475):

“בלע המוות לנצח ומחה ה’ אלוהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה’ דבר.” זה הפסוק דלעיל כתוב בישעיה [כ”ה:ח’], ואמר אותו [רבי ישראל] כשעוקרים עשב אחר שנקבר המת.

  1. ר’ ישראל מברונא (1480-1400, תלמידו של רבי ישראל איסרליין) דן בענייננו אגב אורחא בתשובה (סימן קפ”א) על כיצד נוהגים לאחר קבורה בחול המועד סוכות. לא אמרו צידוק הדין ולא קדיש.

וכשחזרו מן הקבר יש [ש]תלשו עשבים וזרקו למעלה מראשיהם כיון שהוא רמוז לתחיית המתים שנאמר ‘ויציצו מעיר כעשב הארץ’ (תהלים ע”ב:ט”ז), כלומר, מה זה חוזר וצומח, כך המתים חוזרים וחיים, וכן הוא ב[טור] יורה דעה וב[הגהות] אשר”י, ויש [ש]מנעו ואומרים שהוא מנהג אבלות וצער…

  1. שלמה אבן וירגה (1530-1460 לערך) נולד בספרד וגורש לליסבון בשנת 1492, שם הפך לאחד מן האנוסים בשנת 1497. הוא ברח לאיטליה בשנת 1506 ושם כתב את ספרו “שבט יהודה” בסביבות 1525. החוקרים סבורים שהוא בדה חלק מן הסיפורים מלבו, אבל אין זה משנה לענייננו. הוא מביא את המנהג הנדון כחלק מוויכוח בין כומר לכמה “שלוחים” של הקהילה היהודית (מהד’ שוחט, ירושלים, תש”ז, עמ’ קי”ב-קי”ג):

השיב הכומר… שנית ראיתי, שכשחוזרים מבית הקברות עוקרים עשבים ועפר וזורקין על ראשם, ואומרים כי זה להבריח מלאך המוות…

תשובת השליח [היהודי] החשוב… על השאלה הב’ שנהגו לעקור העשבים ובקצת מקומות להרים העפר –

הלא הוא לנחם אבלים, כי ירמזו זמן התחיה, שנאמר בה “הקיצו ורננו שוכני עפר” (ישעיהו כ”ו:י”ט) ונאמר “ויציצו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז).

טעם שני: לעורר הלבבות ולשבור גאוות אדם, וירים העפר לומר “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג’:י”ט). והעשב הוא רמז שאמרו קדמוננו בני אדם כעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים (עירובין נ”ד ע”א).

ועל השלישי קבלנו שהנשמה אינה חוזרת למקומה אשר בשמים עד שייקבר הגוף…

  1. הרב יוסף קארו (צפת, 1575-1488) דן במנהג הנדון באריכות בבית יוסף לטור יורה דעה שע”ו. בשלחן ערוך שע”ו:ד’ הוא פוסק שאומרים קדיש דאתחדתא “ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים”
  2. הרב משה מטראני, המבי”ט (צפת, 1580-1500) התיר תלישת עשבים בעפר לאחר קבורה בחול המועד על פי המנהג הנדון, למרות שיש דעה כללית של המהר”ם מרוטנברג שאוסרת תלישת עשבים ועפר בבית קברות בחול המועד (חלק א’, סימן ר”נ).
  3. הרב מרדכי יפה (1612-1535) מביא את המנהג הנדון בלבוש ליורה דעה שע”ו:ד’, אבל מתברר שזהו רק ציטוט מן הראב”ן הנ”ל בלי ייחוס (לעיל, מספר 4).
  4. הרב משה מט (פשמישל, פולין, 1606-1551) סיים את ספרו בשנת 1584. הוא עסק בענייננו באריכות וציטט את הרוקח, תשב”ץ, טור, וכל בו (חלק חמישי, פרק א’, סעיף ה’, מהד’ לונדון, תשי”ח, עמ’ ש”ס-שס”א).
  5. הרב אהרן ברכיה ממודינא (נפטר 1639) מביא את המנהג הנדון בספרו הקלאסי על אבלות (מעבר יבק, ווילנא, תרנ”ו, שפת אמת, פרק ל’, עמ’ 196 ושפתי רננות, פרק כ’, עמ’ 218). הוא מביא כמה מן ההסברים הקלאסיים שראינו לעיל ומוסיף כמה הסברים קבליים כדרכו בקודש.
  6. הרב יודא ליווא קירכום כתב את ספרו מנהגות וורמייזא לפני שנת 1615 (מהד’ פלס, ירושלים, תשמ”ז, עמ’ שי”א):

ואחר כך תולשין הקהל אנשים ונשים עשבים ומשליכין אחוריהם ג’ פעמים ואומרים: “ויציצו ויפרחו מעיר כעשב הארץ” (תהלים ע”ב:ט”ז) או תולשין עפר אם אין שם עשבים ואומרים “זכור כי עפר אנחנו” (שם, ק”ג:י”ד).

  1. גם ר’ יוזפא שמש מביא את המנהג הנדון במנהגים דק”ק וורמיישא (חלק ב’, מהד’ המבורגר-זימר-פלס, ירושלים, תשנ”ב, עמ’ צ”ה) שהוא התחיל לכתוב בשנת 1648: “ועוקרין דשא, וזורקין מעל ראשם, ואומרין: ‘ויציצו’ וכו’ “.
  2. החכם הנוצרי בודנשץ כלל חריטה מאת נוסביגל של המנהג הנדון בספרו הקלאסיKirchliche Verfassung(פרנקפורט ולייפציג, 1749). הגברים בחריטה (המופיעה משמאל) תולשים עשב בבית הקברות וזורקים אותו אחורה מעל כתפיהם. (7)
  3. מן המאה ה-19 ועד היום המנהג הנדון מובא בספרים רבים העוסקים במנהגים בכלל ובמנהגי אבלות בפרט (ראו רשימה של 24 ספרים בסוף התשובה).

אני אישית אף פעם לא ראיתי את המנהג הזה מכיוון שהוא לא נהוג בתנועה הקונסרבטיבית בארה”ב. גם בישראל לא ראיתי אותו משנת תשל”ג ועד היום, אבל אין זה מפתיע כי אין עשב ברוב בתי הקברות בארץ ישראל ובהר המנוחות בירושלים אין כמעט עפר שניתן לזרקו.

  1. ברם, יש עדות נוגעת ללב שכך נהגו במזרח אירופה עד השואה. בשנת 1996 נסע העיתונאי הגרמני פאול באדדה לעיירה אליטוס (Alytus) בליטא על מנת לחקור שרשיו של צבי קוליץ שכתב את הסיפור הקלאסי “יוסל רקובר מדבר עם האלוהים”. אשה לא-יהודייה זקנה סיפרה לו: “היהודים תמיד זורקים אבנים קטנות או עשב מעל כתפיהם כשהם עוזבים את בית הקברות”.(8) כלומר, כך נהגו יהודי ליטא עד השואה והאשה הזקנה זכרה את המנהג 55 שנה לאחר רצח היהודים באליטוס.

 

הסברים למנהג של זריקת עשבים ועפר מאחורי הכתף או למעלה או על הקבר

אנו כבר ראינו למעלה הסברים רבים למנהגים הנ”ל, וביניהם:

  1. רמז לתחיית המתים על פי הפסוק “ויציצו מעיר כעשב הארץ [נוסח אחר: השדה]” (תהלים ע”ב:ט”ז) כפי שהוא נדרש בכתובות קי”א ע”ב. הסבר זה מסביר את העשב, אבל לא את העפר.
  2. דרך אבלות וצער על פי הפסוק “ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה” (איוב ב’:י”ב). פסוק זה לא כל כך מתאים לרוב התיאורים הנ”ל מכיוון שחברי איוב זרקו עפר למעלה כדי שהוא ייפול על ראשיהם, לא מאחוריהם.
  3. להזכיר כי עפר אנחנו ולעפר נשוב על פי הפסוקים “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג’:י”ט) וגם “זכור כי עפר אנחנו” (תהלים ק”ג:י”ד).
  4. שילוב של מים ועפר [=אפר] ועשב [=אזוב] לרמוז על טהרת הטומאה. הסבר דרשני זה אינו משכנע.
  5. “שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאה [=רשאית] לחזור לאחוריה עד שיתנו לה הקהל רשות, וזריקה לאחורי[ה] הוא סימן רשות כמו תלכי למנוחייכי.” הסבר זה של התשב”ץ בסביבות שנת 1300 דומה באופן כללי להסבר הבא של החוקרים המודרניים, וכך הדגיש יהושע טרכטנברג בשנת 1939.
  6. אכן, הרבה חוקרים מודרניים החל משנת 1880 (ראו רשימה בסוף התשובה) אומרים שנהגו יהודי אשכנז לזרוק עשב ועפר מאחורי הגב לאחר הקבורה כדי להבריח את השדים, או את הרוחות הרעות, או את נשמת המת שרדפו/עקבו אחריהם הביתה לאחר הקבורה. אכן, מקורות מגרמניה מימי הביניים מזכירים את השימוש בעשב למטרה זו דווקא בהלוויות. ובעצם זה דומה למה שרבינו קלונימוס או אליקים ואחרים הנ”ל אמרו על פי סגנונם: “וטעמו של דבר כדי להפסיק בינם לבין המיתה”. וזה דומה להסבר ששלמה אבן וירגא שם בפיו של הכומר בסביבות שנת 1525: “ואומרים כי זה להבריח מלאך המוות…”.

ג. לשים עשב או אבן קטנה על הקבר/המצבה לאחר הקבורה או בסוף ביקור בבית הקברות

  1. מנהג זה נזכר על ידי הרב אליה שפירא מפראג (1712-1660) בספר אליה רבה (לאורח חיים רכ”ד, סעיף קטן ז) שנדפס בזולצבאך בשנת 1757:

כתב דרשות מהר”ש…

עוד כתב מה שתולשין עשב מקבר או נוטלין צרור [=אבן קטנה] ומשימן על המצבה, אינו אלא משום כבוד המת להראותו שהיה על קברו.

מהר”ש הוא רבינו שלום מנוישטט, מורו המובהק של המהרי”ל, שנפטר בנוישטט אחרי שנת 1413. אם כן, המנהג הנפוץ היום בארץ ובחו”ל ואף הסברו מקורם באשכנז מתחילת המאה ה-15. מצד שני, שמא דבר זה אינו בטוח כי הלכות ומנהגי מהר”ש נדפסו לראשונה על ידי שלמה שפיצר בירושלים, תשל”ז על פי כתב יד גינצבורג 85 במוסקבה. שם בעמ’ 124 (סימן שס”ח:ב’) נאמר: “ראיתי ממה”ר שלום… היה תולש עשב בבית הקברות, ורחץ ידיו וישב ביציאתו מן הקברות…”. עדות זאת איננה זהה לציטוט הנ”ל באליה רבה ושמא הציטוט הנ”ל שייך לחכם אחר?

ברם, בסוף הלכות ומנהגי מהר”ש צירף שלמה שפיצר 118 הלכות ומנהגים של מהר”ש המצוטטות על ידי בני דורו שאינן מופיעות באותו כתב יד. לכן, יתכן שמדובר בציטוט אותנטי למרות שהוא חסר מכתב יד גינצבורג.

יתר על כן, “על פי שנים עדים יקום דבר”. הקטע הנ”ל מדרשות מהר”ש הועתק באופן עצמאיגם על ידי ר’ יהודה אשכנזי, דיין טיקטין, בפירושו הפופלרי באר היטב לאורח חיים רכ”ד, סעיף קטן ח’ שנדפס לראשונה באמשטרדם בשנת 1742 לפני הדפסת אליה רבה הנ”ל. אותו ציטוט דומה לציטוט הנ”ל אבל אינו זהה. זאת אומרת שגם הוא העתיק את הקטע ישר מדרשות מהר”ש.

  1. מנהג זה גם מופיע בחריטה הנ”ל מספרו של בודנשץ שנדפס בפרנקפורט ולייפציג, 1749. בצד השמאלי של החריטה רואים ערמות של אבנים על שתי מצבות. כלומר, המנהג מתועד באותה חריטה באשכנז שבע שנים לאחר הדפסת באר היטב ושמונה שנים לפני הדפסת אליה רבה.
  2. לאחר מכן ועד היום חלק מן הספרים המזכירים את המנהג הזה מצטטים את אליה רבה וחלק מצטטים את באר היטב — בלי לשים לב ששניהם ציטטו אותו דבר באופן ישיר מדרשות מהר”ש.(9)

 

הסברים למנהג הנפוץ היום

  1. יכול להיות שהמנהג הנפוץ היום הוא גלגול מאוחר יותר של מנהג ב’ לעיל. כלומר, לכתחילה מן המאה ה-11 ואילך היו תולשים עשב ועפר וזורקים אותם מאחורי הכתףבסוף טקס הקבורה. לאחר מכן, היו, כדברי מהר”ש במאה ה-15, “תולשין עשב מקבר או נוטלין צרור [=אבן קטנה] ומשימן על המצבה” בלי זריקה.
  2. מהר”ש עצמו הסביר בפשטות “אינו אלא משום כבוד המת להראותו שהיה על קברו”.
  3. י’ שונפלד בספרו על חיי היהודים בגליציה לפני השואה טוען שהמטרה הייתה “להודיע למי שקבור [שם] שהוא יכול לנוח בשלום, היכן שהוא נמצא”.(10)
  4. הרב גבריאל גולדמן (מעולם ועד עולם… לכלל עדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ’ 217) מציע טעם נוסף: “…בעבר כשלא היו מצבות אבן, היו מקימים גלי אבנים על הקבר. גלי האבנים היו מתפזרים עם הזמן. חלק מפקידת הקבר היא גם הדאגה לציון הקבר על ידי הוספת אבנים על הקבר.” זהו הסבר מתוחכם, אבל הוא לא נזכר או נרמז בשום מקור קדום.
  5. הרב אבנר ווייס (11) מציע שזה מזכיר את הנוהג הקדום של סתימת הגולל, שהיו סותמים מערת קבורה עם אבן ענקית כדי למנוע כניסה של חיות וגנבים. אכן, גם אני חשבתי על ההסבר הזה, אבל אין שום רמז במקורות לקשר בין המנהג התלמודי ומנהג המהר”ש במאה ה-15.
  6. לבסוף, הרב אבנר וייס הנ”ל וכן הרב מוריס לם (12) מזכירים מנהג ששמים אבן קטנה על הקבר לאחר הקבורה ומבקשים מחילה מן הנפטר על כל עוול שגרמו לו. הרב לם אף טוען שזהו מנהג ישראלי אבל אני לעולם לא ראיתי שילוב של שני הדברים בישראל. כלומר, לפי מנהג ירושלים, לאחר הקבורה ראש החברה קדישא מבקש סליחה מן הנפטר שמא פגעו בו בשעת הטהרה, הלוויה והקבורה. לאחר מכן כל הנוכחים שמים אבן קטנה על הקבר. אבל אין קשר בין שני המנהגים. (13)

 

סיכום ומסקנות

בתשובה הנ”ל ראינו שלושה מנהגים הקשורים לעפר, עשב ואבנים בסוף טקס הקבורה ובביקורים בבית הקברות:

  1. לקנח את הידיים בעפר לאחר שקוברים את המת. מנהג זה נזכר על ידי הגאונים, אבל הם העדיפו את רחיצת הידיים במים. כתוצאה מכך, מנהג זה נזכר על ידי הרמב”ן, הריטב”א והטור ואז נעלם. הסיבה המקורית הייתה מן הסתם לנקות את הידיים מטומאת המת באופן סמלי.
  2. להשליך עפר ועשב לאחר הגב תוך כדי אמירת פסוקים מסוימים לאחר הקבורה. מנהג זה נזכר בעשרות אם לא במאות מקורות החל מן המאה ה-11 ועד ימינו, למרות שהוא לא כל כך ידוע בימינו. הסיבה המקורית הייתה להבריח את השדים או הרוחות הרעות או נשמת המת כשעוזבים את הקבר או את בית הקברות. לאחר מכן נאמרו כל מיני הסברים יפים על פי הפסוקים שנאמרו בשעת הטקס.
  3. לשים עשב או אבן קטנה על המצבה לאחר הקבורה או בסוף ביקור בבית הקברות. מנהג זה נזכר לראשונה על ידי ר’ שלום מנוישטט בתחילת המאה ה-15 והוא נהוג אצל הרבה יהודים, ובמיוחד אצל האשכנזים, עד היום. מצד אחד, יתכן שזה גלגול מאוחר של המנהג השני בלי הזריקה. מצד שני, ר’ שלום בעצמו טען שזה “משום כבוד המת להראותו שהיה על קברו” וזהו הסבר יפה ופשוט שמתאים גם ליהודים בימינו.

 

ירושלים עיר הקודש

י”ט טבת תשע”ז

 

הערות

  1. ב”מ לוין, אוצר הגאונים, כרך רביעי, מסכת…. משקין, ירושלים, תרצ”ב, סימן קי”ט, עמ’ 41; שערי צדק, דף כ”א ע”ב, סימן י”ט = מהד’ ירושלים, תשכ”ו, עמ’ מ”ח בשם שר שלום זצוק”ל; תשובות רב שר שלום גאון, מהד’ וינברג, ירושלים, תשל”ו, עמ’ קכ”ב, סימן ק”ז; חמדה גנוזה, סימן צ”ד בין תשובות רב נטרונאי גאון; תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהד’ ירחמיאל ברודי, ירושלים, תשנ”ד, כרך שני, פרק חמישי, סימן רצ”ב, עמ’ 437-436; ספר אבודרהם השלם, ירושלים, תשכ”ג, עמ’ שע”א בשם תשובת הגאונים.
  2. אוצר הגאונים הנ”ל, סימן ק”כ, עמ’ 42-41; ר’ יצחק אבן גיאת, שערי שמחה, חלק ב’, פירטה, תרכ”ב, עמ’ 43-42; שבלי הלקט השלם, מהד’ בובר, הלכות שמחות, סימן י”ד, קע”ג ע”א; תניא רבתי, מהד’ ישראל בראון, ירושלים, תשע”א, סימן ס”ו, עמ’ רס”ח; תורת האדם להרמב”ן, מהד’ שעוועל, עמ’ קנ”ו ומשם בטור יורה דעה שע”ו, בטור השלם, עמ’ רצ”ד.
  3. ספר הרוקח הגדול, ירושלים, תשכ”ז, סימן שט”ז, עמ’ קצ”ג. הנוסח הקצר גם מובא בציטוט חופשי בספר ראבי”ה, מהד’ אפטוביצר, סוף סימן תתמ”א, חלק שני, כרך שלישי, עמ’ 568.
  4. שבלי הלקט השלם, מהד’ בובר, הלכות שמחות, סימן י”ד, קע”ג ע”א = מעשה הגאונים, מהד’ פריימאנן, ברלין, תר”ע, עמ’ 51 = ספר הפרדס, מהד’ עהרענרייך, בודפשט, תרפ”ד, עמ’ רס”ה.
  5. ר’ יצחק בן משה מווינא, ספר אור זרוע, מהד’ זיטאמיר, תרכ”ב, חלק ב’, סוף סימן תכ”ב הראשון, דף פ”ו ע”ב = מהד’ מכון ירושלים, כרך ב’, ירושלים, תש”ע, עמ’ תצ”ב. המשפט הראשון מצוטט בהגהות אשרי לרא”ש למועד קטן, פרק ג’, סימן פ”ו.
  6. על הפירוש הזה ראו אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים, תשמ”א, עמ’ 165 ואילך. הוא מביא שם דעה של אברהם עפשטיין שהפירוש לבבא בתרא נכתב על ידי רבינו אליקים בר’ משולם הלוי – אותו רב שהבאנו בסעיף הקודם.
  7. התמונה נמצאת בספר From This World to the Next, New York, 1999, p. 49; וכן מאמרים של איידלברג ושפרבר הרשומים להלן בסוף התשובה.
  8. .Zvi Kolitz, Yosl Rakover Talks to God, London, 1999, p. 47
  9. אברהם יצחק שפרלינג, ספר טעמי המנהגים, תל אביב, תשי”ז, סימן תתרס”ט; יצחק זאב ווענדראווסקי, ספר מנהגי בית יעקב, מהד’ ב’, ניו יורק, תרע”א, עמ’ פ”ח;Rabbi Aaron Felder, Yesodei Smochos, revised edition, New York, 1976, p. 138; שפרבר; ומרקוס מצטטים מבאר היטב.
    ר’ יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים רכ”ד, סעיף קטן מ”א; ר’ עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ד’, ירושלים, תשכ”ד, חלק יורה דעה, סימן ל”ה, סעיף ז’;; ור’ יצחק יוסף, ילקוט יוסף, הלכות ביקור חולים ואבלות, ירושלים, מהדורת תשס”ד, עמ’ תרי”ב, סימן מ’:י”א מצטטים מאליה רבה.
    המנהג מובא באופן סתמי בלי מקור אצל Rabbi Reuven Bulka, The RCA Lifecycle Madrikh, New York, 1995, p. 182
  10. Joachim Schoenfeld, Jewish Life in Galicia… 1898-1939, Hoboken, New Jersey, 1985, p. 41.
  11. Rabbi Abner Weiss, Death and Bereavement: A Halakhic Guide, Hoboken and New York, 1991, p. 88.
  12. Rabbi Maurice Lamm, The Jewish Way in Death and Mourning, New York, 1969, p. 67; revised edition, 2000, p. 64.
  13. לגבי המנהג הזה, השוו פרייזר, עמ’ 22-21, לכמה הסברים למנהג להניח אבנים על או על יד קברי צדיקים.

ספרות הלכתית על תלישת עשבים ועפר מתחילת המאה ה-19 עד היום
(בסדר כרונולוגי, עברית ואז אנגלית)

ר’ אברהם דנציג, חכמת אדם, כלל קנ”ח:כ”ט
אברהם לעוויזון, מקורי מנהגים, ברלין, 1846, סימן צ”ו, עמ’ 134
ר’ שלמה גנצפריד, קיצור שולחן ערוך, סימן קצ”ט:י’
אליעזר לאנדסהוטה, סדר בקור חולים מעבר יבק וספר החיים, ברלין, 1867, עמ’ LXIX
ר’ יחיאל מיכל עפשטיין, ערוך השלחן, יורה דעה, שע”ו:י’
י”ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, ערך “קבורה”, עמ’ 354
ר’ אברהם אליעזר הירשאוויץ, אוצר כל מנהגי ישרון, מהד’ לבוב, תר”ץ, עמ’ 318-319
ר’ יקותיאל גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק א’, ירושלים-ניו יורק, תשל”ג, עמ’ 216
ר’ יחיאל מיכל טוקצ’ינסקי, גשר החיים, מהדורה ב’, חלק א’, ירושלים, תש”ך, עמ’ קנ”ג
ר’ חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, רפ”ב:ט”ז, חלק חמישי, עמ’ 375
ר’ אהרן לעווין, זכרון מאיר על אבילות, חלק א’, טורונטו, תשמ”ה, עמ’ 448-447
(הוא מסכם ששה הסברים שניתנו למנהג)
ר’ חיים בנימין גולדברג, ספר פני ברוך: אבלות בהלכה, ירושלים, תשמ”ו, עמ’ ס”ה
שאול מייזליש, חיי אדם: זכרון לברכה: מנהגי פטירה ואבלות במסורת ישראל, תל אביב, 1987, עמ’ 53
אשר וסרטיל, עורך, ילקוט מנהגים, ממנהגי שבטי ישראל, מהדורה ג’, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ 259 (מנהג יהודי גרוזיה)
ר’ גבריאל גולדמן, מעולם ועד עולם… לכלל עדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ’ 96 (הוא מסכם ארבעה הסברים שניתנו למנהג)
ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, הלכות אבלות, חלק א’, ירושלים, תש”ע, עמ’ ש”ל

Rabbi Joshua Sperka, Eternal Life, New York, 1939, p. 61
Hyman Goldin, Hamadrikh: The Rabbi’s Guide, Hebrew Publishing Company, New York 1939 and 1956, p. 134
Rabbi Aaron Felder, Yesodei Smochos, revised edition, New York, 1976, p. 50
Rabbi Isaac Klein, A Time to Be Born, A Time to Die, United Synagogue Youth, New York 1976, pp. 36-37 = הרב יצחק קליין ודוד גולינקין, עת ללדת ועת למות, ירושלים, תשנ”ב, עמ’ 36 = Rabbi Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, The Jewish Theological Seminary, New York 1979, p. 281
Rabbi Abraham Rosenfeld, סדר תפילת זכרון לבית אבל, Prayer Book for a House of Mourning, second edition, Jerusalem 1981, p. 226
Rabbi Tzvi Rabinowitz, A Guide to Life: Jewish Laws and Customs of Mourning, Northvale, New Jersey and London 1989, p. 42
Dr. Ron Wolfson, A Time to Mourn, A Time to Comfort, New York, 1993, p. 138
Rabbi Reuven Bulka, The RCA Lifecycle Madrikh, RCA, NY, 1995, p. 162

 

ספרות מחקר על תלישת עשבים ועפר (בסדר כרונולוגי משנת 1880 ועד היום)

משה גידעמאנן, ספר התורה והחיים בארצות המערב בימי הביניים, חלק א’, ווארשא, תרנ”ז, עמ’ 169 (המקור הגרמני הופיע בשנת 1880)

Joseph Jacobs, The Jewish Encyclopedia, Vol. XI, New York, 1905, p. 599

James G. Frazer, The Golden Bough, Part VI, The Scapegoat, third edition, London, 1913, pp. 15ff. and especially p. 19

אברהם מרמורשטיין, ציון ב’ (תרפ”ז), עמ’ 27-25 (הוא נותן שם כמה הסברים למנהג)

Joshua Trachtenberg, Jewish Magic and Superstition, New York, 1939, pp. 178-179, 301

Hayyim Schauss, The Lifetime of a Jew, New York, 1950, pp. 267, 288

Theodor Gaster, The Holy and the Profane, New York, 1955, pp. 175-176, 247

שלמה איידלברג, (PAAJR LIX (1993 חלק עברי, עמ’ 14-7 עם התמונה של בודנשץ בעמ’ 14 = שלמה איידלברג, בנתיבי אשכנז, ניו יורק, תשס”א, עמ’ 43-36 (בלי תמונה)

דניאל שפרבר, מנהגי ישראל:מקורות ותולדות, חלק ששי, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ קט”ז-קי”ז עם התמונה של בודנשץ בעמ’ שמ”ה

Ivan Marcus, The Jewish Life Cycle, Seattle and London, 2004, pp. 213-214, 295

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן