הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

למה נוהגים ילדים לצעוד עם דגלים בשמחת תורה?

לעילוי נשמת הרב פנחס לדרמן ז”ל
שנלב”ע ח’ תשרי תשע”ו,
שהיה מתלמידיו של אהרן
אוהב שלום ורודף שלום
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

שאלה מאת ג’ף גרוס מירושלים: יש מנהג נפוץ היום שילדים צועדים עם דגלים בשמחת תורה. ממתי ולמה נוהגים כך?

תשובה:

אכן, זהו מנהג נפוץ בימינו וזה נזכר בספרים רבים העוסקים במנהגי החגים (ראו רשימת ספרות בסוף התשובה). לאחרונה יצא לאור קטלוג יפה בעריכת ניצה בהרוזי ברעוז עם תמונות של 70 דגלים משנת 1864 ועד 1985 לערך.

1) שלושה מנהגים

לאחר לימוד ועיון הגעתי למסקנה שהמנהג הזה התפתח בצורות שונות ובעצם מדובר בשלושה מנהגים:
א) אבוקות ונרות של שעווה בלבד;
ב) תערובת של דגלים ונרות;
ג) דגלים בלבד.
רוב המקורות המובאים להלן מופיעים באופן מפוזר בספרו הקלאסי של אברהם יערי, “תולדות חג שמחת תורה”, אבל אני סידרתי את החומר מחדש, הוספתי מקורות, וגם ניסיתי להסביר את התפתחות המנהגים.

א) אבוקות ונרות של שעווה בשמחת תורה

המנהג של אבוקות של שעווה בשמחת תורה נזכר לראשונה באיזמיר, חלב, וירושלים בסוף המאה ה-17, וגרם לפולמוס גדול בין כמה פוסקים חשובים: האם הדבר אסור או מותר ביום טוב? ר’ יצחק ב”ר יהודה הכהן, שכיהן כרב בירושלים ולאחר מכן באיזמיר, הצדיק את המנהג, ואילו ר’ חזקיה דה סילוה בעל “פרי חדש” ור’ חיים אבולפיה אסרו את המנהג. (1)

יש עדות לכך שגם יהודי ביזאנטיה שנהגו על פי “מנהג רומניה” נהגו ללוות את ה”חתן תורה” לביתו במזמורים ובאבוקות בשנת 1712 (יערי, עמ’ 124).

יש תמונה מרשימה של מנהג זה בספרו הקלאסי של החוקר הנוצרי Bernard Picart מאמשטרדם בשנת 1723 עם הכותרת “חתני התורה מלווים הביתה” (גודמן, עמ’ 357, ציור 40). רואים בתמונה תהלוכה המונית בליל שמחת תורה ובראש התהלוכה שלושה גברים הנושאים לפידים ומאירים את הדרך.

בתקנות חברת “נר תמיד” של קהילת קאמארנא Komarno שבמזרח גליציה משנת 1789 נאמר שכל אחד מן החבורה חייב להביא לבית הכנסת בכל ליל שמיני עצרת “נר הבדלה בידו לסבב האלמימר” [=שלחן הקריאה] (יערי, עמ’ 228 ושוב בעמ’ 299).

ר חיים חזקיהו מדיני הגיע מארץ ישראל לכהן כאב-בית-הדין בעיר קרסו-בזאר בארץ קרים בשנת 1867, וכך הוא מדווח על המנהג הנידון בספרו המקיף “שדה חמד” (כרך ט’, בחלק “דברי חכמים”, סימן קל”א, מהד’ שניאורסון, עמ’ 3794-3793 = יערי, עמ’ 244 ועמ’ 352):

לפנים בישראל היה המנהג בעיר הזאת שבליל שמחת תורה היו זקני וטובי הבית-הכנסת מקיפים את הבמה שבע פעמים, ואבוקות גדולות דולקות בידם לפני המקיפים בספרי תורה שבידם לכבוד הספרי תורה…. וברוב הימים נשתנה המנהג ותחת האבות יהיו הבנים, שמסרו דבר זה לקטנים וקטני קטנים, להקיף התיבה ונרות דולקים בידם. ואני… בבואי הנה וראיתי מנהג זה האחרון והשערורייה והחוצפה וקילקולים ובילבולים הנמשכים מזה, ביטלתי מנהג זה לגמרי ברצון הקהל…

הנוסע יוסף יהודה טשארני תיאר את ההקפות בקהילת אכאלציק (Akhaltsikhe) שבקווקז בשנת 1869:
בזמן ההקפות… מקודם [=מקדימה] הלכו ילדים עם נרות דולקות ומגילות עטופות בתפוחים ומטפחות של משי… אחריהם הלכו בחורים… עם סדורים ונרות דולקות בידיהם ואמרו פזמונים… אחריהם הלכו נושאי ספרי התורות, ואחריהם הלכו רבים… (יערי, עמ’ 299).
מנהג זה גם התפשט לאשכנזים באירופה, כגון קהילת מאטרסדורף בשנת 1925. כשמלווים את הרב שהוא החתן-תורה לביתו לאחר תפילת ערבית יש מנגנים (כך!), חופה, ותחתיה הרב נישא על ידי הבחורים על כתפיהם.
משני צדי התהלוכה בחורים ולפידים בידיהם ונערים ונרות שעווה בידיהם. החלונות הפונים לרחוב מוארים בנרות. אותה תהלוכה חוזרת ונשנית למחרת היום לאחר מוסף (יערי, עמ’ 125).
בקהילת ראדזין לפני השואה הייתה תהלוכה של חיילים יהודיים בליל שמחת תורה שבאו לכבד את ר’ אהרן-אליהו שדאג לצרכיהם. הם היו “מוליכים אותו בתהלוכת-פאר בנרות ובלפידים לבית הכנסת… ” (יערי, עמ’ 230-229).

לבסוף, גם בתימן לפני העלייה ארצה בשנת 1949 היה מנהג של נרות בליל שמחת תורה וביומו. וכך כותב הרב קאפח בהליכות תימן (עמ’ 34 = יערי, עמ’ 329): “הילדים והילדות שבבית הכנסת נושאים בידיהם נרות שעווה דולקים בפמוטים או בלי פמוטים”. (2)

ב) נרות התקועים בתפוח או בתפוח אדמה או בסלק בראש הדגלים או שילוב אחר של דגלים ונרות

חלק מן התיאורים והתמונות של דגלי שמחת תורה ממזרח אירופה מתארים דגל עם תפוח ונר מעליו. למה נהגו כך? כבר ראינו לעיל שבקרים העבירו את מנהג הנרות/ האבוקות מן המבוגרים לילדים, עד שבא הרב חיים חזקיהו מדיני וביטל את המנהג. אולי העבירו את הנרות לילדים בגלל התנגדות הלכתית של רבנים מסוימים. או שמא לא רצו שילדים יחזיקו בנרות באופן ישיר, כפי שראינו אצל יהודי תימן, ולכן שמו את הנרות על דגלים כדי שלא יוכלו להישרף.

המקור הקדום ביותר המזכיר דגלים ונרות הוא תקנות הקהל של יהודי פולין באמשטרדם משנת תל”ב, 1672 (התקנות פורסמו על ידי י”ד מרקון בשנת 1929 והובאו על ידי יערי, עמ’ 246):
בשמחת תורה לא ילכו הנערים עם דגליהם אחר הספרי תורה, וגם לא ידליקו שום נרות בעולם בלילה על דגליהם כנ”ל, אך ביום מותר לילך אחר הספרי תורה וגם להדליק נרות על דגליהם כנ”ל.
ככל הנראה חששו מדליקה בלילה וסברו שיותר קל להשתלט על הילדים ביום.

בקהילת לאכווא (Lachva) שבפולסיה נהגו לפני השואה שבליל שמחת תורה לפני ערבית למדו שתי “חברות-חומש” את פרשת “וזאת הברכה” ואז הלכו לבית הרב ללוותו לבית הכנסת. “הילדים הלכו כשבידיהם דגליהם המוארים בנרות.” (יערי, עמ’ 229 ושוב בעמ’ 249).

בדזיקוב (Dzikow) שבמערב גליציה, עיר הולדתו של אברהם יערי עצמו, היו אנשי חברת האומנים “פועלי צדק”
הולכים בליל שמחת תורה בתהלוכת לפידים מבית החברה לבית הכנסת הגדול, לפניהם דגל החברה ומשני צדדיהם פנסים מוארים שעל זגוגותיהם שם החברה, ובשעת ההקפות מוצבים הפנסים סביב לבמה (יערי, עמ’ 229).
“בקהילות הונגריה העילית היה השמש מחלק בשמיני עצרת לאחר תפילת מנחה לילדים נרות לדגליהם”, ויש על כך עדויות מן השנים 1912 ו-1924 (יערי, עמ’ 246).

כך נהגו גם בקהילות מורביה לפי עדות משנת 1878 (יערי, עמ’ 247).

גם בבית הכנסת הישן בקראקא לפני השואה היה שילוב בין דגל ואבוקות:

מנהג המקום לחלק נרות-הבדלה לכל הקרואים להקפה… החזן הלך בראש [ההקפה] ודגל בידו, אחריו הקהל. בימין כל אחד ספר תורה ובשמאל אבוקה דולקת (יערי, עמ’ 299).

ר’ יצחק ליפיעץ משעדליץ כותב בשנת 1889 (ספר מטעמים, ערך סוכות, סימן קמ”ב, עמ’ 66-65 = יערי, עמ’ 247): “טעם שהנערים נושאין דגלים עם נרות בשמחת תורה בעת ההקפות”, ואז מספק הסבר דרשני שנביא להלן.

הרב א”א הירשאוויץ מעיד בספרו הקלאסי “אוצר כל מנהגי ישרון”: “בשמחת תורה הולכים נערים קטנים בלילה וביום עם דגלים (פאהנעס) [=דגלים ביידיש] ובהם נרות דולקים” (עמ’ 222 = יערי, עמ’ 247).

הסופר דניאל פרסקי התפעל מטקס הקפות שהוא חווה בבית הכנסת המהודר ברחוב פאסאנין בברלין בשנת 1928. אחרי החזן ששר “אנא ה’ הושיעה נא”, התכבדו אנשי השם בהקפות.

בסוף המקיפים המכובדים נהרה תהלוכה מסודר[ת] של מאות ילדים. הלבשתם הייתה שווה – [כמו] גיניראלים מקושטים. קצב הילוכם היה צבאי ממש: עקב בצד אגודל… את דגליהם הרימו בעוז עד כמה שידם מגעת. איזו דגלים יפים ומפוארים… ועל כל מוט של דגל תקועים כמנהג היום, תפוח ועליו נר (לוינסקי, עמ’ 259).
כמו כן, יש על כך תשובה של הרב שמעון סופר (לפני 1934; התעוררות תשובה, חלק א’, סימן שנ”ט הנזכרת אצל כהנא-שפירא; טרם מצאתיה): “במנהג שנותנין בשמחת תורה נרות לילדים והמה מדביקין אותם על ראשי דגליהם”.

אכן, מנהג זה של דגל ונר תקוע מעליו נזכר בהרבה מהספרים המתארים את מנהגי החגים (שאוס, עמ’ 197; לוינסקי, עמ’ 283; לוינסקי, אלה מועדי ישראל, עמ’ 95; גולניצקי, עמ’ 42; בן עזרא, עמ’ 129-128; זינגר, עמ’ רמ”ד; אריאל, עמ’ 99; בלוך, עמ’ 207; דונין, עמ’ 102-101; וסרטיל, עמ’ 127).

ג) דגלים בלבד

האזכור הראשון של מנהג זה שמצאתי מופיע בתקנות הקהל של האשכנזים בהמבורג-אלטונא משנת תפ”ו, 1726: “אסור לילדים להביא דגלים ומקלות לבית הכנסת, לא בליל שמחת תורה ולא ביום” (התקנות פורסמו על ידי גרינוולד בשנת 1903 ומובאות אצל יערי, עמ’ 246).

התיאולוג הגרמני יוהאן קריסטוף גיאורג בודנשץ (Bodenschatz) כותב בספרו הגרמני הקלאסי על מנהגי היהודים בשנת 1748:

בליל שמחת תורה… כשהילדים עוזבים את בית הכנסת, הם מחזיקים בידיהם דגלים (Fahnen) עליהם כתוב “דגל המחנה” ושמות שבטי בני ישראל: יהודה, שמעון, לוי, וכיוצא בזה. הם יוצאים מבית הכנסת בסך, כאילו היו חיילים, וצועקים צעקות שמחה… (שלום צבר אצל בהרוזי ברעוז, עמ’ 14 עם צילום של בודנשץ בעמ’ 61; יערי, עמ’ 246).
בקהילת קאליש שבגליל פוזנא בפולין
היו שמורים בגנזי בית הכנסת שני דגלים עתיקי-ימים, האחד צבעו ורוד והאחד רב-גוונים. בליל שמחת תורה היו מוציאים את הדגלים הללו ממקום גניזתם ובהם קידמו שני אנשים מוותיקי הקהילה את פניהם של אנשי ה”חברות” שהגיעו לחצר בית הכנסת בשירה ובשמחה כשספרי התורה של ה”חברות” בידיהם: חברת שומרי אמונים, חברת משכימי קום, חברות האומנים, כגון החייטים, הקצבים, הסבלים וכו’. ובראש כל הקפה הלכו שני נושאי הדגלים (יערי עמ’ 228 עם תוספת מעמ’ 302).
והרי תיאור של קהילת אייזנשטט משנת 1908:
תוך כדי תפילת ערבית מתקרבת תהלוכת חוגגים ובראשה דגל תכלת גדול, הוא דגל חברת הבחורים “שוחרי טוב”, ולאחריו בני הנעורים של הקהילה שורות שורות… ומשתתפים בהקפות כשדגלי נייר בידיהם כבידי הילדים הקטנים (יערי, עמ’ 229).
בקהילות הקטנות שבדרום גרמניה עד השואה “הילדים שהשתתפו בהקפות בדגלים קטנים ובשירים, קבלו שכרם בעוגות ובממתקים” (יערי, עמ’ 246).

באודיסה “בבית הכנסת הגדול ובבית הכנסת של הברודיים, היו מסדרים [בהקפות] טכס מיוחד של ילדים לבושי מדים ודגלים בידיהם בראש התהלוכה ושרים: ‘שישו ושמחו בשמחת תורה’ ” (יערי, עמ’ 247).

מנהג זה גם נזכר באופן סתמי בספרים נוספים (אברהמס, עמ’ 32; פולק, עמ’ 190; ויינסטיין, עמ’ 125; וסרטיל, עמ’ 81, 127).

אכן, הדגלים היו מאד פופולאריים בגרמניה, במזרח אירופה ובארץ ישראל, וכמה חוקרים אספו תיאורים ותמונות של דגלים משנת 1864 ועד ימינו.(3)

2) מהו הקשר בין שלושת המנהגים האלה?

נשאלת השאלה מהו הקשר בין שלושת המנהגים האלה? אפשרות אחת נרמזת על ידי דונין: אבוקות הובילו לדגלים עם נרות למעלה שהובילו לדגלים בלבד בגלל החשש לדליקות. זהו הסבר הגיוני, שאולי מתאים לכרונולוגיה של המקורות הנ”ל: אנו שומעים על אבוקות בלבד בסוף המאה ה-17; על דגלים עם נרות מעליהם בשנת 1672; ועל דגלים בלבד בשנת 1726. מצד שני, יתכן שהיה מנהג של אבוקות והיה מנהג של דגלים והם התאחדו בדרך.

3) מהו המקור לאבוקות ונרות של שעווה בשמחת תורה?

על השאלה הזאת יש תשובה ברורה וחד-משמעית. בספרו הנ”ל הסביר אברהם יערי מתי ואיך התחילו לקרוא לעולה האחרון “חתן תורה” ולעולה הראשון “חתן בראשית” (יערי, עמ’ 63 ואילך). (4) במרוצת הזמן התחילו להתייחס לחתנים האלה כאל חתנים ממש, או כלשונו של יערי:
התחילו נוהגים בהם כל מיני כבוד שנהגו בחתנים ממש תוך שבעה לחופתם: היו מושיבים אותם בבית הכנסת במקום כבוד, על כסאות מיוחדים או תחת חופה; היו מלווים אותם מביתם לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתם; היו מלווים אותם בעלותם לתורה ובשובם למקומם; היו מעלים לתורה עולים נוספים לכבודם; היו מברכים אותם בברכות מיוחדות… היו ממתינים להם בתחילת התפילה, לילה ויום, עד שיבואו; היו מזמרים פיוטים מיוחדים לכבודם; היו זורקים עליהם אגוזים וממתקים בעלותם לתורה… היו מזלפים לכבודם מי-וורדים על הקהל; ועוד. כללו של דבר: כמנהגים שנהגו בחתני נישואין תוך שבעה לחופתם, נהגו בשמחת תורה במסיים ובמתחיל שהיו מוכתרים בתואר “חתן” (יערי, עמ’ 119).
לפיכך, אין ספק שהמנהג ללוות את ה”חתן תורה” וה”חתן בראשית” בשמחת תורה באבוקות ונרות הוא חיקוי ישיר של מנהג עתיק ונפוץ ללוות את החתן והכלה אל החופה באבוקות ונרות. אברהם יערי, כדרכו בקודש, אסף מקורות רבים על המנהג הזה של אבוקות בשמחת תורה כפי שראינו לעיל, אבל הוא לא הסביר שהמנהג של שמחת תורה נובע באופן ישיר ממנהג הנישואין.

אכן, זהו מנהג עתיק מאד, העתיק באלפי שנים מן המנהג של נרות ואבוקות בשמחת תורה, שנחקר על ידי פרופ’ שמואל גליק ואחרים. והרי כמה מן המקורות הבסיסיים:

המנהג הזה נרמז אולי בספר ירמיהו (כ”ה:י’): “קול ששון ושול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר”. תרגום יונתן בן עוזיאל לאותו פסוק, שנכתב לפי המסורת בארץ ישראל בתחילת המאה הראשונה לספירה, מתרגם: “קל סיען דמשבחין בניהור בוצין” (מהד’ אלכסנדר שפרבר, כרך ג’, עמ’ 193) , דהיינו: “קול סיעות שמשבחות באור מנורה”.

מנהג זה נזכר במפורש בספר מתי בברית החדשה (כ”ה: א’-י”ג) שנכתב בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, במשל על עשר עלמות שלקחו נרות ויצאו לקראת החתן. הוא גם נרמז בתלמוד הירושלמי (כתובות א’:ה’, כ”ה ע”ג המובא אצל גליק, עמ’ 100).

מנהג זה נזכר בשינויים בכל תפוצות ישראל מן המאה ה-11 ועד ימינו.(5) הוא מופיע באיורים במאה ה-18 באיטליה ובגרמניה (ראו שפרבר) והוא מנהג נפוץ עד היום הזה (ראו אדלר ולם).

4) מהו המקור לדגלים בשמחת תורה?

למנהג הזה יש שני מקורות כלליים. מצד אחד בשמחת תורה אנו צועדים בהקפות כמו שחיילים צועדים בצעדה. אכן, דבר זה בולט מאד בכמה מן התיאורים שהבאנו לעיל. בדומה, מן העת העתיקה ועד ימינו חיילים וצבאות צועדים עם דגלים. דבר זה בולט הן בספרים הכלליים שרשמתי ברשימת הספרות להלן והן באיורים של יציאת מצרים שבהגדות המאוירות מימי הביניים שכללתי בהגדת שכטר לפני כמה שנים. ולכן זה לא מפתיע שיהודים התחילו לצעוד בשמחת תורה עם דגלים.

אכן, הסבר זה דומה להסבר דרשני של כמה מספרי המנהג המנסים להסביר את מנהג הדגלים בצורה מדרשית. לדוגמא, ר’ יצחק ליפיעץ משעדליץ כתב בספר מטעמים הנ”ל בשנת 1889:
וטעם הדגלים להראות כמו בתכסיסי מלחמה נושאין דגלים לסימן המלחמה כל מחנה ומחנה נושא דגל שלו, ואנו מראים בזה שהדגלים שלנו ותכסיסי מלחמה שלנו הוא התורה מלומדי מלחמתה של תורה ‘ודגלו עלי אהבה’ (שיר השירים ב’:ד’). (להסברים אחרים מסוג זה, ראו הירשאוויץ וזינגר.)
מצד שני, חלק מן התיאורים לעיל מדגישים שצעדו לפי “חברות” – “חברת שומרי אמונים, חברת משכימי קום, חברות האומנים, כגון החייטים, הקצבים, הסבלים וכו’. ובראש כל הקפה הלכו שני נושאי הדגלים” (יערי עמ’ 228 עם תוספת מעמ’ 302). אכן, גם לגילדות בימי הביניים היו דגלים מיוחדים עם ציורים המתאימים לאותו מקצוע (גורדון, עמ’ 20).

ולכן היהודים באירופה החל משנת 1726 התחילו לצעוד עם דגלים בשמחת תורה בדומה לחיילים ובדומה לחברי הגילדות.

בסיכום, הדגלים בשמחת תורה הם כנראה מבוססים על נוהגים כלליים של הצבא והחברה, ואילו האבוקות והנרות לקוחים ישר מן המנהג היהודי העתיק של נרות ואבוקות בחתונות.

בימינו, הפסיקו כנראה לצעוד עם נרות ואבוקות בשמחת תורה, כנראה מחמת חשש לדליקות, אבל הילדים ממשיכים לצעוד עם דגלים.

בין כך ובין כך, מנהגים יפים אלה עזרו ועוזרים ליהודים לקיים את דברי הפיוט “אגיל ואשמח בשמחת תורה”.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ב’ מרחשוון תשע”ו

הערות

1. פולמוס זה מובא באריכות אצל הרב חיים חזקיהו מדיני, שדה חמד, כרך ט’, בחלק “דברי חכמים”, סימן קל”א, מהד’ שניאורסון, עמ’ 3793 ואצל יערי, עמ’ 123-124 ושוב בעמ’ 299-298 (ובקיצור שם, עמ’ 348). פולמוס זה נזכר בקיצור בהגהות רבי עקיבא אייגר לשלחן ערוך אורח חיים תרס”ט; אצל הרב עובדיה יוסף, שו”ת יחווה דעת, חלק ג’, סימן מ”ט; הרב מנשה קליין, שו”ת משנה הלכות, חלק ח, סימן רי”ז; ואריאל, עמ’ 99.

2. למנהג של מדורות בשמחת תורה, ראו בן עזרא, עמ’ 128 ודניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק ב’, ירושלים, תשנ”א, עמ’ מ”ח-מ”ט.

3. ראו גולניצקי, תמונות 43-41; יערי, עמ’ 248-247; גודמן, עמ’ 128-127; 260, 270, 282; ובמיוחד הקטלוג החדש של בהרוזי-ברעוז.

4. לא נדון כאן בתיאוריה של יערי ושפרבר ש”חתן תורה” הוא שיבוש של “חתם תורה” – ראו יערי, עמ’ 67-64 ודניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק א’, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ קל”ה-קל”ז.

5. באיטליה במאה ה-11 כמנהג “בארץ ישמעאל” (הערוך, ערך לפד); בוורמייזא בסביבות שנת 1200 (ר אלעזר מוורמייזא , ספר הרוקח, סימן שנ”ג, עמ’ רל”ט); באשכנז בסוף המאה ה-13 (תשב”ץ, סימן תס”ז [תס”ה], מהד’ מכון ירושלים, עמ’ רס”ז); בפרובנס בסביבות שנת 1300 (ר’ אהרן הכהן מלוניל, ארחות חיים, חלק ב’, עמ’ 67), בספרד במאה ה-14 (חידושי הר”ן לסנהדרין ל”ב ע”ב); במגנצא בסביבות שנת 1400 (מהרי”ל, הלכות נישואין, מהד’ שפיצר, עמ’ תס”ד); באמצע המאה ה-15 (שו”ת מהר”ם מינץ, סימן ק”ט, מהד’ דומב, עמ’ תקל”ט); בפולין בסביבות שנת 1600 (מטה משה, הכנסת כלה, חלק ג’, פרק א’, מהד’ קנאבלאוויטש, עמ’ שד”מ); באיטליה בשנת 1637 (הרב יהודה אריה ממודינא, בספרו באיטלקית על היהודים בימיו, בתרגום האנגלי משנת 1707, עמ’ 170); באיטליה (אצל לאוטרבך המובא אצל גליק, עמ’ 105); בוורמייזא במאה ה-17 (אצל גליק, עמ’ 103); בפולין במאה ה-19 (שו”ת דברי מלכיאל, חלק ה’, סימן ק”ו); ואצל יהודי קוצ’ין במאה ה-19 (אבן ספיר, ספר שני, עמ’ ע”ז).

ספרות

א) ספרות על נרות ודגלים בשמחת תורה

אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, London, 1896, p. 32

אריאל – ז’ אריאל, ספר החג והמועד, תל אביב, 1970, עמ’ 99

בהרוזי ברעוז – ניצה בהרוזי ברעוז, הדגלים של שמחת תורה: מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית, תל אביב, תשע”ב

בלוך – Abraham Bloch, The Biblical and Historical Background of Jewish Customs and Ceremonies, New York, 1980, p. 207

בן-עזרא – עקיבה בן-עזרא, מנהגי חגים, ירושלים ותל אביב, תשכ”ג, עמ’ 129-128

גודמן – Philip Goodman, The Sukkot and Simhat Torah Anthology, Philadelphia, 1973

גולניצקי – השיל גולניצקי, במחזור הימים, חיפה, תשכ”ג, עמ’ 43-42

דונין – R. Hayim Halevy Donin, editor, Sukkot, Jerusalem, 1974, pp. 101-102

הירשאוויץ – ר’ אברהם אליעזר הירשאוויץ, ספר אוצר כל מנהגי ישרון, מהד’ ב’, לבוב, תר”ץ, סימן ס”ה, עמ’ 222

ויינסטיין – Yaacov Vainstein, The Cycle of the Jewish Year, second edition, Jerusalem, 1971, p. 125

וסרטיל – אשר וסרטיל, עורך, ילקוט מנהגים, מהדורה ג’, ירושלים, תשנ”ו

זינגר – הרב יהודה דוב זינגר, זיו המנהגים, מהד’ ג’, תשל”ה (?), עמ’ רמ”ד

יערי – אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים, תשכ”ד

כהנא-שפירא – ר’ מנחם נחום כהנא-שפירא, אוצר השאלות-ותשובות, כרך ט’, ירושלים, תשנ”ב, עמ’ ק”מ

לוינסקי – יום-טוב לוינסקי, עורך, ספר המועדים, כרך ד’: סוכות, תל אביב, 1951, עמ’ 259 ואילך

לוינסקי – יום-טוב לוינסקי, אלה מועדי ישראל, תל אביב, תשל”א (?), עמ’ 95

ליפיעץ – ר’ יצחק ליפיעץ משעדליץ, ספר מטעמים, ווארשא, תרמ”ט, סוכות, סימן קמ”ב, עמ’ 66-65

פולק – Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands etc., Cambridge, Mass. and London, 1971, p. 190

קאפח — הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, מהד’ ג’, ירושלים, 1982, עמ’ 34

שאוס – Hayyim Schauss, The Jewish Festivals, Cincinnati, 1938, p. 197

ב) ספרות על נרות ואבוקות בטקס הנישואין

אדלר — הרב בנימין אדלר, הנישואין כהלכתם, מהד’ ב’, ירושלים, תשמ”ה, עמ’ שע”א

גליק – שמואל גליק, אור נגה עליהם, אפרת, תשנ”ז, עמ’ 106-97

לם — Maurice Lamm, The Jewish Way in Love and Marriage, San Francisco, 1980, p. 213

שפרבר – דוד שפרבר בתוך: דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק ד’, ירושלים, תשנ”ה, פ”א-פ”ב באמצע הערה 8, ועמ’ ק”ד, ק”ו

ג) ספרות על דגלים

בנט – Matthew Bennett, editor, The Medieval World at War, London, 2009, pp. 108, 186, 192

גולינקין – Joshua Kulp and David Golinkin, The Schechter Haggadah, Jerusalem, 2009, pp. 152-160

גורדון – W.J. Gordon, Flags of the World Past and Present etc., London and New York, 1926

ריילי-סמית – Jonathan Reiley-Smith, editor, The Oxford Illustrated History of the Crusades, Oxford and New York, 1995, pp. 43, 51, and between 52-53

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן