הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

למה לובשים “קיטל” ולמה שמים מעילים, מפות ופרוכות לבנים בבית הכנסת בימים הנוראים?

(אורח חיים תר”י:ד’ ברמ”א)

שנה ב’, מספר 1
תשרי תשע”ו
לעילוי נשמת סבתא
אסתר פרלברג ז”ל
שנלב”ע י”ח אלול תשל”ה
שהייתה דוגמא ומופת של האמונה התמימה של יהודי מזרח אירופה,
במלאת ארבעים שנה למותה.

****

שאלה מאת הרב רחל שוורץ בשם ילד ב”תלמוד תורה” בארה”ב: למה לובשים קיטל בימים הנוראים? מתי התחילו להלביש את ספרי התורה בלבן בימים הנוראים ומה הוביל לשינוי זה?

תשובה:
א) המקורות ללבישת קיטל או בגדים לבנים בימים הנוראים

לפי ירושלמי ראש השנה (א’:ג’, נ”ז ע”ב ומקבילותיה)1, עם ישראל ביום הכפורים “לובשים לבנים ומתעטפין לבנים”. ירושלמי זה – שנביא במלואו להלן – מובא אצל כמעט עשרים ראשונים כשכל אחד מהם מצטט גירסא קצת שונה.2

רוב הראשונים הנ”ל ציטטו את הירושלמי הנ”ל מבלי להוסיף מילה. אבל בספר תניא רבתי שנכתב על ידי ר’ יחיאל ב”ר יקותיאל באיטליה במאה השלוש-עשרה יש פסק הלכה בנידון (בסוף סימן ע”ח, מהד’ בראון, עמ’ שי”ט) המבוסס על מקור אחר:
ולובש בגדים נקיים ולבנים, כדאמרינן (שבת קי”ט ע”א): “מאי דכתיב ‘לקדוש ה’ מכובד’ (ישעיה נ”ח: י”ג)? זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה”.
המילה “ולבנים” אינה מופיעה בדפוסי התלמוד וזאת כנראה תוספת פירוש של המחבר.

הרב ישראל איסרליין (נוישטט, נפטר 1460) לבש “כתונת לבנה על בגדיו” בראש השנה (לקט יושר, חלק א’, עמ’ 130).

הרמ”א הביא את המנהג במאה ה-16 בדרכי משה הארוך (לטור אורח חיים תר”י:ב’) וכן בהגהותיו לשלחן ערוך אורח חיים תר”י: ד’:
יש שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים בי”כ [=ביום הכיפורים] דוגמת מלאכי השרת. וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר.

המנהג הזה נזכר לאחר מכן בהרבה מקורות אשכנזיים:

הרב יעקב עמדין הביא את המנהג במאה ה-18: “נוהגים ללבוש בגדים לבנים נקיים, ובגד מתים העליון”. הביטוי האחרון מתכוון לקיטל או לשרגניש – ראו הסבר להלן.

בעל מגן אברהם על השולחן ערוך הנ”ל (ס”ק ה’) התלבט בפולין במאה ה-17 אם נשים לובשות לבנים אם לאו, אבל הרב אפרים זלמן מרגליות כתב במטה אפרים בתחילת המאה ה-19 ש”הנשים נוהגות ללבוש לבנים בראש השנה” וביום הכפורים, אבל בלי עיטורי כסף וזהב (ודבריו גם מובאים במשנה ברורה לאורח חיים תר”י ס”ק ט”ז).

הרב מרגליות וכן הרב יהודה דוב זינגר בימינו (עמ’ קנ”ו) מוסרים שיש מנהגים שונים לגבי מי לובש את הקיטל – כל הקהל או רק החזנים, בעל התקיעה והמקריא. לעומת זאת, אצל יהודי גרמניה זהו מנהג של כל הקהל (וסרטיל, עמ’ 76-75) וכן רואים באיור מפראג משנת 1734 (רובינס, לוח 220).

מנהג זה גם היה נפוץ אצל עדות המזרח:

הרדב”ז (ר’ דוד אבן זמרא, מצרים וארץ ישראל, נפטר 1574) מוסר על מנהג קדום במצרים ש”לובשין לבן” באירועים שונים “וכן בראש השנה ויום הכיפורים… ומנהג יפה הוא” (שו”ת רדב”ז, מהד’ ניו יורק, תשכ”ז, חלק ב’, סימן תרצ”ג).

הרב שם טוב גאגין מסר באמצע המאה העשרים ש:
המנהג בכל ערי ארץ ישראל וסוריא תוגרמא ומצרים וערי המערב [=מורוקו] ללבוש בראש השנה בגדים לבנים ומגוהצים, ובאלה הארצות [=לונדון או אנגליה?] לובשים שחורים וכובעי משי שחורים ככל חגי השנה.

הרב יוסף קאפח ומשה צדוק העידו על יהודי תימן לפני עלייתם לארץ. וכך כותב הרב קאפח: בערב יום הכיפורים “לובשים בגדי משי או בגדי לבן חמודים ונוהרים לבתי הכנסת”.

הרב אליהו גיג’ כתב בשנת 1889 על מנהגי אלג’יר והוא מוסר שכאשר הוא היה בחור הוא היה מתפלל בראש השנה וכפור בבית הכנסת הגדול עם הרב המהרי”ב “והיה לובש הקיטל לבן ועומד בתיבה כמלאך ה’ צבאות”.

אמנם היו מקומות שלא נהגו ללבוש קיטל, כגון בירושלים בסוף המאה ה-19. לפי לונץ (וזה גם מצוטט על ידי עגנון, עמ’ רמ”ד בלי הפנייה) הם לא לבשו קיטל כי אנשי היישוב הישן לבשו לבן כל יום וגם את המתים לא הלבישו בקיטל.

ב) מתי לובשים את הקיטל חוץ מראש השנה ויום הכיפורים?

לפני שעונים על השאלה למה לובשים בגדים לבנים בימים הנוראים, חייבים להדגיש שנוהגים ללבוש קיטל או בגדים לבנים בהרבה אירועים נוספים מעבר לימים הנוראים. והרי המועדים והאירועים האחרים:

1) שבת

מנהג זה נזכר אצל הראב”ן באשכנז במאה ה-12 (ספר ראב”ן, סימן שנ”ט, שמלוי, תרפ”ו, קמ”ט ע”ד): “…שרגנשא לשבת שאינו מלבוש של חול, דאינו ראוי לעשות בו מלאכה”. השרגניש או השרגניז או השרגנית היה חלוק לבן מצמר או ממשי שלבשוהו מעל הבגדים.3
גם הראבי”ה, נכדו של הראב”ן, מזכיר את השרגניש כבגד לשבת (ספר ראבי”ה, מהד’ אפטוביצר, חלק א’, עמ’ 246-245): “ולכך נהגו ללבוש שרגנישא בלע”ז לכסות בגדי חול [בשבת] למי שאין לו להחליף”. (המשפט האחרון מופיע גם בהגהות מיימוניות לרמב”ם, הלכות שבת פרק ל’, אות ב’.)

המהרש”ל כתב בפולין במאה ה-16 (בפירושו לזמירות שבת, ויניציאה, שס”ג, כ”ג ע”א, המצוטט אצל אסף):
ביום השבת אנו צריכים להיות עטופים ומצויינים כמלאכי השרת… על כן אנו לובשים סרבל שקורין קיטל, וכן מנהג האשכנזים, והוא ממרדכי ריינוס.

ר’ יוסף יוזפא האן (נפטר 1637) מפרנקפורט ע”נ מיין מדבר על “סרבל המיוחד לשבת ויום טוב”, אבל לא ברור אם הוא היה לבן (יוסף אומץ, סימן תקצ”א; יש רמז בסימן תקצ”ב שהסרבל אכן היה לבן).

החסידים המקובלים בירושלים המתפללים לפי כוונות האר”י נוהגים ללבוש בגדים לבנים בכל ערב שבת וכל שכן בראש השנה ויום כיפור (ר’ שם טוב גאגין, עמ’ 64).

2) יום טוב

השרגניז נזכר אצל תלמידי המהר”ם מרוטנברג כלבוש הולם ליום טוב, ושני המקורות מנסים לקשר בין בגד לבן ביום טוב ותכריכי המת:

וכך כותב ר’ שמשון בר צדוק בספר תשב”ץ (סימן ק”ס, מהד’ מכון ירושלים, עמ’ פ”ה):
ועל מלבוש שרגניז”א שרגילים ללובשה ביום טוב, לפי שיש שמחה יתירה, לכך לובשין שלא תזוח דעתו עליו, ולכך לובשה על גבי בגדיו כדי שיזכור את יום המיתה.

וכך כותב ר’ מאיר הכהן מרוטנברג בהגהות מיימוניות הנ”ל בשם המהר”ם:
ולשון המעתיק ששמע ממהר”ם [מרוטנברג רבו]: ולכך נהגו ללבוש שרגני”ט ביום טוב מטעם שגם ביום טוב צריך להחליף [בגדים] , וגם טעמא כי ביום טוב העולם שמחים וילבשו שרגני”ט שהוא מלבוש מתים ויזכרו את יום המיתה ולא יתגאה לבו עליו.

(ודבריהם מובאים בקיצור בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, הלכות ליל הסדר, בהגהות, סימן פ”ה, עמ’ מ”ה.)

הרדב”ז הנ”ל מוסר שיש מנהג קדום במצרים ש”לובשין לבן… וכן בשבועות משום ‘וכבסו בגדיהם'”. הוא מתכוון בלי ספק לשמות י”ט:י’ “וכבסו שמלותם” לפני קבלת התורה בהר סיני.

3) החזן בתפילת טל, גשם והושענא רבה

כך נוהגים בקהילות אשכנזיות בימינו, וכך מסרו הרבנים אייזנשטיין, מרקון וקיבל במאה העשרים.

4) סדר ליל פסח

מנהג זה נזכר בהרבה מקורות אשכנזיים החל מן המאה ה-17. 4 הוא גם מופיע באיורים כגון הגדה מגרמניה משנת 1716 (רובינס, לוח 185) וציורו הידוע של מוריץ אופנהיים מגרמניה משנת 1860 (EJ).

5) החתן מתחת לחופה

מנהג זה, שנידון אצל אדלר ושפרבר, הוא כנראה מנהג עתיק. המנהג של “כלים לבנים”, דהיינו בגדים לבנים, לחתן נזכר כבר בספרות התלמודית ׁׁ(שבת קי”ד ע”א = נדה כ ע”א).

בפרובנס בסביבות שנת 1300: “ונועלין לו מנעלים לבנים. מעטפין אותו [את החתן] בטלית לבנה כדי לקיים בו (קהלת ט’:ח’) ‘בכל עת יהיו בגדיך לבנים'” (ארחות חיים, הלכות קידושין, סימן כ”א, עמ’ 65 = כל בו, הלכות אישות, סימן ע”ה, מהד’ אברהם, חלק ה’, טור קי”ג).

הרב משה מט (פולין, נפטר 1606) מצטט את הכל בו ומוסיף: “ומטעם זה מלבישין אותו הקיטל בשעת כניסת חופה”. ואז הוא מוסיף טעם למנהג הזה על פי מדרש שמוחלים לחתן על עוונותיו “ומאחר שנמחלין עוונותיהם לכן הוא לבוש הקיטל להראות הסליחה על דרך (ישעיהו א’:י”ח) ‘אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו’ “. (מטה משה, הכנסת כלה, פרק א’, סעיף ב’, מהד’ לונדון, תשי”ח, עמ’ שד”מ).

גם ספר המנהגים ביידיש מאמשטרדם, 1645 מוסר שהחתן לובש שרגניז (מרקון, עמ’ 123).

הרב יעקב עמדין הנ”ל (נפטר 1776) מוסר: “והשושבינים מלבישים החתן הקיטל (לזכור יום המיתה וישוב לה’) “. (סידור בית יעקב הנ”ל, עמ’ 124).

גם הרדב”ז הנ”ל מוסר: “ומנהג קדום במצרים שבזמן החופה לובשים לבן”.

מעניין לציין שבאשכנז הייתה הכלה לובשת שרגנית לבן מתחת לחופה כבר במאה ה-15, שנים רבות לפני שהחתן היה לובש קיטל או שרגניש. הפוסקים שהביאו את המנהג הסבירו שזה “כדי להזכיר יום המיתה” (ראו מהרי”ל, מהר”ם מינץ, ור’ יוזפא שמש המובאים אצל גליק, עמ’ 135-134).

6) בנות ירושלים בט”ו באב וביום הכיפורים

לפי רבן שמעון בן גמליאל במשנה הידועה במסכת תענית (ד’:ח’):
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

7) תכריכים

התכריכים הלבנים היו תקנה של רבן גמליאל הזקן.
בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו [בגלל יוקר התכריכים] עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן [כלומר, נקבר בבגדים לבנים פשוטים] ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן” (מועד קטן כ”ז ע”ב = כתובות ח ע”ב; תקנה זאת רק התקבלה בתקופת האמוראים — ראו דיון אצל גליק, עמ’ 130-128).

ג) למה לובשים את הקיטל בימים הנוראים?

בהגהותיו הנ”ל לשלחן ערוך, נתן הרב משה איסרליש שני הסברים שונים לבגדים לבנים או לקיטל בימים הנוראים: (א) דוגמת מלאכי השרת; (ב) הקיטל הוא בגד מתים.

אכן, יש הרבה הסברים למנהג הזה במשך הדורות. חלק מהם נובעים מן העובדה שכבר ראינו — שנוהגים ללבוש קיטל או בגדים לבנים בהרבה אירועים שונים ואף מנוגדים:

1) להתכבד ביום כיפור בכסות נקייה

כך הסבירו בעל ספר תניא רבתי הנ”ל במאה ה-13 והרבנים מרקון (עמ’ 125) וזינגר בימינו (עמ’ מ”ו בקשר לקיטל בליל הסדר). שלושתם הסתמכו על הדרשה במסכת שבת קי”ט ע”א: “אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב (ישעיהו נ”ח:י”ג) ‘ולקדוש ה’ מכובד’? אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתייה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקייה”.

2) כסמל של שמחה

נחזור כעת לירושלמי ראש השנה (א’:ג’, נ”ז ע”ב) שהבאנו לעיל בתחילת התשובה בקיצור נמרץ:
אמר רבי סימון: כתיב ” …מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים” וגו’ (דברים ד’:ח’). רבי חמא בי רבי חנינה ורבי הושעיה. חד אמר: אי זו אומה כאומה הזאת! בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים [בערב יום כיפור], יודעין שהקב”ה עושה להן ניסים…

כלומר, לבן הוא צבע של שמחה ואנו שמחים בערב יום כיפור מכיוון שאנו בטוחים שה’ יסלח לנו על עוונותינו. אכן, אנו יודעים מכמה וכמה מקורות בספרות חז”ל שלבן היה סמל של שמחה לעומת שחור שהוא סמל של עצב, מוות ואבלות.5 אכן, כמה חוקרים מודרניים הביאו את ההסבר של הירושלמי וחלקם אף הדגישו שזה ההסבר הנכון (שאוס; מרקון, עמ’ 127-126; קיבל; EJ; קליין).

3) כסמל של טהרה

בתשובתו הנ”ל הרדב”ז כבר כתב במאה ה-16: “וכן בראש השנה ויום הכפורים [לובשין לבן] משום ‘אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו [אם יאדימו כתולע כצמר יהיו’ (ישעיהו א’:י”א)”. אכן, הסבר זה גם מופיע אצל כמה חוקרים מודרניים (מרקון, עמ’ 121; גסטר, חגים, עמ’ 121; קיבל; זינגר, עמ’ מ”ז; EJ).

4) זכר לכהן הגדול ביום הכיפורים

נאמר בתורה (ויקרא ט”ז:ד’) “כתונת בד קודש ילבש” והפירוש המקובל הוא שהכהן הגדול לבש בגדים לבנים (לאוטרבך).

וכך הסביר המהר”ל מפראג בפירושו “גבורות ה'” להגדה של פסח את המנהג ללבוש לבן בליל הסדר (עיינו בדבריו המובאים אצל מרקון, עמ’ 126-125 ואצל זינגר, עמ’ מ”ו-מ”ז; הרב קליין נותן הסבר דומה בלי להזכיר את המהר”ל).

5) כדי להיראות כמלאכים

כך הציע הרמ”א בדרכי משה ובשולחן ערוך הנ”ל בעקבות כמה ראשונים.

המהרש”ל הנ”ל אמר דבר דומה בקשר לבגדים לבנים בשבת: “ביום השבת אנו צריכים להיות עטופים ומצוינים כמלאכי השרת”.

לאוטרבך, כדרכו, הציע הסבר פולקלוריסטי: שהכוונה היא לרמות את השטן כדי שהוא יחשוב שהמתפללים הם מלאכים בלי חטא.

6) “הבגדים עושים את האדם”

גסטר מסביר (גסטר, ראש השנה) על פי הפתגם “clothes maketh man” שרוב העמים לובשים בגדים נקיים בראש השנה שלהם. לדוגמא, הרומאים לבשו בגדים לבנים בראשון לינואר. מנהג זה מסמל שבן אדם מקבל על עצמו אופי חדש או זהות חדשה. הוא מוסיף הסבר משני: להטעות את השדים והמזיקים – אם אתה לבוש בצורה אחרת הם לא יוכלו למצוא אותך.

7) לובשים תכריכים כדי להידמות למת כשמחליטים על גורלם בשמים

כך הסביר סגל על פי סיכומו של רובינס. הם מסתמכים על חגיגת האביב של היוונים המכונה Anthesteria. הם היו לובשים תכריכים כדי להידמות למתים כשמחליטים האלים על גורלם בשנה הקרובה.

8) כדי להזכיר את יום המוות

כבר ראינו שהרמ”א הנ”ל והרבה מן הפוסקים הנ”ל קישרו בין מנהג הקיטל בימים הנוראים ובחגים אחרים והתכריכים.

* * * * *

כידוע, כשמדובר במנהגים, שערי הפירוש לא ננעלו, אבל לדעתי, לאחר בדיקת כל המקורות הנ”ל, דומה שיש שלושה הסברים שמתאימים לכל המנהגים והמקורות הנ”ל (השוו אברהמס; מרקון, עמ’ 125, 127; שאוס; קיבל; EJ; קליין; גולינקין)

א) ההסבר הפשוט לרוב המנהגים הנ”ל הוא שבתקופת המשנה והתלמוד לבן היה סמל של שמחה.

ב) הסבר נוסף לחלק מן המנהגים הנ”ל הוא שלבן הוא סמל של טהרה.

ג) לבסוף, שנים מן המנהגים הנ”ל – תכריכים וכן בגדים לבנים של בנות ירושלים – תוקנו כדי לשמור על שוויונות בין עניים ועשירים כפי שנאמר במפורש במקורות התנאים.
אכן, בימי הביניים התחילו לקשר בין הבגדים הלבנים – קיטל ושרגניש – של החגים השונים לבין התכריכים הלבנים, אבל זהו הסבר משני ולא מקורי.

ד) למה וממתי עושים פרוכות ומעילים ומפות לבנים לכבוד הימים הנוראים?
הרב זלמן פריהוף, שהיה בקי גדול בספרות ההלכה והמנהג, כתב בתשובתו בנידון שהוא חיפש ברוב ספרי המנהג ולא מצא אפילו אזכור אחד של המנהג הנפוץ של מעילים לבנים לספרי התורה בימים הנוראים. אכן גם אני חיפשתי ולא מצאתי אזכור ברוב הספרים, אבל לבסוף מצאתי על פי הפתגם של חז”ל: “יגעתי ולא מצאתי? אל תאמין” (מגילה ו’ ע”ב).

עד כמה שידוע לי, הראשון להזכיר את המנהגים האלה הוא הרב אפרים זלמן מרגליות (שערי אפרים) שנפטר בגליציה בשנת 1820, והוא גם נותן יותר פרטים על מנהגים אלה מכל ספר אחר שמצאתי:
ויש לעשות התשמישי קדושה, הפרוכת ומעיל ומפות יפים ומהודרים לכבוד ולתפארת התורה. ונוהגים לעשות מכל מיני צבעים.

ולכבוד הימים הנוראים מייחדים פרוכת ומעילין ומפות לבנים, לפי שהם ימי הדין על דרך “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. ונהגו לתלות פרוכת לבן ולהלביש הספרי תורה שקוראים בהם בו ביום במעיל ומפות לבנים.

וכן נוהגים לעשות בהושענא רבא וביום א’ דפסח. בסילוק הקריאה מלבישין הספר תורה מעיל ומפה לבנים ותולין פרוכת לבן קודם תפילת טל, וכן בשמיני עצרת קודם תפילת גשם.

ויש שנוהגין בראש השנה ויום הכיפורים להלביש כל הספרי תורה בלבנים, אף אותן שאין קוראין בהם, וכל אחד יעשה כמנהגו.

לאחר מכן, המנהגים האלה נזכרים במסמך מהאגן, גרמניה משנת 1897 (יניב), אבל יש להדגיש שבכל ספרה “מעשה רוקם” המוקדש לתולדות תשמישי קדושה העשויים מבדים לא מצאתי אף תמונה של מעיל לבן.

גם עגנון בספרו היסודי “ימים נוראים” רק מזכיר את המנהג הזה בסעיף אחד (עמ’ נ”ט). הוא אומר שהלבן מראה על הסליחה על פי ישעיהו א’ הנ”ל ומרמז למידת החסד (עיינו במהר”ל מפראג הנ”ל). אבל בניגוד למנהגו הוא לא מפנה לשום ספר אחר. כלומר, הוא כנראה לא מצא מקור כתוב למנהג הזה.

המנהגים האלה נזכרים גם אצל גסטר (גסטר, חגים), קיבל, ואשר וסרטיל בפרק על מנהגי יהודי אשכנז (פרושים) בארץ ישראל (עמ’ 118).

אין ספק שהמנהגים האלה המאוחרים הושאלו מן המנהג הקדום של בגדים לבנים בימים הנוראים.

יהי רצון שהבגדים, המעילים, המפות והפרוכות הלבנים שבהם משתמשים בראש השנה ויום כיפור יובילו אותנו לשמחה אמיתית ויעזרו לנו לטהר את עצמינו בימים הנוראים.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י”ח אלול תשע”ה

הערות

1. ומשם בילקוט שמעוני, פרשת ואתחנן, רמז תתכ”ה; ילקוט שמעוני לתהלים, רמז תתפ”ח; ילקוט קונטרס אחרון בשרידי ירושלמי של לוי גינצבורג, ניו יורק, 1909, עמ’ 313; ילקוט המכירי לתהלים, מזמור פ”א, אות י”ח.

2. והרי הראשונים המצטטים את הירושלמי בסדר כרונולוגי (זה מבוסס על ראטנער אבל בדקתי כל מקור והוספתי כמה מקורות): מחזור ויטרי, עמ’ 345 (ציטוט חלקי בגליון); ר’ אברהם ברבי נתן הירחי, ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, סימן א’, מהד’ רפאל, עמ’ ש”א; הראבי”ה, מהד’ אפטוביצר, חלק ב’, סימן תקכ”ט, עמ’ 207 עם הערותיו, וחלק ג’, סימן תתע”ד, עמ’ 634; ספר הרוקח, סימן שע”א, עמ’ רנ”ח; אור זרוע חלק ב’, סימן רנ”ז, ס’ ע”ד; פירוש התפלות והברכות של ר’ יהודה ב”ר יקר, רבו של רמב”ן, מהד’ ירושלמי, חלק ב’, עמ’ ק”ד אומר שביום הכיפורים “לובשין לבנים דרך שמחה” ואז מצטט את הקטע הנ”ל מדברים רבה (טרם מצאתי); שבלי הלקט השלם, מהד’ בובר, סימן רפ”ד, עמ’ 267 = תניא רבתי, סוף סימן ע”ב, מהד’ בראון, עמ’ רצ”ו; הגהות מיימונית לרמב”ם הלכות שופר, פרק א’, אות א’ בשם הראבי”ה; המרדכי לראש השנה, סוף סימן תש”ח; הרא”ש, סוף מסכת ראש השנה, דפוס וילנא, מ’ ע”ד, מביא את הירושלמי בשם הראבי”ה; קיצור פסקי הרא”ש לראש השנה, פרק א’, אות ג’; טור אורח חיים תקפ”א בשם מדרש; בתוספת לאחר הר”ן על הרי”ף לראש השנה, דפוס וילנא, י”ב ע”ב; חידושי הרשב”ץ לראש השנה דף י”ח ע”ג (המובא אצל ראטנער) וכן בשו”ת תשב”ץ, חלק א’, סימן קנ”ז; שו”ת ריב”ש סימן תקי”ג.

3. על מקור המילה שרגניש ראו ברלינר, עמ’ 77; אביגדור אפטוביצר, ספר ראבי”ה, חלק א’, עמ’ 246, הערה 1; מרקון, עמ’ 122-123; וגליק, עמ’ 131.

4. כגון בספר מנהגים, אמשטרדם, ת”ה, 1645, י”ט ע”ב המובא אצל מרקון עמ’ 123 ביידיש; הט”ז ומגן אברהם וחק יעקב לשלחן ערוך אורח חיים תע”ב, ושלשתם אומרים שהקיטל הוא בגד מתים; המהר”ל מפראג, גבורות ה’ על ההגדה אצל מרקון, עמ’ 126-125; חסידים ויהודי מורוקו המובאים אצל גולינקין, עמ’ 79; הרב זינגר, עמ’ מ”ו-מ”ז.

5. משנה סוטה א’:ו’; משנה תענית ד’:ח’ הנ”ל; ברייתא במנחות ק”ט ע”ב = יומא ל”ט ע”ב והשוו מיכאל היגער, מסכת שמחות, עמ’ 243; שבת קי”ד ע”א = נדה כ’ ע”א הנ”ל; שמות רבה, סוף פרשה ל”א, מהד’ ווילנא, דף נ”ט ע”ד; מסכת שמחות ב’:ח’, מהד’ זלוטניק, עמ’ 4; שם ז’:י”ג, עמ’ 17; איכה רבה, פתיחתא כ”ג, דפוס ווילנא, ו’ ע”א; תוספתא חגיגה ב’:ט’, מהד’ ליברמן, עמ’ 384.

ספרות

אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, London, 1896, p. 29

אדלר – ר’ בנימין אדלר, הנשואין כהלכתם, מהד’ ב’, ירושלים, תשמ”ה, עמ’ שס”ה

אייזנשטיין – הרב יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ’ 364

אסף – שמחה אסף, “משהו לתולדות המהרש”ל”, ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, ניו יורק, תש”ו, עמ’ נ”ב

ברלינר – אברהם ברלינר, חיי היהודים באשכנז בימי הביניים, ווארשא, תר”ס, 1900, עמ’ 28, 42-40, 77

גאגין – הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב, חלק ששי, [אנגליה], 1954, עמ’ 65-64

גולינקין – David Golinkin, Insight Israel, second series, Jerusalem, 2006, p. 79

גיג’ – הרב אליהו גיג’, זה השלחן, חלק ב’, אלג’יר, 1889, עמ’ נ”ג-נ”ד

גילמן – Rabbi Neil Gillman, Divrei Hayamim, JTS, 14/5 (October 2, 1995)

גליק – שמואל גליק, אור נגה עליהם, אפרת, תשנ”ז, עמ’ 139-127

גסטר, חגים – Thedor Gaster, Festivals of the Jewish Year, New York, 1952, pp. 121, 151

גסטר, ראש השנה – Theodor Gaster, New Year: Its History, Customs and Superstitions, New York, 1955, pp. 58-59

דוברינסקי – Rabbi Herbert Dobrinsky, A Treasury of Sephardic Laws and Customs, Hoboken and New York, 1986, p. 263 and note 51

וסרטיל – אשר וסרטיל, עורך, ילקוט מנהגים, מהדורה ג’, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ 75-76, 118, 276, 445

זינגר – הרב יהודה דוב זינגר, זיו המנהגים, מהד’ ג’, תשל”ה (?)

יניב – ברכה יניב, מעשה רוקם, ירושלים, תשס”ט, עמ’ 343

לאוטרבך – J.Z. Lauterbach, HUCA IV (1927), p. 185 = Rabbinic Essays, New York, 1973, p. 63 and note 11

לונץ – א”מ לונץ, ירושלים, א’ (תרמ”ב), עמ’ 39

מרגליות – הרב אפרים זלמן מרגליות, מטה אפרים, פיטרקוב, 1906, תקפ”א: נ”ה; תקפ”ד: ג’; תר”י: י”א, עמ’ 30, 48, 152

מרגליות – הרב אפרים זלמן מרגליות, שערי אפרים י’:כ’, מהד’ ירושלים, תשמ”ו, עמ’ קנ”א

מרקון – ר’ יצחק דוב מרקון, “הקיטל”, מלילה א’ (תש”ד), עמ’ 128-121

סגל – J. B. Segal, The Hebrew Passover, London, 1963, pp. 146-147

עגנון – ש”י עגנון, ימים נוראים, מהד’ ד’, ירושלים ותל אביב, תשט”ז, עמ’ נ”ט, רמ”ג-רמ”ד

עמדין – הרב יעקב עמדין, סידור בית יעקב, למברג, תרס”ד, עמ’ 124, 338

פריהוף – Rabbi Solomon Freehof, Current Reform Responsa, 1969, No. 5, pp. 25-29

צדוק – משה צדוק, יהודי תימן, תל אביב, 1983, עמ’ 194

צ’רנופסקי – Erica Chernofsky, Jerusalem Post Magazine, March 30, 2007, p. 46

קאפח – הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, מהד’ ג’, ירושלים, 1982, עמ’ 13

קיבל – Rabbi Hayyim Kieval, The High Holy Days, New York, 1959 and Jerusalem, 2004, pp. 87 and 209

קליין – Rabbi Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, New York, 1979, pp. 120-121

ראטנער – דוב בער ראטנער, אהבת ציון וירושלים למסכתות ראש השנה וסוכה, ווילנא, תרע”א, עמ’ 15-13

רובינס – Alfred Rubens, A History of Jewish Costume, London, 1967, p. 124 and plates 185, 220

שאוס – Hayyim Schauss, The Jewish Festivals, Cincinnati, 1938, p. 83 and note 89

שפרבר – דוד שפרבר בתוך: דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק ד’, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ קג, הערה 40

EJ – Encyclopaedia Judaica, Vol. 10, col. 1079, s.v. Kitel

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן