הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

כשההריון מפריע לשמלת הנשף: הניסיונות לשלוט בהולדה בחברה הציונית בארץ ישראל בזמן שלטון המנדט הבריטי

בראותי אותך ניצב על יד מיטת בננו הקטן ועיניך חרדות ונבוכות…
שלוחה אליך בת צחוקי כמרחמת. הפעם לראשונה, ארגיש את עצמי
כה עשירה, כה חזקה לעומתך.
הכל חלק אתך ידעתי. את פתי, את גורלי. אך את זה כאבי המתוק
ואת אשרי הצורב…את עשרי זה לא אחלק אתך, ידידי, לי הוא…[1]

*****

במילים אלה הכריזה אם צעירה על ההעצמה שהייתה מנת חלקה עם הולדת בנה. בזכותה התגברה על הנחיתות שהייתה נחלתה קודם לכן. כי כן, בתקופה הנדונה כאן – טרום הקמת המדינה , עת היישוב היהודי בארץ ישראל היה תחת החסות הבריטית – העצמת האם הורגשה לא רק במרחב הביתי. נשים השתמשו בתפקידיהן הביולוגיים כערוץ להגדרה מחודשת של המרחב הציבורי, וכפי שגרדה לרנר הגדירה את תהליך זה – ‘סמכותיות באמצעות האימהות’.[2]

אולם בד בבד עם העצמת הנשים, התהדקה גם אחיזתם של דפוסים פטרנאליסטיים-מסורתיים, בהם ראיית מרחבי חיים נפרדים לגברים ולנשים; זיהוי האישה עם תפקידיה כאם; והפיכת ההולדה מעניין פרטי לנושא בעל משמעות לאומית.

המקרה הציוני אינו יוצא מכלל זה. הנחת המוצא של הממסד הציוני לשלוחותיו, בהם רופאים ורופאות, אחיות, מורים וגננות, ראשי מועצות וראשי עיר, הייתה שהאישה רוצה בילד;[3] ובזיקה בין חיי אישות ואימהות למוסד הנישואין ראו את המצב הרצוי להולדתו.[4] עמדת הנשים ביישוב הייתה מורכבת יותר, ובה ניתן למצוא שלוש גישות עקרוניות: ה’מסורתיות’ – מי שהסכימו עם העמדה הרווחת בנוגע למרכזיות האימהות בחיי הנשים; ‘המתקדמות’ קיבלו את מרכזיותה של האימהות, אך השתמשו בה להאדרת מקומן במרחב הציבורי והתאמתה לתנאי החיים המודרניים; העמדה השלישית, ה’מהפכנית’, בה הדגישו הנשים שזכות האישה על גופה בלתי ניתנת לערעור: “כאן גם המלחמה על זכות האשה ללדת ילד כשהיא משתוקקת לו וגם זכותה לוותר עליו כשהוא איננו רצוי לה”.[5] כלומר, באישה ראו ‘אדם’ בלי קשר להגשמת הפונקציות הביולוגיות והמשפחתיות שלה.[6]

אמנם, בחברה הציונית היו נשים שבחרו להפגין את עצמאותן ובחרו באימהות ללא נישואין, או שהסתפקו בהכרזה על חיים משותפים ללא גושפנקא דתית.[7] מנהיגות מהמחנה הפועלי אף לא אבו לגנות נשים ‘שנקלעו לצרה’, ואכן הכירו בזכות האישה לאימהות במנותק ממצבה המשפחתי. אך גם הן לא קראו בגלוי לשבירת המוסכמות החברתיות. גם המבקרות הנחושות ביותר גילו הבנה למצוקת הנשים שנאלצו לבחור בהפלות-מרצון כפתרון למצוקתן.[8] בהן רווקות שהרו, נשים שננטשו ע”י בני זוגן, ונשים במצוקה כלכלית. אולם בניגוד לרגישות ולפתיחות שגילו חברות ממסד הפועלות כלפיהן, הפלות-מרצון של נשים נשואות לבני זוג מפרנסים נתפסה בלתי ראויה.[9]

עדות לגישה כזו בביקורת המלגלגת של ד”ר יוסף מאיר, רופא בשירות קופת חולים של ההסתדרות. הוא לא חסך שיבטו מה’נהנתניות’, נשים נשואות שבחרו בהפלות, “כי הלא ברור שתלבושת הנשף אינה מתאימה…וגם לריקודים זה מפריע מאד”.[10]

הצגה כזו של נשים, כקלות דעת ובלתי אחראיות, בטאה את חרדת הממסד הציוני באותה תקופה מפני ההפלות-מרצון. אך אולי ניתן למצוא איזו “נחמה” קלה, בכך שעצם החרדה אף הוכיחה את אוזלת ידו לשלוט בהולדה, ולהתאים את דפוסיה לצרכים הלאומיים.

הערות:
[1] פניה ברגשטיין. בתוך ל. בסביץ , י. בת רחל (עורכות), חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד תש”ד, עמ’ 352. למאמר המלא ראו בת-שבע מרגלית שטרן, “בין ‘חוק הטבע’ ל’דין התנועה’, אימהות ואל-אימהות בחברה הציונית בארץ ישראל (1920- 1945)”, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, א, באר שבע 2011, עמ’ 170 -197.

[2] Gerda Lerner, the Creation of Feminist Consciousness: From the Middle Ages to Eighteen seventy, New York Oxford 1993, pp. 116-137.

[3] [ללא שם], ‘על התפתחותה וחייה המיניים של האשה’, לוח האם והילד 1935-1936, עמ’ 11-12.

[4] כך Harriet Anderson, Utopian Feminism: Women’s Movements in fin-de-sicle Vienna, Yale University
Press New Haven and London 1992, pp. 67-75.

[5] רחל כצנלסון-שזר, אדם כמו שהוא: פרקי יומנים ורשמיות, תל אביב 1989, עמ’ 236.

[6] פוליה [ללא שם מלא], ‘בעקבות רשימה אחת’, דבר הפועלת, ב, 5 (25 באוגוסט 1935), עמ’ 124.

[7] מוטי זעירא, קרועים אנו: זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, ירושלים תשס”ב, עמ’ 154-166, 265-272.

[8] א. [ללא שם מלא], ‘לא זו הדרך’, ל. בסביץ, י. בת רחל (עורכות), חברות בקיבוץ, הקיבוץ המאוחד תש”ד, עמ’ 256-257.

[9] ד”ר ז.נ. [ללא שם מלא], ‘ויכוח’, דבר הפועלת, א, 10 (27 בדצמבר 1934), עמ’ 215.

[10] ד”ר יוסף מאיר, ‘לשאלת הפסקת הריון’, דבר הפועלת, א, 10 (27 בדצמבר 1934), עמ’ 148.

פרופ' בת־שבע מרגלית שטרן היא מרצה ללימודי האישה והיהדות ולתולדות עם ישראל ועומדת בראש התוכנית ללימודי מגדר ופמיניזם במכון שכטר. פרופ' מרגלית שטרן היא היסטוריונית העוסקת בחקר נשים ביישוב ובראשית המדינה. מחקריה המגוונים עוסקים בתחומי חיים שונים של נשים והם ראו אור בבמות מחקריות בארץ ובעולם. ספרה "מהפכנית: עדה פישמן מימון – סיפור חיים" ראה אור באביב תשע"ח בהוצאת מכון בן גוריון ויד יצחק בן צבי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן