הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

כנגד ייצוג בינארי של המושגים “מלחמה” ו”שלום” בחברה הישראלית

לא מכבר היינו עדים לדיון ציבורי סוער בנוגע לגיוס נשים לוחמות. “שגעו לנו את הילדות. מגייסים לנו אותן לצבא”, נאם הרב יגאל לווינשטיין מהמכינה הקדם צבאית בעלי וקומם נגדו רבות ורבים. ערכים הם שמוטלים על כף המאזניים. לווינשטיין חושש שבגיוס נשים “כל מערכת הערכים תשתבש, סדרי עדיפויות, בית, קריירה”. חניכות דתיות במכינה קדם צבאית, עונות ללווינשטיין במכתב פומבי: “אנחנו לא נתבלבל”, ומבטאות את השאיפה הנשית לשוויון: “כולנו נתגייס בקרוב לצה”ל, חלקנו ילכו לקורס חובלים […] ולתפקידים נוספים משמעותיים בצה”ל. צה”ל זהו המקום הנכון בשבילנו”.

לפנינו תפיסת עולם המזהה לחימה כתחום גברי בלעדי ומייעדת לנשים תפקידים במרחב הביתי ומנגד תפיסה המערערת על חלוקת תפקידים מסורתית זו. ארצה להפנות את תשומת הלב לחלוקה בינארית מקבילה, זו המזהה גברים כשוחרי לחימה ומייחסת לנשים עמדה שוחרת שלום.

הפילוסופית הפמיניסטית שרה רודיק מצאה כי נשים וגברים כאחד נוטים להאמין שנשים הן שוחרות שלום. היא טוענת שיש בסיס לאמונה זו:

“נשים הן בנות שלמדו מאמותיהן את פעולת האהבה המשמרת ואת החשיבה האמהית הנובעת ממנה […] אהבה משמרת מנוגדת בערכי היסוד שלה לאסטרטגיה צבאית […] בת, ניתן לומר, הוכשרה להיות בלתי חיילית” בעוד “אסטרטגיה צבאית, מעצם ייעודה, מסכנת את הגופים, את הלבבות ואת דעתם של אלה שאם דאגה להם”.

כפמיניסטית אנטי-מיליטריסטית רודיק אף מפתחת את הרעיון כי שילוב נשים בתפקידי לחימה ייצר צבא שוחר שלום, שיידע לבלום אסקלציה לשימוש באמצעי לחימה כבדים יותר, שיהיה הומני יותר בלחימתו ועוד.

נתור אחר עקבות של ייצוגים תרבותיים בינאריים אלה בתרבות הפופולרית. אציג כאן שני פזמונים ישראליים המשעתקים את הקצאת תפקידי הלחימה לגברים ומייחסים לנשים גם את הביתיות המוצגת כערך נכסף וגם את הכמיהה לשלום.

את השיר “פרחים בקנה” כתב הפזמונאי דודו ברק בעקבות מלחמת ששת הימים והוא שימש במשך שנים רבות כהמנון לחיל התותחנים.

כשאביב נרדם יעור בחוורון
בשדות האש ייתם הקרב האחרון
ובוקר נהדר מן הבקעה להר
אז יעלה בזמר, ברון.

השמש ידם בין עזה לרפיח,
ירח ילבין על פסגת החרמון
פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון.

[…]

החיילים לעיר יגיעו בעם רב,
עם נערות ושיר ועם פרחי זהב,
וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול
לא עוד ידע שלכת וקרב.

השיר מתאר מסע שיבה. האביב מתעורר והטבע הישראלי מתגייס כולו לברוא “בוקר נהדר” של יום חדש עם “שמיים בהירים” אשר יותיר את שדות הקרב מחוץ לתמונה. האור והלובן שוטפים את המוני החיילים חזרה מן הסְפָר, מקווי העימות (חרמון, עזה, רפיח), אל המרכז. סמלי המלחמה (הגבריים) קנה התותח וצריח הטנק מתכסים בפרחים ו – בבנות. הנשים ממוקמות במרכז, בעיר, הן הבית הנכסף. הנשים קורנות לובן טהור והן חוסמות בגופן את המלחמה (“בנות בצריח”); מה שמביא את השלום הוא חיבור מחודש בחסות האביב עם הגורם הנשי-אנושי.

גם בשיר “המלחמה האחרונה” של חיים חפר חוזר ושונה השיר בשם כל חילות הלוחמים חבולי הקרבות בעקבות מלחמת כיפור:

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

מלבד בפזמון החוזר מוזכרת הילדה או הבחורה פעמיים נוספות:

בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן
ראו אותך, כמו מלאך, מעל ראשם.

בשם כל האבות אשר הלכו לקרב נורא
ושרוצים לשוב אלייך חזרה –

כמו בשיר הקודם, שתי המשוואות מתקיימות – האישה מסמלת בית, את ראשית הצירים, את נקודות המוצא אליה כמהים כל הלוחמים לשוב (רוצים לשוב אלייך חזרה), והאישה מסמלת שלום (היא מלאך מעל ראשם של החיילים, והיא התשליל לקרב הנורא).

מה לנו כי נלין? פזמונים הם קלילים מטבעם, תפקידם להפיח אופטימיות. אני עצמי מתגאה להשתייך לחברה בה שיר שלום מובהק משמש המנון לחטיבה לוחמת. בכל זאת, במבט לאחור יש גם מחירים לייצוג המבוסס על דיכוטומיה גמורה.

להפקדת הכמיהה לשלום בידי סוכן חיצוני, במקרה זה נשים, יש מחיר. במשים או שלא במשים היא מותירה את המרכיב האנושי של סוכנות בונה, של צמיחה (אביב פורח) ושל חמלה (מלאכיות) מחוץ לשדה הקרב.

הערגה לתום עידן המלחמות יפה ומסמנת את השלום כערך עליון אך בה בעת כופה עלינו הכחשה ואף השתקה של טראומת המלחמה: וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול לא עוד ידע שלכת וקרב.

תיאור קץ המלחמה כהחלפת רע בטוב, חושך באור, סתיו באביב מכיל שלא מדעת או מדעת זרעי פורענות: המחזוריות הבלתי נשלטת של הטבע מבטיחה את שובו הבלתי נמנע של סתיו-שדות-הקרב. כשהאפשרויות הן אוטופיה ודיסטופיה אנו למעשה עוברים מתחום הפוליטיקה אל המיסטיקה ומפקידים עצמנו ואת רצוננו בידי הגורל.

עם התבגרותו, מסבירה הפסיכואנליטיקאית מלני קליין, מתפתחת יכולתו של אדם להכיל מורכבות, הוא מבין שאדם או רעיון מכילים בו בזמן מרכיבים חיוביים לצד שליליים, מרשימים לצד מאכזבים, מושכים לצד מרתיעים. בניגוד לתפיסת המציאות בשחור לבן הבנה כזו אינה קלה להכלה, זו “פוזיציה דפרסיבית” בלשונה של קליין אך היא מאפשרת לנו להתמודד מפוקחים עם אותם מצבים שלרוב אכן אינם לכידים, אחידים ורציפים.

אם נשוב לחלוקת התפקידים המגדרית עמה פתחנו את הדיון: ייצוג בינארי של לחימה כגברית בלעדית חוטא לנשים שהערכים שלהן, החינוך שקיבלו ויכולותיהן האישיות מוליכים אותן לשירות קרבי.

יום הזכרון הוא הזדמנות לדבר בזכות ייצוגים תרבותיים מורכבים, גם אם סמליים, של מלחמה, שלום ושכול. מציאות חיינו היא רבת מימדים ולא בינארית ובכדי להתמודד עמה כדאי שנייצג אותה נכוחה.

“עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (קהלת ג’, ז-ח).

ד"ר גליה גלזנר חלד היא פסיכולוגית חברתית, מרצה לחינוך יהודי, מנהלת התכניות האקדמיות במכון שכטר ויועצת אקדמית בתכניות מקב"י (מנהיגות קהילתית ברוח היהדות) ומשל"י (מובילי שינוי להתחדשות יהודית). היא מלמדת קורסים בנושא יהדות זמננו ולימודי משפחה וקהילה. ד"ר גלזנר היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת בן גוריון. היא חוקרת שאלות של זהות וזיכרון בחברה הישראלית, בייחוד אודות זיכרון השואה בארץ. מתגוררת בקריית אונו.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן