הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ירושלים החרבה והבנויה: ‘זכר לחורבן’ ביצירתה של רות קסטנבאום בן-דב

במאמר קצר זה נתבונן בשתי יצירות של האמנית רות קסטנבאום בן-דב העוסקות בדימוי של ירושלים סביב המושג ‘זכר לחורבן’. מאז חרב המקדש השני בשנת 70 לספירה נעשו ניסיונות שונים לשמר את זכרונו ולבטא את הצער על חורבנו. אחד מן המנהגים שהתפתחו בהקשר זה מתואר בשולחן ערוך: “משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס סעיף א). במעשה זה מבטא האדם כי שמחתו על ביתו החדש איננה שלמה כל עוד המקדש חרב.

היצירה “זכר 1” מתבהרת על רקע מנהג זה: היצירה מחולקת לשני ריבועים המונחים זה לצד זה: הריבוע הימני צבוע כולו בגוון אפור ומזכיר את אותה פיסת בטון חשופה ללא סיוד בקיר הבית. למען הסר ספק הוסיפה האמנית תחתיו את הכיתוב: ‘זכר לחורבן’. לשמאלו של הריבוע האפור מופיע ריבוע צבעוני בעל מידות זהות היוצרות שיווי משקל בין שני חלקי היצירה, אך בה בעת גם ניגודיות חריפה.

ניגודיות זו מתבטאת בכמה עניינים: מבחינת התוכן והצורה, הריבוע הימני מציג משטח רבוע בגוון אחיד ובסגנון מופשט, ואילו השמאלי מציג דימוי מוכר היטב בנוף הירושלמי: מבנה כיפת הסלע. בעוד הריבוע האפור יוצר תחושה של ריק והעדר, הריבוע שלצדו מציג תיאור מלא ושלם. מבחינת הצבעוניות בולט הפער בין הריבוע האפור המונוכרומי, הקודר, חסר החיים, ובין הצבעוניות שבה מתואר מבנה כיפת הסלע, בגוונים של זהב, תכלת וטורקיז, היוצרים תחושה של חיוניות. מעניין השימוש שעושה האמנית בטקסט הכתוב, המלווה את שני חלקי היצירה: מתחת לריבוע האפור מופיעות כאמור המלים ‘זכר לחורבן’, ואילו בתיאור כיפת הסלע משולב הטקסט בתוך היצירה עצמה, בשער שמאחורי המבנה ובמסד עליו עומד המבנה, ומכיל כתובות המפארות את אללה. שילוב הטקסט בתוך היצירה מתכתב עם המסורת האמנותית המוסלמית שפיתחה את השימוש בכתב כמרכיב עיטורי. יתכן שתופעה זו התפתחה באסלאם בשל ההתנגדות לתיאורי אדם וחי ביצירה החזותית, ובעקבות כך – חיפוש אחר אפיקי ביטוי חדשים.

לפנינו אפוא שני ייצוגים חזותיים המתייחסים לאתר מקודש אחד, הר הבית, ובוחנים אותו משתי נקודות מבט שונות ואף מנוגדות: נקודת המבט המוסלמית המיוצגת בצד השמאלי של היצירה מבטאת קיום פיזי מוצק, צבעוני ומלא הוד המקבל נופך דתי נוסף באמצעות הכתובות. נקודת המבט היהודית הפוכה ומבטאת ריק, העדר צורה וצבע, העדר חיים, ובמלים אחרות: חורבן. כל שנותר מתפארת העבר הוא זיכרון – זכר לחורבן.

הזיקה בין המאמין למקום הקדוש מקבלת ביטוי שונה בכל צד של היצירה. בצד השמאלי נוצרת הזיקה באמצעות תיאור המקום הפיזי המושך אליו את המאמינים, איתו הם יוצרים קשר בלתי אמצעי. זאת ועוד, תיאור זה של כיפת הסלע הפך לתיאור איקוני המועתק ללוחיות קטנות המשולבות בבתים פרטיים, ומהווה אף הוא מעין ‘זכר למקדש’ בחיי היום-יום. בצד הימני של היצירה הזיקה לקדושה היא מופשטת ומצויה במרחבי הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. תיאור מופשט זה מבטא את היכולת לשמר את הזיכרון בכל מקום גם ללא מושג ברור של מראה המקדש העתיק שנחרב. ביטויו המוחשי של הזיכרון מצוי בקיר החשוף שבבית, אותו ‘זכר לחורבן’, המזכיר לא רק את החורבן, אלא גם את שקדם לו: המקדש ותפארתו.

 

היצירה “זכר 2” שבה ומפגישה אותנו עם הלוח האפור המוכר אולם במרכזו של הלוח מתווסף דימוי מוחשי זעיר של מקדש המקרין סביבו הילה של אור וקדושה. במבט ראשון נדמה כי האמנית משלבת ביצירה זו את שני הדימויים שראינו ביצירה למעלה: ריבוע אפור, ‘זכר לחורבן’, ובמרכזו דימוי של כיפת הסלע.

האם אמנם מתייחס תיאור זעיר זה למבנה המוסלמי הניצב על הר הבית? הדימוי הספציפי שבו בחרה האמנית איננו מקורי משלה: מקורו בדגל של בית הדפוס של מארקו אנטוניו יוסטיניאן בוונציה, שהחל להופיע על גבי ספרים שהודפסו בו החל משנת 1545.

יוסטיניאן היה אציל נוצרי שהדפיס בבית הדפוס שלו למעלה ממאה חיבורים בעברית, ובהם פירוש הרמב”ן על התורה, התלמוד הבבלי, משנה תורה לרמב”ם ועוד. הסמל שהוטבע על הספרים הוא תיאור של מבנה המזכיר מבחינה אדריכלית את כיפת הסלע בירושלים אך כוונתו לתיאור המקדש היהודי, ועל כך מצביעה הכתובת ‘בית המקדש’ כמו גם הפסוקים המקיפים את המבנה העוסקים במקדש. בהעדר מסורת חזותית של מראה בית המקדש החלו יהודים, מימי הביניים ואילך, לתארו באמצעות המבנה המוכר מן המקום שבו עמד בעבר המקדש. האמנית רות קסטנבאום בן-דב ממשיכה אפוא מסורת יהודית ארוכת ימים ומתארת ביצירתה זו את זיכרון המקדש באמצעות מודל חזותי מוכר. המקדש אינו עוד דימוי מופשט וקודר כמו ביצירה הקודמת אלא נקודת אור, מקור של רוחניות וקדושה, המאציל על סביבתו. תיאור המקדש ככיפת הסלע יכול להתפרש כביטוי לתפיסה רוחנית לפיה הקדושה טמונה במקום, ולא במבנה ספציפי כזה או אחר. המבנה הפיזי יכול להשתנות אולם הקדושה במקומה עומדת.

מבט נוסף ביצירה מגלה כי הדימוי של קסטנבאום בן-דב אינו זהה לדגל של יוסטיניאן. האמנית בוחרת להטביע את חומתה האישי על המוטיב הקדום באמצעות שינוי שהיא עורכת בפסוקים המלווים את הדימוי החזותי. ההבדל הבולט לעין הוא הוספה של משפט בערבית, היוצר מעין קשת מעל המבנה, שאינו אלא תרגום הפסוק מישעיהו נו,ז: ‘…כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים’. פסוק זה מחליף את הפסוק המקורי בדגל של יוסטיניאן: ‘גדול יהיה כבוד הבית הזה… אמר ה’ צבאות’. הפסוק מישעיהו שב ומופיע ביצירתה של קסטנבאום בן-דב בשפה העברית, מימין למקדש, שם הוא מחליף את הפסוק: ‘מקדש ה’ כוננו ידיך’. ההדגשה הרבה של הפסוק מישעיהו המופיע בכיתוב דו לשוני ביצירה מציג מסר אוניברסלי מובהק שמבקשת האמנית לחשוף באתר המקודש לבני הדתות השונות, ואת התפילה שהמקום יהפוך למופת של סובלנות דתית.

 

באביב תשע”ו הוצגה התערוכה של רות קסטנבאום בן-דב, “גלוי ונעלם”, במכון שכטר למדעי היהדות. אוצרת התערוכה: שירה פרידמן.

ד"ר נעה יובל חכם היא מרצה ויועצת אקדמית לתוכנית ללימודי ארץ ישראל וכמו כן לתוכנית האומנויות ביהדות. היא עשתה את תואר הדוקטור שלה באוניברסיטה העברית. מחקרה עוסק באומנות עתיקה בארץ ישראל ובתפוצות, בייחוד בממשק שבין אומנות יהודית עם תרבויות הסובבות אותה בשלהי העת העתיקה. היא מתגוררת באפרת עם בעלה וחמשת ילדיהם.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן