הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

חנוכה כחג קורת הגג

לזכר מוניר מורדוך ע”ה
בונה ומארח, “אב בית” במלוא מובן הביטוי

לפי ההלכה והמסורת היהודית, ישנם שני יסודות עיקריים שאותם אנחנו חוגגים בחנוכה – שני טעמים לחג: חנוכה הוא חג ניצחון המכבים, כפי שמודגש בתפילת “על הניסים”, וחנוכה הוא גם חג לכבוד חנוכת המקדש המשופץ והמטוהר בימי המכבים (ונס פך השמן שלפי המסורת נלווה לחנוכה זו), כפי שמודגש בברייתא שבסוגיא התלמודית העוסקת בחנוכה, בבלי שבת כא ע”ב. מוטיבים נוספים נוספו כנראה לחג בימי המלך הורדוס, כולל הפיכת החג בימיו לחג לכבוד תקופת טבת, היום הקצר בשנה, ובעקבות זאת החלו להדליק נרות חנוכה בסדר עולה, לכבוד הימים המתארכים החל מסוף דצמבר.

אך נדמה לי שבתודעה הקולקטיבית של עם ישראל מסתמן מוטיב נוסף לחג, בנוסף לכל הטעמים והמוטיבים הנ”ל. רבים מאתנו תופסים את חנוכה כחג “קורת הגג”: חג הביתיות והמשפחה. אמנם משפחות מתכנסות בבית גם בחגים אחרים, ובמיוחד בפסח, אבל אז הדגש הוא על האוכל, ועל השיחה והלימוד והריטואל מסביב לשולחן האוכל, ולא על עצם ההתקהלות תחת קורת גג אחת. מה שמיוחד בחנוכה הוא שהמשפחה מתכנסת לאו דווקא מסביב לשולחן האוכל, וגם לא בבית הכנסת, אלא בסלון. הדלקת הנר בחנוכה היא אחת המצוות הביתיות הבודדות הנעשות שלא מסביב לשולחן האוכל. נראה שהעניין מסמל בשבילנו את החשיבות של קורת הגג והחום הביתי והמשפחתי עם תחילת החורף. והנה מוטיב “סמוי” זה בא לידי ביטוי גם במקורות, וליתר דיוק, הוא בא לידי שלשה ביטויים שונים בשלוש תקופות של תולדות חג החנוכה: בהלכות הדלקת הנר בחנוכה כפי שהן באות לידי ביטוי בתלמוד; בדרך שבה קיימו את מצות הדלקת הנר מימי הביניים ועד ימינו; ובדרך שבה חגגו את חג החנוכה בימי החשמונאים עצמם, לפי התיעוד הספציפי הקדום ביותר שהשתמר בידינו, תיאור החגיגות שבספר מכבים ב’ פרק י’.

א. ההלכה התלמודית: “נר איש וביתו”
רוב מצוות ה”עשה” בהלכה, בין אם הן מן התורה ובין אם הן מדרבנן, הן מצוות שכל יחיד ויחיד מקיים בעצמו (“חובת גברא”, בשפת המקורות). כך הן מצוות מן התורה כמו הנחת תפילין ואכילת מצה בליל הסדר, וכך גם מצוות מדרבנן כגון נטילת ידיים וקריאת/שמיעת המגילה בפורים. לא כן מצוות נר חנוכה: אף על פי שבימינו רבים מן המקפידים על המצוות דואגים להדליק נרות חנוכה בעצמם כל ערב, או להיות נוכחים כשמישהו אחר מדליק בביתם כדי “לצאת ידי חובה” בברכתו, לפי הדין התלמודי אין צורך בכך. נר חנוכה הוא “חובת הבית”, ולא חובת היחיד. בלשון הגמרא: “מצות חנוכה: נר איש וביתו” (שבת כא ע”ב). אדם שנמצא מחוץ לביתו בחנוכה או באחד מלילות חנוכה אינו אמור להדליק נרות, וגם אינו חייב להיות נוכח בטקס הדלקת נרות, כל עוד “מדליקים עליו בביתו” (שבת כג ע”א). בכך דומה מצוות הדלקת הנר בחנוכה למצוות מזוזה. כל בית יהודי צריך מזוזה, אבל לא כל יחיד ויחיד מבני הבית צריך להיות נוכח בשעת קביעת המזוזה. כך כל בית יהודי צריך לפרסם את נס החנוכה לעוברים ושבים על ידי הדלקת נרות בחזית הבית, אבל לא כל יחיד צריך להשתתף במצווה זו. (ואכן, נר חנוכה, שהודלק במקור בחזית הבית, נתפס כמקביל למזוזה, והתלמוד הכריע שיש להניחו משמאל לדלת עם המזוזה מימין [בבלי שבת כב ע”א] כדי שהדלת תהיה מוקפת במצוות.) אך בעוד שמצוות מזוזה היא מטיבה מצווה ביתית, לכתוב את דברי התורה “על מזוזות ביתך” (דברים ו:ט), קשה להבין מה ראו חכמים לקבוע שהמצווה של חנוכה תהיה חובת הבית, ולא חובה אישית. המתכונת הרגילה של מצוות הקשורות למועדי ישראל היא מתכונת של חובות אישיות: אכילת מצה בפסח, שמיעת השופר בראש השנה, שמיעת המגילה בפורים. מה פתאום קבעו בחנוכה שמצוות היום העיקרית מוטלת לא על היחיד, אלא על הבית? הדבר תמוה במיוחד כשזוכרים שמצוות היום בחנוכה ובפורים דומות: שניהם חגים “מדרבנן”, ובשניהם מצוות היום העיקרית מיועדת ל”פרסום הנס”. חובה לקרוא או לשמוע את המגילה בפורים כדי לפרסם את נס פורים (בבלי מגילה ג ע”ב), וחובה להדליק נרות בחנוכה כדי לפרסם את נס חג החנוכה (בבלי שבת כג ע”ב). אך בעוד שפרסום הנס בפורים נקבע כחובה המוטלת על כל יחיד ויחיד, פרסום הנס בחנוכה מוטל על הבית כולו, והיחידים פטורים מלעסוק בפרסום הנס כל עוד מישהו מדליק נרות בביתם. מדוע? עניין זה מסתבר רק אם נניח שראו קשר מיוחד בין חנוכה לבין הבית. ה”בית” מדליק נרות בחנוכה, משום שחנוכה הוא חג הבית. לפחות בתת-מודע נראה שחכמינו תפסו שהדלקת נרות בחזית הבית בחנוכה מסמלת בין היתר את קורת הגג והחום שמעניק הבית לנוכח החורף המאיים, ולכן קבעוה כחובת הבית ולא כחובת היחיד.

ב. קיום מצוות הדלקת הנר מימי הביניים ועד ימינו: “אין היכר אלא לבני הבית”
לפי ההלכה התלמודית, מוטלת כאמור חובה על כל בית ובית להדליק נרות חנוכה בחזית הבית כדי לפרסם את הנס בפני עוברים ושבים. בדרך כלל לא הדליקו את הנרות בפנים, בתוך הבית, ורק “בשעת הסכנה”, כשאסור היה להדליק נרות חנוכה בפומבי מסיבה כל שהיא, התירו בתלמוד להדליק את הנרות בתוך הבית (בבלי שבת כא ע”ב). אך בתקופה הבתר תלמודית הפכה הלכה מיוחדת זו של שעת הסכנה לנורמה הנוהגת גם שלא בשעת הסכנה. נראה שהתפתחות זו התרחשה לראשונה בין היהודים האשכנזים בימי הביניים (ראו תוספות שבת כא ע”ב, ד”ה דאי לא אדליק; רא”ש שם, אות ג’). אפשר שיהודי צרפת ואשכנז ראו לנגד עיניהם איום של ממש מצד שכניהם הלא יהודים, ואפשר שמזג האוויר האירופי הוא שהכריח אותם להדליק את הנרות בפנים, או שתנאי המגורים שלהם לא אפשרו את פרסום הנס בפני עוברים ושבים כשמדליקים נרות בחזית הבית. אין לפסול את האפשרות שההדלקה בפנים מושפעת גם ממנהגי הנוצרים בחג המולד. אך תהא הסיבה המקורית לכך אשר תהא, החל מימי הביניים ועד ימינו הדרך הרגילה לקיים את המצווה היא על ידי הדלקת נרות בתוך הבית, ולא בחזית הבית. הדבר גרר אחריו שינוי נוסף בהלכה: בעוד שלפי ההלכה התלמודית חייבים להדליק נר חנוכה “משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק” (בבלי שבת כא ע”ב), בעלי התוספות והפוסקים שבאו אחריהם קבעו שבימינו אין מגבלה של זמן, וניתן להדליק את הנרות בברכה כל הלילה, כל עוד בני הבית ערים, משום שבימינו “אין היכר אלא לבני הבית”, שהרי מדליקים בפנים (תוספות ורא”ש, שם). הדלקת נר חנוכה בחיק המשפחה הפכה לחגיגה ביתית מיוחדת במינה, שלא מסביב לשולחן האוכל. הסתופפות משפחתית תחת קורת גג אחת בתחילת החורף סביב אור ואש מעצימה את מוטיב הביתיות: חנוכה הוא חג “קורת הגג” לא רק בהגדרה התיאורטית שמצוות ההדלקה מוטלת על הבית, אלא היא מתקיימת בתוך הבית ובמעמד בני הבית, המפרסמים זה בפני זו וזו בפני זה את נס החג על ידי הדלקת נרות.

ג. חנוכה לפי ספר מכבים ב’: “בדרך סוכות”
הביטוי המובהק ביותר והקדום ביותר לכך שחנוכה הוא חג “קורת הגג” נמצא בספר מכבים ב’. על חגיגות חג החנוכה בימי החשמונאים עצמם ניתן ללמוד משני ספרי המכבים, מכבים א’ ומכבים ב’, שנכתבו בימי מלכות בית חשמונאי. אך בעוד שבספר מכבים א’ תיאור החגיגות כללי למדי, “…להיות ימי חנוכת המזבח נעשים בזמנם מדי שנה ימים שמונה, מיום חמישה ועשרים לחדש כסלו, בשמחה וגיל” (מכבים א’ ד:נח), בספר מכבים ב’ י:ו-ז מתוארות חגיגות מיוחדות: “(ו) ויעשו את שמונת הימים בשמחה בדרך סוכות, בזכרם שלפני זמן מה, בחג הסוכות, היו רועים בהרים ובמערות כחיות השדה. (ז) על כן עם מקלות מקושטים וענפי הדר ותמרים בידיהם אמרו הלל לפני מי שהצליח בידם לטהר את מקומו” (תרגומים שלי מן היוונית).

על פי רוב מפרשים שחגגו את חנוכה שמונה ימים “בדרך סוכות”, כלומר כדרך חג הסוכות, כי לא יכלו לחגוג את חג הסוכות כראוי כש”לפני זמן מה, בחג הסכות, היו רועים בהרים ובמערות כחיות השדה”, ועל כן נטלו לולבים ואמרו הלל בחנוכה. אך פירוש זה קשה מכמה סיבות:

1. מה הועילו חכמים בתקנתם? אם לא חגגו את סוכות במועדו, איך אפשר לחגוג אותו במועד אחר? ואם אכן סברו החשמונאים שיש אפשרות ל”השלים” חגים שלא נחגגו כראוי, הרי במשך שלוש שנות מלחמה החמיצו את כל החגים שלוש פעמים, ובאותה מידה היו צריכים, לשיטתם, “להשלים” את פסח ואת ראש השנה על ידי אכילת מצה למשך שבעה ימים ותקיעת שופר למשך יום אחד!

2. מדוע לא יכלו לחגוג את חג הסוכות בהרים ובמערות? דווקא לוחמי גרילה הרועים בהרי יהודה כחיות השדה יכולים, ואולי אף צריכים, לבנות סוכות, כי אין להם בתים, ודווקא להם יש גישה נוחה לצמחים הנדרשים לשם מצוות לולב!

3. המלה “סוכות” מופיעה פעמיים במכבים ב’ י:ו בתרגום העברי שלנו, פעם בביטוי “בדרך סוכות” ופעם בביטוי “בחג הסוכות”. אך במקור היווני מדובר למעשה בשתי מילים שונות. המילה skenai שבביטוי השני הוא הכינוי הרגיל ביוונית לסוכות של חג הסוכות, וברור שמתייחסים שם לחג הסוכות. אך בביטוי הראשון, “בדרך סוכות”, המילה היוונית היא ואריאציה אחרת על המלה “סוכות”, skenomata, המשמשת ברגיל לצריפים ואוהלים שבהם מתגוררים חיילים, ולא לסוכות שבונים בחג הסוכות, וכאילו כתב המחבר “בדרך סככות”, ולא “בדרך סוכות”.

4. “שלושת המינים” המוזכרים בפסוק ז’ אינם בדיוק הלולבים של סוכות, וכבר פירשו חוקרים שהענפים והפירות שלקחו הם מקלות ששימשו בצעדות ניצחון הלניסטיות, ולא לולבים של סוכות (ראו דוד שפרבר, “מצוות ‘ולקחתם’ בחג הסוכות”, סידרא טו (תשנ”ט), עמ’ 167-179.)

לכן נראה לפרש שחגגו את חנוכה בירושלים לאחר טיהור המקדש לא “בדרך [חג ה]סוכות” אלא “בדרך סככות” של חיילים, על ידי בניית סככות של חיילים. חגגו את החג בבניית סוכות, כי זכרו שלמשך שלוש השנים האחרונות חיו בחוץ, בהרים ובמערות, כחיות השדה. נזכרו במיוחד בחג הסוכות, שבו הפכה סוכת המצווה לעניין טבעי, משום שממילא התגוררו בחוץ כחיות, במערות ובהרים. כלומר: הסוכות שבנו בחנוכה לא היו תשלומין לסוכות שלא נבנו בהרים בחג הסוכות, אלא זכר לסוכות שאכן נבנו בהרים, שהתאימו במיוחד לקיום מצוות סוכה, אבל היו גם בשביל הלוחמים ביטוי רגיל לאורח חייהם כלוחמי גרילה. המכבים נזכרו במגורים הזמניים שלהם בהרים ובמערות, הדומים לסוכות החג שנהגו לבנות בירושלים בסוכות, ולכבוד זה בנו לעצמם סוכות עם חזרתם לירושלים בחנוכה, וחגגו את חנוכה “בדרך סוכות”. נראה שהיה בכך משום זכר לצורך שלהם בקורת גג בהרים ובמערות, אך גם משום אות הוקרה לקב”ה על האפשרות של מגורי קבע בבתים לקראת החורף. במובן מסוים חנוכת המקדש, “סוכת שלם”, ובניית הסככות הפרטיות במקביל, סימלו שניהם את הצורך במשכן — לשכינה ולבני אדם. ומעניין שיוסף בן מתתיהו, אף הוא יהודי כותב יוונית, מסביר את מצוות בניית הסוכות המקורית בחג הסוכות כסמל לצורך האדם בקורת גג לקראת החורף (קדמוניות היהודים ג’, 244).

במקור חגגו אפוא את חנוכה בבניית סוכות. אך גם כשהחלו לחגוג בהדלקת נרות, חז”ל הבינו שחנוכה הוא חג קורת הגג, וקבעו שמצוות הדלקת הנר בחנוכה היא חובת הבית, ולא חובת היחיד. עם ישראל בתקופה הבתר-תלמודית לקח את העניין צעד נוסף קדימה, והכניס את הנרות לתוך הבית פנימה בקביעה שהפרסום וההיכר הם לא רק של בני הבית, אלא גם “לבני הבית”. פרסום הנס על ידי בני הבית בפני בני הבית סלל הדרך לחגיגת החג כחג הסלון: החג שבו המשפחה מודה לקב”ה על נסיו בימים ההם, אך גם על נסיו שבכל יום עמנו, כולל האפשרות של קיום משפחתי תחת קורת גג אחת, עם תחילת החורף הקר.

פרופ' משה בנוביץ, מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן