הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מה מתרחש בנפשו של אברהם? אברהם, על פי המסופר בפרקים שאנו קוראים בראש השנה, מצוי במצב של מתח איום. מצד אחד, קימת איבה הרסנית בין נשותיו, הגר ושרה; מצד שני, קיימת תחרות בין בניו, יצחק וישמעאל.
אברהם הוא אותו אברהם שבראשית דרכו קם ונענה לקריאה “לך לך”. עזב עתיד אלילי בטוח ויצא לחפש משמעות אחרת לקיום. הוא אותו אברהם שעמד מול אלהים והעז להתווכח על גורלן של סדום ועמורה וקראה “השפט כל הארץ לא יעשה משפט” (בראשית יח:כה). אברהם נמצא, בסיפור עקדת יצחק, בעימות שונה לחלוטין. לא עוד עימות עם גורמים מבחוץ, אלא עם משפחתו הקרובה ביותר, למעשה הוא נמצא בעימות עם עצמו. את הציווי “לך לך” ניתן לפרש, כפי פרשו בחסידות, כ”לך אל עצמך”, ובדרך זו יש להתייחס אל פרקי תורה אלה. אברהם מגיע כאן להתמודדות העמוקה ביותר עם עצמו. הוא נדרש להבהיר את המחויבויות העמוקות ביותר בצורה אכזרית ביותר.
ברצוני להציג כאן את הפרשנות המיוחדת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לעקדת יצחק(1). הרב קוק כותב באחד משיריו:
מרחבים, מרחבים
מרחבי אל אותה נפשי,
אל תסגרוני בשום כלוב,
לא גשמי ולא רוחני.
שטה היא נשמתי, ברחבי שמים,
לא יכילוה קירות לב
ולא קירות מעשה,
מוסר, הגיון ונימוס –
מעל-לכל-אלה שטה היא ועפה,
ממעל לכל אשר ירא בכל-שם,
ממרום מכל עונג
מכל נעם ויפי,
ממרום לכל נשגב ונאצל.
*
הרי אני כלי מכאב מצער הבטוי:
איך זה אבטא את האמת הגדולה
*
הוי, אלי, עזרה היה בצרתי,
המצא לי מערכי לשון,
תנה לי שפה וניב שפתיים –
אספר מקהלות אמתי אמתך, אלהי (2)
הרב קוק נותן בטוי בשיר זה לכמיהה עזה להשתחרר מכבלי העולם הזה. ערגת הקדושה לא נותנת מנוח לנשמתו של הרב קוק. השאיפה להגיע אל העולם האלהי יוצרת חוויה שיש בה מאבק. אין המדובר בחוויה דתית שיש בה נועם ושלווה. אדרבא, שאיפה דתית זו מביאה את האדם לנסות בכל כוחו לפרוץ את גבולות המוכר. זו חוויה דתית שיש בה מבוכה אל מול חוסר היכולת להביע במונחי אנוש את המפגש עם המימד האלוהי. בדימוים מאד אפלטוניים מתאר הרב קוק את הנפש המשוחררת כ’שטה’ בשמים. יש לחוויה מיסטית זו נימה אנרכיסטית. שכן, “לא יכילוה קירות הלב ולא קירות מעשה, מוסר הגיון ונימוס”. נפש זו אינה מוצאת סיפוק לשאיפותיה העמוקות ביותר בגבולות העולם הזה. הקריאה לשחרור הנפש שבשיר זה איננה בגדר מליצה. קריאה זו בא לידי ביטוי לאורך כל יצירתו של הרב קוק ומהווה יסוד מהותי במשנתו. ברוח זו נאמרו גם הדברים הבאים: “אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים חברתיים, שהם מחנקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה…מתרוממים אנו על הבשר וזוהמותיו, מתעלים אנו על השקר והחונף של הסביבה, באמת אל אמת אנו מתדבקים, והאור מתגבר, והחיים מתעלים”(3). יש העזה רבה באמירות אלה, ובשיר שהבאנו לעיל הנסוח בעיתי עוד יותר מבחינת עקרונות הדת היהודית המקובלת, משום שהרב קוק טוען שאת החוויה הדתית “לא יכילוה קירות הלב ולא קירות המעשה”. ללא ספק הרב קוק כפוסק מודע לסכנה שבאמירה מסוג זה. נדמה, ששורות אלה שבשיר נותנות ביטוי לחוויה דתית שאינה יכולה להצטמצם בד’ אמותיה של ההלכה (‘קירות המעשה’). חוויה דתית שהצימצום שבכללי “המוסר הגיון ונימוס” מביאה לידי שאיפה לפרוץ את גבולות העולם הזה. נשמת הרב קוק כמהה למפגש עם אלהים, כמהה למפגש עם ממד הנצח והאמת. זאת, מתוך ידיעה שאין ביכולת מערכי הלשון וההמשגה האנושיים לתאר, להגדיר ולהבין חוויה עמוקה זו (4).
חוויה עמוקה זו עומדת במרכז פרשנותו של הרב קוק את עקדת יצחק. במילים אחרות, בפרשנותו את עקדת יצחק חושף הרב קוק בפנינו את השאיפות הדתיות העמוקות ביותר שבליבו.
פרשנות הרב קוק לעקדת יצחק מצויה בפרושו לסידור התפילה – “עולת ראיה” (5). בתחילת דבריו מציין הרב קוק שמטרת העקדה היתה להעלות מבחינה רוחנית את העולם כולו. לא מדובר רק על עלייה רוחנית של עם ישראל לבדו. אברהם, כפי שמציין הרב קוק בספרו ‘אורות’, מרד כנגד העבודה הזרה, מרד כנגד האלילות והשחיתות המסורית שבה, ואמור לשמש דוגמא לכל העמים כולם. אברהם מימש את הדבקות באלהים בכל ‘לבבו’ ובכל ‘נפשו’. ולמעשה, על ידי דבקות זו באלהים דבק אברהם גם בעצמו, דבק ב’אני’ האמיתי שלו. בניסוח אחר, הדבקות באלהים מאפשרת לאברהם לחשוף את עצמיותו.
‘והאלהים נסה את אברהם’. הרב קוק מתחיל את תאור הנסיון עם קביעה שטמונה בה כל פרשנות כולה. לדבריו, “גבול יש לחופש הרצון”. למעשה, הדיון ב’עקדת יצחק’ הוא דיון על חופש האדם וגבולותיו. יש גבול לחופש הרצון, כי לאמיתו של דבר האדם אינו חופשי בעולם הזה. אפילו החלטות ומעשים, הנתפסים בעיני האדם כמשקפים חופש בחירה, תוצאה הם ממערכת עניפה של מניעים שאין האדם מודע להם – “גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות…יש בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין” (6).
אלהים מעמיד את אברהם בנסיון כדי להביאו להשתחרר מכל הכבלים האנושים המודעים והלא מודעים. אברהם נדרש להתנתק מכל זיקותיו עם העולם הזה על מנת למצוא את עצמו. רצון האלהים היה “להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמון וגנו בנשמתו הגדולה של אברהם.”(7) האור האלהי, השפע האלהי, מבקש לחדור ולהשפיע על העולם הזה. אברהם הוא מעין צינור דרכו השפע האלהי יחדור אל העולם. אולם, ולשם כך דרוש שאברהם יגיע לדרגת זיכוך נפשי עצומה. רמה של טוהר שתאפשר לו לקשר בין השמים לארץ. לדברי הרב קוק, “לצורך זה הופיע עליו רצון חפשי מוחלט, בלתי מושר בשום הכרח פנימי או חיצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה.”(8) זו מהות העקדה, אברהם עובר את גבולות הרצון האנושיים. אברהם חושף את הרצון המולחט כשנכון להקריב את העולם הזה. קרבן שפרושו ניתוק כל ההתניות המגבילות וכולאות את נפשו. עם ניפוץ אלילי אביו, תרח, החל אברהם את דרכו לקראת אלהים. הציווי האלהי לא היה רק “לך”, אלא “לך לך”. “לך” אל עצמך. בעקדת יצחק, אברהם מגיע אל עצמו. מציאת עצמו דורשת ‘ניפוץ’ חדש. ‘ניפוץ’ כל המחויבויות העוצרות ומונעות את הביטוי המלא של עצמיותו. במצב חוויתי זה, אברהם, החופשי מכל פוגש את אלהים, החופשי מכל.
את הפסוק “ויאמר אליו, אברהם” מפרש הרב קוק: “כשד’ קורא אל האדם בשמו, הרי זו קריאה המטבעת את האדם בעצמיותו.” הקריאה האלהית כדי לאפשר לאברהם לחשוף את ‘עצמיותו’. יתכן וכוונת הרב קוק לטעון שהאדם בכוחות עצמו בלבד אינו מסוגל להגיע למעמקי התודעה העצמית ולחשוף את פנימיותו. הקריאה האלהית היא זו המאפשרת, לדעת הרב קוק, ש-“כל החפצים, הרצונות והשאיפות הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עז גבורתם וגדלם, עד כדי כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החשי של ענק עולם זה”(9).
הקריאה האלהית מאפשרת לאברהם לרכז את כל כוחות נפשו בהתבוננות הפנימית העמוקה ביותר. לדברי הרב קוק, “שום כח המשכה טבעית לא יוכל להיות ככה עמיק את ההתרכזות האפינית, בתוכיות הנפש פנימה, עד כדי עומק זה לחוש ולהרגיש פה את כל הרגשות הנשאים הגנוזים בטבע האדם…”(10). יש, על פי דברים אלה, אוצר גנוז בתוך נפשו של אדם, של כל אדם, אבל לא בנקל ניתן לחשוף אותו. רק אברהם הצליח להיגע לדרגה העמוקה של התבוננות בפנימיות נפשו, שהיא רבה יותר מדרגות ההתבוננות ה’טבעיות’, ועל ידי כך להתייצב מול אלהים ולומר ‘הנני’. ‘הנני’ כי אברהם החושף את פנימיותו מסוגל להענות לקריאה האלהית כאדם שלם המודע לכל מעמקי נפשו.
חווית חשיפת העצמי מלווה ב’חרדת קודש’. זאת, משום שזו חוויה קשה במיוחד. חשיפת ה’עצמי’ פרושה עבור אברהם, עבור כל אדם, התמודדות גם עם היצרים, הרגשות והתשוקות המאיימים ביותר. ומתוך התמודדות זו לעמוד אל מול ‘שופט כל הארץ’ ‘בוחן כליות ולב’. זו חוויה בה מסיר אברהם מעצמו את כל שכבות ההגנה ומתייצב ערום מול אלהים ומול עצמו.
הקול האלהי נשמע שנית. אברהם, הנתון בריכוז וחיפוש עצמי, שומע את התביעה האלהית- “קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק” (בראשית כב, ב). בדרישה זו יש מספר שלבים, כפי שכבר עמד על המדרש, והרב קוק מבין שלבים אלה כשלבים האחרונים בתהליך החשיפה העצמית של אברהם. חשוב לרב קוק לציין שלשון הבקשה “קח נא” מצביעה על חופש הבחירה שיש בידי אברהם. אין זו מטבע לשון של ציווי, אלא בקשה המניחה את יכולת הבחירה שבידי אברהם. ב’לקיחה’ זו פורץ ממעמקי נפשו של אברהם ‘אש אהבת האב הגנוזה כאש בקרב לבב”(11). בכח אש האהבה ‘לחדור’ לכל ‘תהומי הנפש’. תהליך החשיפה העצמית שאברהם נדרש לעבור איננו תהליך ‘שכלתני’ כנוסח הרמב”ם וממשיכיו. התהליך הוא ביסודו רגשי ובכח רגש האהבה של אברהם כלפי יצחק לחדור ולפתוח את המקומות הסתומים ביותר בנפשו של אברהם.
העקידה התפרשה על ידי הרב קוק כדרך שהביאה את אברהם ואת יצחק להשתחרר מכבלי העולם הזה ולחשוף את עצמיותם. החיפוש אחר ה’עצמי’ בא לידי ביטוי ברוב חיבורי הרב קוק, והוא מהותי למחשבתו עד שאפילו החטא של האדם הראשון נתפס כחטא של ניכור ל’אני’, כניכור לעצמיותו של האדם – “חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתכר לעצמיותו, שפנה לדעו של הנחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על השאלה איכה…”(12). תולדות האנושות נתפסות על ידי הרב קוק כנסיון האדם לענות על שאלה קיומית זו –איכה?.

הערות
1) ניתוח דברי הרב קוק מבוססים על דברים שכתבתי בספרי: עקדת יצחק בפילוסופיה ובמסטיקה היהודית, שיתפרסם בקרוב. בספר אני עורך השוואה בין פרשנות הרב קוק לבין ההוגה סרן קירקגור.
2) השיר פורסם על ידי א”מ הברמן, “שירת הרב”, סיני י”ז, תש”ה.
3) הרב א.י. קוק, אורות הקודש א’, עמ’ קסו-קסז.
4) ניתוח מעניין במיוחד של הכמייה לחרות בתורת הרב קוק מצוי בספרו של פרופ’ בנימין איש שלום – “מושג החירות והקטיגוריה של האני”, הרב קוק – בין רציונליזם למיסטיקה, תל-אביב 1990, עמ’ 119-145.
5) הרב א.י. קוק, עולת ראיה, ירושלים תשכ”ג.
6) הרב א.י. קוק, עולת ראיה, עמ’ פה.
7) שם,שם.
8) שם,שם.
9) שם,שם.
10) שם,שם.
11) שם,שם.
12) הרב א.י.קוק, אורות הקודש ג, עמ’ קמ.

החל את דרכו בשכטר במסלול לרבנות בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוסמך לרבנות ב-1992. באותה שנה קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית. בשנת 2015 מונה לפרופסור חבר.

בשנת 1993 החל ללמד במכון שכטר כמרצה למחשבת ישראל, ובין השנים 2005-1995 כיהן כדיקן האקדמי של מכון שכטר. תחומי המחקר העיקריים שלו הם הפילוסופיה של הרמב"ם; הפילוסופיה של ברוך שפינוזה והגותו של אברהם יהושע השל.

כמו כן, עסק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא ופרסם ספר על עקדת יצחק. בשנים האחרונות עסק בעיקר בהגותו של השל ופרסם ספרים ומאמרים רבים עליו.
פרופ' אבן-חן כתב ופרסם, בנוסף לעבודת הדוקטורט שלו, 4 ספרים וכ-30 מאמרים, וכן ערך 3 ספרים נוספים.דובר ספרדית שפת אם, עברית ואנגלית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן