הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

חג הסוכות: ירושלים כמרכז העולם

אחת התופעות המוזרות ביותר הקשורה בעבודת ה’ במקדש בימי הבית השני היא ניסוך המים בחג הסוכות. התורה מכתיבה לנו מערכת נוקשה ומפורטת של קרבנות, וביניהם הקטרת קטורת, הקרבת בהמות, מנחות דגן בצורות שונות – לרוב בתוספת שמן זית ולבונה – ונסכי יין על גבי המזבח. הרכב הקרבן מתאים לכל מצב ולכל אירוע מוכתב בקפידה; עבירה על תכתיבים אלו, והגשת קרבן שאינו תקני (“אשר לא ציוה”; ויקרא י:א) על גבי המזבח, נתפסות כחטאים חמורים.

קרבנות מן הבהמה, נסכי יין ומנחות דגן מוכתבים לחג הסוכות בבמדבר כ”ט:י”ב-ל”ד. דרישות אלו מולאו במדויק בימי הבית השני. אך בנוסף לניסוך יין על גבי המזבח, שליווה את כל הקרבנות, משנה סוכה ד:ט מספרת שמים נוסכו על גבי המזבח יחד עם היין בכל בוקר בחג הסוכות. ולא זו בלבד, אלא בדיון אודות מבנה המזבח מסבירה המשנה ששני ספלים הורכבו בקצה המזבח: אחד לניסוך היין הרגיל ואחד לניסוך המים בסוכות. הדבר מפתיע, כיוון שניסוך מים על גבי המזבח אינו מוזכר כלל בתורה, לא בקשר לסוכות ולא בקשר לכל אירוע אחר, ולכאורה יש בהוספת נסכי מים לפולחן בשלב כלשהו בימי הבית הראשון או השני משום עבירה על האיסור החמור של הקרבת קרבן בלתי תקני.

חכמינו, שהיו ערים לבעיה זו, טוענים שניסוך המים בחג הסוכות היה חלק מן הפולחן כבר מימי משה רבנו; מדובר ב”הלכה למשה מסיני” שנמסרה לו בעל פה יחד עם התורה שבכתב. רבי עקיבא, שעיקר פועלו היה לאחר חורבן הבית השני, טען שמטרתו לעודד את הקב”ה להוריד גשם, שכן חג הסוכות הוא תחילת עונת הגשמים בארץ ישראל: “הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים” (תוספתא סוכה ג:יח).

אך לא נשתמרה בידינו עדות לניסוך המים מימי משה רבנו או מימי הבית הראשון או מתחילת ימי הבית השני. מדובר בסוג של חידוש שהיה מעורר מחלוקת אילו הוצע בימי החשמונאים או לפני כן, תקופה שבה חידושי הלכה רבים, בפולחן המקדש ובתחומים אחרים, היו שנויים במחלוקת בין-כיתתית חריפה. לא נשתמר שום פולמוס בקשר לניסוך המים, מה שמצביע על כך שהוא חודש בשלהי ימי הבית השני, ולא לפני כן.

ישנם רמזים במקורות לכך שניסוך המים חודש על ידי המלך הורדוס, ששיפץ את בית המקדש מאה שנים לערך לפני חורבנו בשנת 70 לספירה. הורדוס למעשה סתר את הבניין המקורי ובנה היכל מפואר במקומו. לפי התוספתא, המים שנוסכו בסוכות על גבי המזבח נשפכו לתוך ספל המובנה לתוך קצה המפלס העליון של המזבח, ועברו דרך ה”שית”, אבן השתייה שהיא תשתית העולם, כדי להתחבר למי התהום הקמאיים שמתחת לאדמה. הפיר או הצינור המחבר בין המזבח לבין התהום הקמאית שמתחתיו מכונה “סילון, שבנאו מי שבנה את ההיכל” (תוספתא סוכה ג:יד).

מיהו “מי שבנה את ההיכל”? בתלמוד הבבלי נשתמרו מסורות המפרשות את הביטוי בדרכים שונות. לפי אחת משתי המסורות הנרמזות בבבלי סוכה מט ע”א, הכוונה לקב”ה, שציווה לבנות את ההיכל כדי לשכן את שמו שם. בששת ימי בראשית חפר הבורא מעבר מסתורי אל עבר תשתית העולם כדי לחבר בין המזבח העתיד להיבנות בבית המקדש לתהום הקמאית שמתחת לאדמה, ובכך אִפשר למים העתידים להינסך על גבי המזבח להתמזג עם מי התהום שקדמו לבריאה. המסורת השנייה תופסת את “מי שבנה את המזבח” כבנאי של ממש. לפי הפירוש הזה, ה”סילון” היה עניין אדריכלי מעשי בלבד; הוא לא הוביל למי התהום שקדמו לששת ימי הבריאה, אלא לתחתית המזבח, והיה תעלת ניקוז פשוט, שאִפשר את ניקוי המזבח משרידי היין שנשפכו לתוכו במשך השנה. פירוש שלישי נרמז בבבלי, סוכה נג ע”א-ע”ב. לפי הפירוש הזה, “מי שבנה את ההיכל” הוא דוד המלך, שהניח לפי האגדה את היסודות של הבית הראשון שנבנה על ידי בנו שלמה. תוך כדי חפירת יסודות המקדש נתקל דוד בתהום הקמאית שאיימה להציף את העולם, השקיט את התהום, ובנה מעליה את יסודות המקדש.

אך לא הקב”ה ולא דוד המלך מכונים בספרות התנאית “מי שבנה את ההיכל”. ואכן, השימוש בביטוי כדי לתאר את הקב”ה או את דוד המלך אינו מדויק ואינו סביר: שלמה בנה את הבית הראשון, ושבי ציון בנו את הבית השני. אך במשנה עדויות ח:ו מצאנו ביטוי כמעט זהה, “כשהיו בונים בהיכל”, ושם הכוונה לבניית ההיכל המפואר שהחליף את המבנה המקורי של הבית השני בימי המלך הורדוס. נראה אפוא ש”מי שבנה את ההיכל” הוא המלך הקוסמופוליטי הורדוס. בבנותו מחדש את בית המקדש, בנה הורדוס ספר לניסוכי מים בקצה המפלס העליון של המזבח, ולתוך המזבח ומתחתיו בנה סילון, מעבר חלול שיוביל מים מן המזבח אל עבר מי התהום הקמאיים שמתחת ל”שית” – “אבן השתייה” שעליה בנוי המקדש – המסמל את תשתית העולם. הורדוס גם הנהיג טקס בכל אחד מימי ה”חג”, חג הסוכות, שבו זכתה ירושלים למספר עולי הרגל הגדול ביותר. בטקס זה נשפך מים דרך הספל והסילון, אל עבר מי התהום הקמאיים שעליהם הושתת העולם בששת ימי בראשית. במקורו, טקס זה כלל לא היה קשור בגשם. הוא נועד להציג בפני העולם את המזבח והמקדש המחודשים בירושלים כ”טבור הארץ”, המקום שממנו נברא העולם, הקשור לשית, תשתית הארץ, ולתהום הקמאית שמתחתיו.

למקדש המפואר של הורדוס היו יריבים לתואר “טבור הארץ” בעולם היווני-רומי; הידועים שבהם הם מקדש אפולו בדלפי ביוון והנימפאיון מחוץ לעיר אנטיוכיה שבסוריה (בטורקיה של ימינו). בכל אחד מן המקדשים הללו הונהגו טקסי מים המייעדים את האתר כמקום המפגש בין השמים לתהום הקמאית שמתחת לאדמה. ניסוכי מים בעולם היווני והרומי היו דרך לעבוד אלים הקשורים בתהום ובשאול שמתחת לאדמה, ולכן היו דרך נאותה מיוחד להצביע על הקשר בין שמים, ארץ ותהום במקום שממנו נוסד הארץ (ראו הפניות אצל מ’ בנוביץ, תלמוד האיגוד: לולב וערבה והחליל, ירושלים תשע”ג, עמ’ 408-406, הערות 64-47). גם הורדוס ביקש לעורר את התחושה הזאת עם ניסוך המים, כדי לזהות בבירור את ירושלים כטבור הארץ ותשתית היקום.

נראה שפולחן זה עורר במקורו התנגדות בחוגי החכמים, הן משום שמדובר בעבירה על האיסור החמור להקריב קרבנות בלתי-תקינים במקדש והן בגלל הקונוטציות הפגאניות שיש בו. בשלב מסוים לאחר מותו של הורדוס הנהיגו החכמים את שמחת בית השואבה במקדש כל לילה מלילות חג הסוכות לפני ניסוך המים בשחר. שמחה זו, שנועדה לשאוב מים רוחניים ממעייני הישועה במקום מים אמיתיים לצורך הנסך, הייתה ניסיון לגמד את הטקס המקורי ואולי אפילו להחליפו. אך שני הטקסים נתפסו ברבות הימים כרצף. בהגות התנאית שלאחר החורבן התפרש מחדש טקס ניסוך המים, שכבר לא נהג בפועל, כבקשה לגשם, ולא כייצוג מיתולוגי של מרכזיות ירושלים. אך התפיסה שלפיה סוכות הוא חג אוניברסלי שבו מכיר העולם בירושלים כמרכז הרוחני של היקום נותר מוטיב מרכזי בחג עד היום הזה.

[מאמר זה מבוסס על פירושו המקיף של משה בנוביץ לבבלי סוכה פרקים ד’ וה’, תלמוד האיגוד: לולב וערבה והחליל, ירושלים תשע”ג, עמ’ 410-401, 461-449, 642-635. לפרטים נוספים והפניות לספרות המחקר, ראו שם].

פרופ' משה בנוביץ הוא מרצה לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן