הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הזהות היהודית חשובה לכם? סעו לניו יורק, יש בה הרבה מעבר לרק שופינג

ברוקלין, ערב נר ראשון של חנוכה. שעות ספורות בלבד לאחר שנחתי בניו יורק מצאתי את עצמי ב־Grand Army Plaza עם המון שהתאסף לאטו סביב החנוכייה הגדולה ביותר בברוקלין. הגעתי בין הראשונים כי אני רגילה שבחו”ל אנשים מגיעים בזמן אבל יתכן שבחו”ל יהודים אמריקאים הם כמו יהודים ישראלים כי יהודי ברוקלין לא מיהרו להקדים להגיע בשעה שננקבה בפרסום ב־Time Out. מעניין היה לראות את ההתקהלות שהתהוותה מסביבי. לא עבר זמן רב והחלתי לפזם בראשי את המילים I’m an alien I’m a legal alien I’m an Englishman in New York אך במקום איש אנגלי בניו יורק החלפתי את מילות השיר לאישה ישראלית בברוקלין. ונראה לי שההרגשה הייתה זהה. לניו יורק הגעתי כי הצטרפתי למשלחת של מנהלות בתי ספר תל”י אשר הגיעו לעיר בחופשת חנוכה כדי להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות של המרכז היהודי השני בגודלו בעולם, להתרשם מהחינוך היהודי בתפוצה ולהעמיק את הבנתן בסוגיות של זהות יהודית במדינת ישראל. לא ידעתי שבחירתי להתחיל את ביקורי בניו יורק דווקא כאן יהיה לרגע מכונן שילווה אותי בהמשך השבוע

כתיירת אך גם כעיתונאית עיניי התרוצצו בין שלל התרחשויות: חסידי הרבי מלובביץ שהתחפשו לסביבונים המהלכים נשאו על גופם את האותיות נ ג ה ש. האמת שהשי”ן הצליחה לבלבל אותי לרגע אבל פירושה התיישב לי בדיוק במקום שבו הרגשתי: יש פה ויש שם וזה לא אותו דבר. הסביבונים המהלכים חילקו לאורחים לטקה תעשייתית חסרת טעם (לטקס לדוברי עברית ויידיש שבינינו) שנאכלה בשקיקה ושאלו – כולל את הנשים רחמנא ליצלן – אם יש להן חנוכייה בבית ואם הן רוצות לקבל במתנה מארז שלם המכיל חנוכייה, חבילת נרות וסביבון. לפתע צד את עיניי חייל צה”ל מדוגם ששוחח שעה ארוכה עם רב חרדי עטור זקן לבן סבוך. החייל נשא על גבו תיק גב וממנו נתלה בגאווה דגל ישראל אך למראה לחיצת הידיים והאיחול הלבבי “בהצלחה” (שנאמר אגב בעברית) נזכרתי שאני בכל זאת בארה”ב ולא בישראל.

כיאה לאמריקאים (וכפי שנאמר לי הן בשיחת הכנה לפני שהצטרפתי למשלחת והן ביום למחרת מפי שליח הסוכנות היהודית בניו יורק) הכול צריך להיות גדול וראוותני ואטרקטיבי: את החנוכייה הגדולה אי אפשר להדליק מהקרקע אלא יש צורך במנוף שנשא בתוכו לא רק את הרב אלא גם את ראש העיר ניו יורק בכבודו ובעצמו. על אף שעל הבמה הופיע הזמר “הידוע” מוישי ושאותו ליוותה להקת נגנים שכולם גברים, ברחבה למרגלות הבמה רקדו יחד גברים ונשים באין מפריע, כולל נשים חבושות בפאה וגברים מזוקנים. מוישי שר לרוב באנגלית והקהל הצטרף למילותיו אבל כשהוא שר בעברית את “ירושלים של זהב” התבוננתי סביבי ופרט לאנשים בודדים שבוודאות היו ישראלים כמוני, אף אחד לא ידע את מילות השיר. לבסוף הגיע שיר ההלל לארצות הברית ועימו האיחול הקנוני God Bless America וההודיה המוערצת לכוחות הביטחון של ניו יורק שאבטחו את הסובבים. המנחה של האירוע הודה למשתתפים ואמר שרק בניו יורק – the greatest city in the world אשר מאפשרת גם שונות, גם פלורליזם וגם סובלנות – הם יוכלו לחגוג יחד את ערב נר ראשון של חנוכה לצד החנוכייה הגדולה ביותר בברוקלין.

ובזה הרגע הבנתי. מה להם ולישראל? הם יהודים אורתודוקסים החיים זה לצד זה, המשמרים את היהדות שלהם בתוכם ושומרים עליה מבחוץ בזכות NYPD, המעריצים את האדמה שעליה הם דורכים וקונים בזול בוולמארט ובאמזון. למה להם לכמוה לארץ המובטחת שבה הכול יקר והכול כה דיכוטומי? כל מה שהם צריכים נמצא שם וזה מספק אותם. וזה הוביל אותי לעוד שאלות: מי זו ישראל עבורם? האם יש עם יהודי אחד מפוזר ומגוון או שיש שני עמים יהודיים עיקריים? האם יהודים יכולים להרגיש בבית גם במרכז היהודי השני הגדול ביותר? והאם נוצרים מרגישים בבית בכל מקום שהם חוגגים בו את חג המולד או שרק יהודים כל הזמן מחפשים את השייכות ואת הבית? ומה גורם לאדם להרגיש שייך?

התרשמתי שבניו יורק יש יהדות אחרת ובאותו ערב הרגשתי שלי אין חלק בה. יתכן שאני מושפעת יותר מדי מהקוטביות ומהמגזריות ששוררת בישראל ושכל הזמן מתעקשת להגדיר אותך או להבחין אותך מאורתודוקס לחילוני כי כמו הרבה דברים בחיים, בישראל היהדות נתפסת כשחור או לבן ואין מקום למי שרוצה לנוע באמצע ולחפש את מקומו. אז ברגע שהחנוכייה הגדולה נדלקה (בניסיון השני) מיהרתי לחזור למנהטן ולחבור לחברותיי למשלחת שלא הכרתי עד אותו יום ושהתאספו בקומה הרביעית בבניין שומם ברחוב 27 בערב יום ראשון כדי לפתוח רשמית את המסע. ושם, לצד החנוכייה הקטנה שהוצבה על השולחן המתקפל במרכז המשרד ולשמע שירי חנוכה שליוו את ילדותי, הרגשתי בבית.

בהמשך השבוע ביקרנו בלא מעט מקומות: בבתי ספר יהודיים וציוניים פרטיים שבהם דגל ישראל תלוי בגאווה לצד דגל ארצות הברית ושני שעונים מבשרים את השעה בירושלים ובניו יורק; במגוון קהילות יהודיות מכל הספקטרום (כולל בקהילה מדהימה ומגובשת שבימי שישי שוכרת היכל תפילה מכנסייה פרוטסטנטית ושמשתמשת באמצעי הגברה כדי להגביר את החוויה הרוחנית אבל בה בעת נותנת הרגשה שעוד רגע שלמה ארצי יגיע ויחד נפצח כולנו בשירה בציבור); בבית ספר ציבורי בהארלם שהשפה השנייה הנלמדת בו היא עברית ושהשחורים וההיספנים שלומדים בו רואים בישראל מעצמת הייטק ובחינוך היהודי כחינוך איכותי יותר מחינוך חילוני. עם זאת חווינו גם חוויות אחרות: שמענו על יהודים שלא יבואו להתפלל בבית כנסת שמונף בו דגל ישראל או על רבנים שפוטרו כי חלקם דיברו בגנות ישראל ואחרים בשבחה; למדנו על פער הדורות שבין סבא אבא וילד אשר למרות החינוך היהודי הפרו ישראלי שקיבל הוא הפנה את גבו כלפי היהדות כי שמע באוניברסיטה שישראל היא מדינת אפרטהייד או שגילה בפייסבוק או בחדשות שישראל היא לא גן עדן; שמענו שהמסקנה שהם הגיעו אליה היא שאם ישראל לא יורדת בקלות בגרון עדיף לא לדבר עליה מאשר להתווכח עליה; וצחקנו מהבדיחה שהישראלים מדברים בגנות היהודים המתבוללים ושלדעתם עדיף שבחור ובחורה יהודיים יתחתנו זה עם זה מאשר עם מישהו שאינו יהודי אך לעומתם האמריקאים רואים בזה דווקא משהו חיובי: לו יהודי יתחתן עם לא־יהודייה ויהודייה תתחתן עם לא־יהודי יוקמו שתי משפחות יהודיות חדשות במקום משפחה יהודית אחת כי בחו”ל אדם יכול להרגיש יהודי או להשתייך לעם היהודי גם בלי להתגייר. אך אם יהודי יתחתן עם ישראלית הוא בכלל יתבולל כי בישראל מי חי יהדות חוץ מאורתודוקסים? למדנו שבחו”ל היהודים (וגם אלו שאינם על פי ההלכה) בוחרים בזהותם היהודית בכל יום ויום ונהנים ממנה ואילו פה עבור רבים היהדות היא ברירת מחדל מעיקה ושקודם כל הם ישראלים או אזרחי העולם הגדול ורק אחר כך יהודים (אם בכלל).

בין ביקור לבין שופינג או בעת נסיעה ברכבת השיחות בינינו וגם המחשבות עסקו בעיקר בהשוואה או בשונות בדיוק כמו השוני שבין סביבון ישראלי לגלותי: פה ושם, מי ומה אנחנו לעומתם ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם כדי שכאן יהיה טוב יותר. הפינג פונג האינסופי לא נח לרגע גם אחרי שחזרתי לארץ ואני מאמינה שהוא עוד ימשיך. הדשא של השכן ירוק יותר? אולי. בשבילי ישראל היא הבית אבל הבנתי שיש לנו הרבה מה ללמוד מהקהילות היהודיות בחו”ל. אז בינתיים אני אחפש ישוב שיש בו בית ספר איכותי לילדיי העתידיים ושיש בו בית כנסת קונסרבטיבי במבנה קבע מעוצב למשעי ולא קרוואן ארעי.

מוריה קרסגי אהרון היא מנהלת יחסי הציבור בעמותות שכטר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן