הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

“ומי אשר לב לו הצמא לאור…יבוא אלינו”: חנוכה והציונים

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים
זורחים השבילים מתחת רגלינו
– ומי אשר לב לו הצמא לאור
ישא את עיניו ויבוא אילינו לאור
ויבוא!
נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו
לעמק הלכנו ההרה עלינו
מעינות האורות הגנוזים גילינו
נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור (1)

כוחה הגדול של תנועה לאומית, ציונית כאחרת, בא לה מהלגיטימציה החברתית שרכשה. לא במעט בזכות הישענותה על העבר.(2) הציונות בחרה יסודות שהיו מוכרים ומקובלים על ציבור תומכיה, ויכלו להזדהות עמם. על היסודות הנבחרים היה לבטא יחס של כבוד מצד “העולם”; ולייצג את התנועה הציונית ומנהיגיה. על המאפיין האחרון הוטלה גם שימת הדגשת ההבדלים בין הציונים ל”אחרים”.(3)

בהקשרים לאומיים שונים היתה יצירת מסורת לאומית חדשה הכוח המניע ל”הזמנת” מופעים תרבותיים חדשים(4) הללו כללו רכיבים כגון שירים, תהלוכות ועוד.(5) שירים פטריוטיים, בדומה לתהלוכות העממיות, היו אמצעים להפצת מסרים וערכים ביקרם חפצו מנחילי התודעה הלאומית וסוכניהם.(6) השירים הושרו במרחב הלאומי-ציבורי וכללו מוטיבים חוזרים, שבטאו את האהבה לארץ ואת הנכונות להקריב למענה קורבן. כן היו השירים אמורים לייצר רגש אחווה ולמסוך גאווה בקרב חברי האומה.

השיר המופיע בפתיח, אינו יוצא מכלל זה. “אנו נושאים לפידים” הושר בחגיגות החנוכה בחברה היישובית (מונח המכוון לחברה היהודית בארץ ישראל, משלהי המאה התשע עשרה ועד קום המדינה), והוא משלב יסודות חדשים ומסורתיים. את האחרונים שאבה הציונות ממאגר הזיכרונות שטופח כאמור, בכוחה של המסורת היהודית. בעוד הראשונים אומצו בהשראת השפעות אירופיות בנות הזמן, כהתפתחות ההשכלה, צמיחת התנועה הרומנטית ועוד. מוטיב האור המופיע בשיר, הוא דוגמא לשילוב בין חדש וישן. האור היה מבשר הקידמה והנאורות, במשמעות ששיוותה לו תנועת ההשכלה. אך נשזר בו גם האור האלוהי, הנוגה על המאמינים בתוקף אמונתם באל.(7) לעומת מוטיב זה, נס פך השמן נותר בציביונו המסורתי.

“אנו נושאים לפידים” הוא שירם של החלוצים הבונים את ארץ ישראל. הללו נושאים עמם את האור אל מחוזות ההתיישבות הציונית, “בעמק” ו”בהר”. לשיטתם הגאולה, קרי “האור” אליו יחשפו ההולכים בדרכה של הציונות, אינו גנוז במחוזות ניסיים על-טבעיים. בניגוד לגיבור המקראי משה, שהכה בסלע ובאורח פלא יצאו ממנו מים, התגלה האור הגנוז בציונות במעשה הקרבה ארצי: בעמל כפיהם של החלוצים המכים בסלע “עד דם”. אין תימה איפה, שהאור, בין בצורת לפיד, בין זה הבוקע מנורות ניאון חשמליות, היה מוטיב קישוטי בולט בחגיגות ציוניות, החל בחנוכה ועבור דרך פורים.(8)

השתתפות גורמים רחבים מבעבר בעשייה הלאומית, ניכרה בטקסים העממיים שהתפשטו עם התעצבות מדינות הלאום במאה התשע עשרה ואילך.(9) שירים ותהלוכות נכללו גם בטקסים ובחגיגות שיזמו מוסדות היישוב. לכולם נועד תפקיד ביצירה ותחזוקה של הזיקה בין האדם (הציוני) והמקום (ארץ-ישראל); יחדיו סייעו ליצירת “מולדת”, על נופיה הקדמונים והחדשים, והיו לאבני בניין בפולחניה הלאומיים. במרכיבים אלה משופע חג החנוכה, שמכלל החגים היהודיים זכה להיות חגה החשוב של התנועה הציונית.(10)

בניגוד לחגים אחרים, היה חג החנוכה קל יחסית לשילוב. חברו לכך מספר גורמים: היות המקורות העוסקים במכבים מקורות “חיצוניים”, שלא נכנסו לקאנון היהודי. עובדה זו סייעה לחוקרים יהודיים מתקופת ההשכלה להתמקד בעלילות המכבים, ולהופכן מופת להתנהגותו של היהודי המשכיל החותר להשתלב בארץ מגוריו.(11) בדומה לחגים ציוניים אחרים, כט”ו בשבט למשל, חנוכה לא היה מרובה דינים ומצוות הלכתיות, ושילובו בטקסים הציוניים היה פחות שנוי במחלוקת. זאת בניגוד לגורלו של חג הפורים למשל, שמרכיביו החדשים עוררו את שוועת שומרי המסורת.(12) כיוון שבחנוכה נמצאו רעיונות שעמדו בבסיס הציונות, יכל כל זרם למצוא בו מרכיבים בהתאם להשקפתו. בהם מאבק לאומי ב”מתבוללים”; מאבק למען עצמאות העם בארצו; הדגשת ערכי הגבורה וההקרבה, שהעצימו את היסודות האקטיביים בדמותו של היהודי החדש. כל אלה בניגוד לפאסיביות “הגלותית”, שאפיינה את מי שלא נוצקו בכור המצרף של הלאומיות החדשה.(13)

נוסף על בחירת מקורות מהעבר, נזקקה הציונות ליצור חברה בה יוטמעו המרכיבים הלאומים החדשים. מרכיבים אלה יהיו למאפייני התנהלותו של הפרט החבר בחברת הלאום, “להביטוס” שלו.(14) באלה יכללו דפוסי לבוש ועיצוב הבית, צריכת תרבות ועוד. וכך, במעבר מהגולה לארץ נוספו להביטוס של היהודי החדש ביטויים, שהשראתם היתה לאומית ומקומית. בהם רגש הפטריוטיזם, שטופח ע”י המרכז הציוני, ובו מאגר ציוויים, מנהגים, גיבורים, סמלים ועוד.(15) מנקודת ראותם של הציונים היתה לכך חשיבות רבה. בעיקר משום, שהחברה היהודית בא”י היתה חברת מהגרים. את הקשר והזיקה למקומם החדש פיתחו קברניטי הציונות בעשייה מכוונת ועקיבה. גורמי חינוך ותרבות למשל, ייצרו באמצעים שונים, כמו חגיגות החנוכה, רגש שייכות של התלמידים ומשפחותיהם למקום ולחברה.(16)

התמסדות המרכז התרבותי בארץ, בעיקר בשנות השלושים והארבעים, היתה מלווה בפוליטיזציה של תחומי האמנות. מגמות אלה נעשו בד בבד עם הנסיונות לייצר תרבות ארצישראלית מקומית, בעלת רפרטואר ייחודי לה. עשייה זו לא נעשתה בלא מאבק. המאבקים נסבו על אופי המערכת התרבותית ועל השליטה בה.(17) בהתרחשות זו היתה תל אביב זירה עיקרית. העיר העברית הראשונה היתה ביתם של מרבית העולים לארץ, בעיקר משנות השלושים ואילך. ב 1936 מנתה העיר כ 145 אלף תושבים, כ 78% מהם יהודים מארצות אירופיות. ב 1944 כבר מנתה העיר כ 190 אלף תושבים.(18) כמטרופולין המהווה אבן שואבת למבקרים יהודים ולא יהודים, לתושבי השכונות והמרכזים הסמוכים, ולכלל היישוב, טרחו פרנסי העיר וקברניטיה על טיפוחה. מאמצים רבים הושקעו ביצירת תרבות ציונית-מקומית ייחודית.(19)

אכן, בתל אביב התקיימה מערכת תרבותית עניפה.(20) בשל מרכזיותה עשוייה בחינת חגיגות החנוכה בעיר, להאיר את עינינו בנוגע לסוגיות שנדונו עד כה. כבחגים אחרים, אף חגיגות החנוכה קיבלו ביטויים פומביים. טקסי החנוכה שכבשו בהדרגה את המרחב הציבורי העירוני, דחקו את היסודות המסורתיים-דתיים של החג. מגמה זו עלתה בקנה אחד עם מגמת החילון הגוברת בתל אביב בפרט וביישוב בכלל.(21) בין הבולטים שבמרכיבים החגיגיים היו התהלוכות. בפורים היתה זו תהלוכת העדלאידע, בט”ו בשבט תהלוכת השותלים, ובחנוכה תהלוכת לפידים.(22)

תהלוכות לפידים לא היו חידוש ציוני, והדהדו בהם אופנות בנות הזמן. בדומה לשירים, אף הן הבליטו את המסרים שרצו קברניטי הציונות להנחיל לצופים ולמשתתפים. ראש וראשון המסר הלאומי, ובו הדגש על בניין הארץ. תהלוכות הלפידים, שנישאו אל על בידי משתתפיהם, והאירו את הרקיע באור נגוהות, עוררו את התרגשות הצופים והותירו רושם עז:

מתקופת לימודיי בתיכון זכורה לי תהלוכת הלפידים בערב חנוכה. יצאנו מבית הספר ברח’ גאולהבשורות מסודרות, כשאנו נושאים לפידים, אל מגדל המים…בראש המגדל הודלקה החנוכייה הגדולה. כשצעדנו ברח’ אלנבי ראיתי את אבי מלווה אותי במבטיו, כאומר: ברוך…שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, שזכיתי לראות את בתי הבכורה צועדת עם נוער יהודי בארץ ישראל, בעיר תל אביב. נדמה לי, שזו הייתה גם הרגשתם של כל אלה שצפו בנו.

כך העידה נערת תיכון, שהשתתפה עם כיתתה בתהלוכת הלפידים בחנוכה, בתל אביב של שנות השלושים.(23) על ההבדלים בין החג במתכונתו הארצישראלית למנהגי החג בגולה, מלמד גם עולה חדש, שהגיע לארץ במחצית שנות העשרים:

אם ניקח את חג האורים, הדלקנו נרות…בגולה…ראינו…נרות. על פי רוב על אדן החלון. אבלחג אורים כזה כמו כאן, בישראל…אני באתי בחג האורים, בדצמבר, זה חג האורים! זה, באמת, חג המכבים…אתה הרגשת את זה ברחוב, היו כבר אז לפידים, כן לפידים…היו לפידים [,] הילדים, השירים שלהם, ובכן, זה הכל היה חדש בשבילי, שלא זכיתי לשמוע את זה בפולניה.(24)

לאור דברים אלה יכלו אדריכלי החגיגות לציין לעצמם בסיפוק, שהמסר הציוני הונחל.

אולם, התיאורים הנרגשים מדגישים לא רק את “היש”. מהם מתחוור גם ה”אין”. היכן השתלבו הנשים הציוניות? מהזיכרונות מתחוור, שילדות ונערות השתתפו בתהלוכות בתי הספר ושרו במקהלות; נשים היו בוודאי בין הצופים בתהלוכות. אמהות אף נטלו חלק באירועים באמצעות הכנת ילדיהן לחגיגות. דא עקא, לנשים לא היה ייצוג בתכני החג. להוציא מוטיב אחד בולט: סיפור חנה ושבעת בניה.(25)

בחירה זו איננה מקרית. התנועה הציונית, כתנועות לאומיות אחרות, ייחדה לאישה תפקיד מעשי: אם האומה היולדת את ילדיה; ותפקיד סמלי של ייצוג האומה. כסמל לאומי נתפסה האישה אחראית על המשכיות האומה ונצחיותה.(26) “משא ייצוג” זה, בלשונה של נירה יובל-דיוויס, חוקרת הזיקה בין מגדר ולאומיות, סייע לקבע את האישה בתפקידיה המסורתיים כרעייה ואם; ותחמה כמעט אך ורק למרחב החיים הפרטי.(27)

היוצרת ימימה טשרנוביץ אבידר (1909- 1998), שהיתה גננת ומנהלת גן ילדים בתל אביב במחצית שנות העשרים ובראשית שנות השלושים, העידה על תפיסה זו. לדבריה, לכבוד החנוכה שקדו המחנכים על יצירת אווירה מיוחדת: “בחנוכה נתנו גוון הרואי לחגיגות…ההצגות היו יהודה המכבי וחנה ושבעת בניה” סיפרה.(28) המחזות שנבחרו בקפידה, יצרו זיקה בין המכבים הנלחמים למען האומה לחנה, האם שבחרה להקריב למענה את היקר לה מכל. בחירה מכוונת זו יצרה הקבלה בין מעשה ההקרבה של האם, לגבורתם של הלוחמים. מכאן, שהציונים לא פרמו את ההסכמה הרווחת בדבר מקומה של האישה בחברת הלאום, ותפקידיה הארציים והסמליים. אם “נאלצה” האישה להופיע בזירה הציבורית, היא הורשתה לעשות כן בראש ובראשונה בתוקף תפקידה כאם הבנים.(29)

כך סייעה הציונות להידוק הזיקה בין לאומיות וגבריות, תוך שהיא מקצה לנשים מרחב מוגדר ומצומצם. מאבקן העיקש של נשים ציוניות לשנות משוואה זו, לפרוץ את תיחומן המפלה, ולזכות בהכרה כשותפות שוות לחבריהן במכלול תחומי העשייה הלאומית, לא קיבל ביטוי בפרשנות הציונית לחנוכה. בין סמלי החג נותר מקום לייצוג נשי יחיד: גבורת האם השכולה. זו איפשרה לנשים להכנס לפנתיאון הגיבורים הלאומיים, שמותם זיכה אותם בתהילת נצח.(30) כי כן, כפי שהוכיח מאבק הנשים שנשאו עיניהן אל האור ובאו לתנועה הציונית, לחיסול העוורון המגדרי בו לקתה נדרש הרבה יותר מנס-חנוכה.

1. “אנו נושאים לפידים”, כתבו א.זאב ומ.זעירא בשנות העשרים של המאה העשרים.

2. שמואל אלמוג, “הממד ההיסטורי של הלאומיות היהודית”, ציון, נג, ד (תשמ”ח), עמ’ 405- 421.

3. שם, עמ’ 417.

4. בהקשר הציוני ראו יעקב שביט, “משמחת בית השואבה למועצת המורים למען הקק”ל: המצאת חגים וטקסים ביישוב הארץ-ישראלי”, י. דהאן, ה. וסרמן (עורכים), להמציא אומה: אנתולוגיה, רעננה 2006, עמ’ 338- 350.

5. אורן יפתחאל, בתיה רודד, א. בן-עמוס, ד. בר-טל (עורכים), פטריוטיזם: אוהבים אותך מולדת, הקיבוץ המאוחד 2004, עמ’ 246.

6. כגון אריק הובסבאום, “מסורות בייצור-המוני: אירופה 1870- 1914″, י. דהאן, ה. וסרמן (עורכים), להמציא אומה, עמ’ 85- 124.

7. וראו שירו של הרב קוק: הבו אור, הבו קודש”. מצוטט בתוך צבי ירון, משנתו של הרב קוק, ירושלים תשנ”ג, ע’ 321.

8. על מוטיב האור בפורים בת-שבע מרגלית שטרן, “נדרה הנאוה וצדודיתה המרהיבה: טקסי מלכת היופי בארץ ישראל כאמצעי לגיבוש תודעה לאומית”, יראה אור בישראל בדצמבר 2011.

9. וראו אנתוני סמית, עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית (מאנגלית איה ברויאר), ירושלים תשע”א, עמ’ 278.

10. מוטי זעירא, קרועים אנו: זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, ירושלים 2002, עמ’ 226.

11. למשל פועלה של “חכמת ישראל” וההיסטוריונים היינריך גרץ ושמעון דובנוב. שמואל אלמוג, “הממד ההיסטורי של הלאומיות היהודית”, ציון, נג, ד (תשמ”ח), עמ’ 405- 421; זעירא, קרועים אנו, ע’ 226.

12. כזה היה טקס בחירת מלכת יופי פורימית בתל אביב בשנות העשרים של המאה העשרים.

Bat-Sheva Margalit Stern, “Who’s the Fairest of them All? Women, Womanhood, and Ethnicity in Zionist Eretz-Israel”, Nashim, 11 (2006), pp. 147-150.

13. וראו אניטה שפירא, יהודים חדשים, יהודים ישנים, תל אביב 1997, עמ’ 155- 174.

14. במונח “הביטוס” התכוון הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה למכלול דפוסי התנהגות המכתיבים את ארגון החיים. ראו זהר שביט, “ההביטוס של היהודי החדש של תנועת ההשכלה”, ישראל, 16 (2009), עמ’ 11—12.

15. למשל דן אוריין, “פטריוטיות בתיאטרון הישראלי”, א. בן-עמוס, דניאל בר-טל (עורכים), פטריוטיזם, עמ’ 217- 218.

16. על חלקה של מערכת החינוך בהמצאת המסורת ראו שביט, “משמחת בית השואבה למועצת המורים של הקק”ל”, י. דהאן, ה. וסרמן (עורכים), להמציא אומה, עמ’ 345- 350.

17. זהר שביט, “השלבים העיקריים בהתפתחותו של המרכז בארץ-ישראל והפיכתו למרכז הגמוני”, ז. שביט (עורכת), בנייתה של תרבות עברית בארץ-ישראל, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 87- 92.

18. עפ”י נתונים של גורמים ציוניים. בתוך שביט, ביגר, מעיר-מדינה לעיר במדינה, ע’ 21.

19. ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, חיפה 2007, עמ’ 67- 68; יעקב שביט וגדעון ביגר, מעיר-מדינה לעיר במדינה: ההיסטוריה של תל-אביב (1936- 1952), תל אביב 2007, עמ’ 15- 21.

20. שביט, ביגר, מעיר-מדינה לעיר במדינה, עמ’ 235- 275.

21. ענת הלמן, “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית”, קתדרה 105 (202), עמ’ 85- 110; על יחסי כוחות אלה תלמד העובדה, שבשנות השלושים והארבעים היה במועצת העיריה רק חבר דתי אחד (דוד צבי פנקס), שייצג כ 6-7% מתושבי העיר. שביט, ביגר, מעיר-מדינה לעיר במדינה, ע’ 276.

22. הלמן, אור וים הקיפוה, חיפה 2007, ע’ 69; תהלוכת הלפידים הראשונה התקיימה בראשון לציון ב 1905 בהשתתפות ילדי בתי הספר. על תהלוכות האור בתל אביב נילי אריה-ספיר, “תהלוכת האור: חנוכה כחג לאומי בתל-אביב בנים 1909- 1936”, קתדרה 103 (ניסן תשס”ב), עמ’ 131- 150.

23. למשל זכרונות חנה אריון, בת תל אביב, בשנות השלושים. חנה אריון, חותמה של המדינה בדרך, ירושלים 2010, עמ’ 85. באדיבות ענת נבות.

24. זיכרונות משה חורגל, שעלה לארץ במחצית שנות העשרים. מצוטט בתוך אריה-ספיר, “תהלוכת האור: חנוכה כחג לאומי בתל-אביב בנים 1909- 1936”, קתדרה 103 (ניסן תשס”ב), ע’ 148.

25. מופיע במספר מקורות. בהם התלמוד הבבלי, מסכת גיטין נ”ז, ע”ב. אף הוצא בספרון ב 1926 כמחזה לילדים.

26. ג’ורג ל. מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית (מאנגלית להד לזר), ירושלים 2008, ע’ 36.

27. Nira Yuval-Davis, Nation and Gender, SAGE 1997, pp. 4, 21-27.

28. מצוטט בתוך אריה-ספיר, “תהלוכת האור”, קתדרה 103 (ניסן תשס”ב), ע’ 136.

29. למשל ז’וזה ברונר, “קולה של אמא, או: דיאלקטיקות של תודעה עצמית”, זמנים 46- 47 (1993), עמ’ 4- 17.

30. סמית, עמים נבחרים, עמ’ 266- 271; עדית זרטל, האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה, אור יהודה 2002, עמ’ 25- 30; חנה נוה, “החוויה הישראלית וחווייתה של הישראלית- גירסת בית הקברות הצבאי, או: איפה שולה מלט?”, י. עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים 2001, עמ’ 303- 324.

ד"ר בת-שבע שטרן היא מרצה בכירה ללימודי מגדר והיסטוריה של עם ישראל במכון שכטר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן