הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

יחסי ישראל ויהדות צפון אמריקה: מבעיות לפתרונות

עשה לך רב, שנה ד’, מספר 4, סיון תשע”ח

בט”ו באייר תשע”ח (30.4.18) קיימו מכון שכטר ובית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) כנס אקדמי מוצלח מאד במכון שכטר על הנושא הנ”ל. בין המרצים: הנגיד פרופ’ ארנולד אייזן מ-JTS; מר נתן שרנסקי, יו”ר הסוכנות היהודית וחתן פרס ישראל לשנת תשע”ח; חברת הכנסת רחל עזריה; ופרופסורים רבים משכטר ומ־JTS. להלן ההרצאה שנשאתי בכנס. דוד גולינקין


בהרצאה זאת אדון בארבעה נושאים:

  • המתח בין יהודי ארץ ישראל ויהודי בבל בתקופת התלמוד;
  • אחדות מול אחידות במסורת היהודית;
  • המחלוקת ההלכתית על הגיור כמקרה מבחן;
  • קהילות כפתרון לבעיה.

א) המתח בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל בתקופת התלמוד

ראשית כל, “אין חדש תחת השמש” (קהלת א’:ט’), או, אם נשתמש בכותרת של מאמרו של פרופ’ ליברמן על הנושא: “כך היה וכך יהיה”. לדאבוננו, מתח בין ישראל והתפוצות איננו חדש. כפי שהראו חוקרים רבים, הספרות התלמודית כוללת כמה וכמה תיאורים של המתח בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל.(1) ריש לקיש (בסביבות שנת 250 לספירה) אמר לרבה בר בר חנה מיד לאחר עלייתו ארצה: “האלוהים! אני שונא אתכם!” הבבליים מכיוון שהייתם צריכים לעלות כולכם  ביחד כחומה בימי עזרא, במקום לעלות ארצה כיחידים עכשיו (יומא ט’ ע”ב).

כמו כן, כאשר ריש לקיש ראה קבוצה של בבליים מתאספים בשוק היה אומר להם: פזרו עצמכם! בעלייתכם לא נעשיתם חומה, וכאן באתם לעשות חומה! (שיר השירים רבה ח’:ט).

“כשרבי יסא עלה לכאן [=לטבריה] הלך להסתפר. רצה להתרחץ בבית המרחץ של טבריא. פגע בו ליצן אחד ונתן לו פורקדל [מכה על הגב] אחד.” (ירושלמי ברכות ב’:ח’, דפוס ויניציאה ה’ ע”ג). כמו כן, קבוצה של אנשים פגשה את הלל בדרך וקראה לו “בבלאה טפשאה” (אבות דרבי נתן, מהד’ שכטר, נוסח א’, פרק י”ב, עמ’ 55).

מצד שני, חלק מיהודי בבל נשמעים כמו חלק מיהודי התפוצות היום. הם ביטאו את הפטריוטיות שלהם על ידי כך שניסו לתת לבבל מעמד זהה לארץ ישראל. יש שאמרו שלראש הגולה יש ייחוס טוב יותר מן הנשיא בארץ ישראל, מכיוון שראש הגולה הוא צאצא של בית דוד מצד אביו, ואילו הנשיא הוא צאצא של בית דוד מצד אמו בלבד (ירושלמי כלאים ט’:ד’, ל”ב ע”ב ומקבילות; גפני, הערה 14). אחרים אמרו שהשכינה שורה בבתי הכנסת של הוצל ושף ויתיב בבבל (מגילה כ”ט ע”א) ושבתי הכנסת של בבל נבנו משרידי בית המקדש הראשון (אגרת רב שרירא גאון, מהד’ ב”מ לוין, עמ’ ע”ב-ע”ג). בספרות חז”ל יש כמה נוסחים של תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ (תוספתא שביעית ד’:י”א, מהד’ ליברמן, עמ’ 181 ומקבילות). בצורה דומה, חכמי בבל טענו שהייחוס של בבל הוא ייחוס “טהור”, ולכן הגדירו “עד היכן הוא בבל”, מהם הגבולות המדויקים של אותו ייחוס טהור (קידושין ס”ט ע”ב ו-ע”א ע”ב, כתובות קי”א ע”א; גפני, הערה 19).

“אמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה” (כך!; כתובות ק”י ע”ב-קיא ע”א); “אמר רב יהודה: כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל” (שם קי”א ע”א). אחרים אמרו: “כל הקבור בבבל כאילו קבור בארץ ישראל” (אבות דרבי נתן, נוסח א’, פרק  כ”ו, עמ’ 82). וכך “אמר רב הונא: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא [כאשר בא] רב לבבל” (גיטין ו’ ע”א = בבא קמא פ ע”א; גפני, עמ’ 108-107).

 ב) אחדות מול אחידות במסורת היהודית (2)

שנית, למרות שהיהדות תמיד דגלה באחדות, היא לעולם לא דגלה באחידות. מצד אחד, המקורות הקלסיים שלנו מדגישים את חשיבות האחדות. וכך ניבא הנביא יחזקאל את איחודן מחדש של ממלכות יהודה וישראל (ל”ז:ט”ז-כ”ב): “כה אמר ה’ אלהים: ‘הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים… וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ…”.

וכן אנו לומדים במסכת ברכות ו’ ע”א: “[התפילין של אדון העולם מה כתוב בהם?]… ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’ (דברי הימים א’ י”ז:כ”א)… “.

וכן מודגש במדרש תנחומא (מהד’ בובר, נצבים, עמ’ 49-48):”בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים — שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק יכול ומשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת…”.

במבט ראשון ניתן להסיק ממקורות אלה שהדרך הטובה ביותר להשיג אחדות היא על ידי אחידות. אם כולנו נחשוב אותו דבר ונעשה אותו דבר אזי נהיה מאוחדים. ברם, גישה כזאת רחוקה ממקורותינו הקלאסיים כמרחק מזרח ממערב. אדרבה, חכמינו סברו כי ריבוי הדעות הוא דבר טוב וחיובי בלימוד תורה, בבני אדם, ובהלכה.

פלורליזם בתורה כיצד? חז”ל טבעו את מטבע הלשון: “שבעים פנים לתורה” (במדבר רבה י”ג: ט”ו-ט”ז). וכן דרשו: ” ‘וכפטיש יפוצץ סלע’ (ירמיהו כ”ג:כ”ט) – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים” (סנהדרין ל”ד ע”א). כלומר, התורה היא פלורליסטית מעצם טיבה: שבעים פנים לתורה וכל פסוק יוצא לכמה טעמים.

פלורליזם בבני אדם כיצד? שנינו במסכת ברכות (נ”ח ע”א): “תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ‘ברוך חכם הרזים’ – שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.”

במדרש תנחומא (פנחס, סימן י’) מבקש משה בשעת מיתתו שה’ ימנה על בני ישראל מנהיג: “מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו”.

פלורליזם בהלכה כיצד? למדנו בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ד’:ב’, כ”ב ע”א):”אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה… אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ‘אחרי רבים להטות’ (שמות כ”ג:ב’) – רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ”ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור…”.

כלומר, משה רבינו ביקש תורה חתוכה עם הלכות פסוקות וחד-משמעיות, אבל הקב”ה העדיף שהחכמים יתווכחו על כל פרט ויכריעו לפי דעת הרוב. אכן, כך נהגו החכמים למעשה. לאחר שקלא וטריא הם הגיעו למסקנה ואז הכריחו את המיעוט לנהוג על פי דעת הרוב (ראו משנה עדויות ה’:ו’; משנה ראש השנה ב’:ח’-ט’; בבא מציעא נ”ט ע”א-ע”ב;  ברכות ס”ג ע”א-ע”ב; עירובין י”ג ע”ב).

ברם, לאחר ביטול הסנהדרין בשנת 425 לספירה כבר לא הייתה קבוצה אחת של חכמים שיכלה להכריע על פי דעת הרוב. כתוצאה מכך, הפכה ההלכה לפלורליסטית יותר. וכך הסברתי במקום אחר (בספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 67-66):

העובדה שרב או קבוצה של רבנים פוסקים משהו איננה אומרת שכל היהודים יעשו או צריכים לעשות מה שהם אומרים. לאורך תולדות עמנו, דרו פסקים מנוגדים בכפיפה אחת. בתלמוד אנו מוצאים ביטויים כגון: ‘בסורא עבדי [עשו] כמרימר, רב שישא בריה דרב אידי עביד [עשה] כאביי’. בתקופת הגאונים אנו מוצאים שורה של מחלוקות בין ישיבות סורא ופומבדיתא. לפי ‘ספר החילוקים בין אנשי מזרח ואנשי מערב’ היו לפחות חמישים וחמישה הבדלים הלכתיים בין יהודי בבל ויהודי ארץ ישראל בתקופת הגאונים. בימי הביניים היו מאות הבדלים בין אשכנזים וספרדים… בעת החדשה היו הרבה מחלוקות הלכתיות בין חסידים ומתנגדים, בין חצרות שונות של חסידים, ובין עדות שונות של עדות המזרח. יהודי ספרדי שנהג בניגוד לרב אשכנזי לא היה ‘חוטא’; הוא הסתמך על מנהג אחר או רב אחר…

ולכן למדינת ישראל יש אתגר קשה – לשאוב לאחדות מבלי לכפות אחידות.

ג) המחלוקת ההלכתית על גיור כמקרה מבחן (3)

הבה נבחן את נושא הגיור כדוגמא מובהקת של המתח ההלכתי הקיים בין מדינת ישראל ויהדות צפון אמריקה. לבד מכמה נושאים פוליטיים, מדובר בעיקר במחלוקת הלכתית. הרבה רבנים אורתודוקסים מודרניים, כל הרבנים הקונסרבטיבים והרבה רבנים רפורמיים נוהגים על פי העמדה הנורמטיבית והמקלה הנמצאת ביבמות מ”ז ע”א-ע”ב.

תנו רבנן: ‘גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו “מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין וייסורין באין עליהם?” אם אומר “יודע אני ואיני כדאי” – מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו עונשן של מצות; אומרים לו: “הווי יודע שעד שלא באת למידה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת, אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו אכלת חלב – ענוש כרת, חיללת שבת ענוש סקילה!”; וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרן; אומרים לו “הווי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה, ולא רוב פורענות; ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד… נתרפא – מטבילין אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות; טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו…

ברייתא זאת מן המאה השנייה לספירה או קודם לכן צוטטה על ידי הרמב”ם (איסורי ביאה י”ד:א’-ו’), הטור (יורה דעה רס”ח), והשולחן ערוך (יורה דעה רס”ח:ב’).

הרבנות הראשית לישראל, שהיא כעת מוסד חרדי, נוהגת על פי מקור תלמודי שמחמיר הרבה יותר (בכורות ל’ ע”ב):

תנו רבנן: … עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר’ יוסי בר’ יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים [כלומר, של החכמים].

ברם, גדולי הפוסקים מימי הביניים – כגון הרמב”ם, הטור והשולחן ערוך – התעלמו מן הברייתא הזאת! היא רק הוחזרה לדיון ההלכתי בסוף המאה התשע-עשרה על ידי רבנים חרדיים שרצו לדחות את רוב הגרים.

אם רבנים חרדיים והרבנות הראשית רוצים לנהוג לפי גישה מחמירה וחדשה זאת לגיור עבור הקהל שלהם, זאת זכותם. זהו חלק מן הפלורליזם ההלכתי שתואר לעיל. אבל במשך עשרים השנים האחרונות הרבנות הראשית כפתה את האחידות של גישתה המחמירה מאד על כל אלה שרצו להתגייר בישראל ועל על כל הגרים שעלו ארצה. יתר על כן, היא כבר לא מכירה ברוב הגיורים האורתודוקסים בצפון אמריקה! מאז שנת 2008, היא רק מכירה ב-15 בתי דין אורתודוקסיים המורכבים מארבעים רבנים ספציפיים. חומרה זאת היא ללא תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

ד) קהילות כפתרון לבעיה (4)

המצב הנוכחי של אחידות כפויה מוביל אותי לפתרון שאני רוצה להציע: הבה נעבור מרבנות ראשית ריכוזית שאין לה תקדים בכל ההיסטוריה היהודית (היא הוקמה על ידי המנדט הבריטי בשנת 1921) למערכת של קהילות מקבילות שהתקיימה במשך אלפיים שנה הן בארץ והן בתפוצות.

בתקופת התלמוד בארץ ישראל היה בית כנסת של אלכסנדריים בירושלים (תוספתא מגילה ב’:י”ז, מהד’ ליברמן, עמ’ 352). כמו כן, היו בתי כנסת בבליים בטבריה (ירושלמי יומא ז’:א’, מ”ד ע”ב ומקבילות) ובציפורי.(5) הם נהגו בלי ספק על פי מנהגי בבל כגון לסיים את קריאת התורה בשנה אחת לעומת הנוהג הארצישראלי של סיום קריאת התורה בשלוש שנים (ראו מגילה כ”ט ע”ב). רבי זירא היה “ציוני” תלמודי מפורסם שעלה ארצה (כתובות ק”י סוף ע”ב, קי”ב סוף ע”א, ועוד). אף על פי כן, פרופ’ אברהם גולדברג הראה שרבי זירא, וכן רבי אבא ורבי חייא בר אבא, המשיכו לנהוג על פי מנהגי בבל לאחר עלייתם ארצה.(6)

בתקופת התלמוד היו חילוקי מנהגים בין יהודה והגליל.(7) גם היו הלכות ומנהגים שונים של בני ערים ומקומות שונים בארץ ישראל כגון דרומאי, ציפוראי, וטיבריאי – אנשי הדרום, אנשי ציפורי ואנשי טבריה.(8) גם היו קהילות בארץ ישראל שנהגו על פי החכם המקומי, בניגוד למה שהיה נהוג במקומות אחרים: “באתריה דר’ פלוני”, במקומו של ר’ פלוני נהגו כך וכך (שבת ק”ל ע”א, יבמות י”ד ע”א, חולין קט”ז ע”א).

הפלורליזם של קהילות מקבילות באותו מקום נמשך לאורך כל ימי הביניים. בתקופת הגאונים (בסביבות השנים 1000-600) היו בתי כנסת בבליים על יד בתי כנסת ארצישראליים ברמלה, טבריה ומבצר דן (בניאס) (מרגליות, עמ’ 11). הנוסע המפורסם בנימין מטודלה מדווח שבקהיר בסביבות שנת 1170 היו “שני בתי כנסיות, אחת לאנשי ארץ ישראל ואחת לאנשי ארץ בבל… ואין נוהגין כולם מנהג אחד בפרשיות ובסדרים של תורה, כי אנשי בבל נוהגים לקרות בכל שבוע פרשה כמו שעושין בספרד וכמנהגנו שאנו נוהגין ובכל שנה ושנה מסיימין את התורה. ואנשי ארץ ישראל אינן נוהגין כך אבל עושין מכל פרשה סדרים ומסיימין את התורה לסוף ג’ שנים. ויש ביניהם מנהג ותקנה להתחבר כולן ולהתפלל ביחד ביום שמחת תורה וביום מתן תורה” (ספר מסעות של ר’ בנימין ז”ל, מהד’ אדלר, לונדון, 1907, עמ’ ס”ב-ס”ג).

וכן אנו לומדים משו”ת הרשב”ץ של רבי שמעון בר צמח דוראן (1444-1361), שיהודי ספרד שברחו מספרד ומיורקה מחמת המהומות של 1391 נהגו על פי נוסחם גם באלג’יריה (צימלס, עמ’ 289, הערה 5).

באופן תיאורטי המנהג הזה של קהילות מקבילות באותה עיר נאסרה על ידי כמה פוסקים חשובים שקבעו שהקהילה החדשה חייבת לנהוג על פי מנהג המקום. כך פסקו הרב יוסף קארו (נפטר צפת 1575; שו”ת אבקת רוכל סימן רי”ב; צימלס, עמ’ 289 ו-304); הרב יחזקאל קצנלנבוגן (נפטר אלטונה, 1749; שו”ת כנסת יחזקאל, אורח חיים, סימן י”ז; צימלס, עמ’ 290-289); והרב אברהם דנציג (נפטר ווילנא 1820; צימלס, עמ’ 290). הם התבססו על הפירוש של חז”ל למצוות “לא תתגודדו” (דברים י”ד:א’) – “לא תעשו אגודות אגודות” (יבמות י”ד ע”א).

אבל, כפי שהרב ד”ר צימלס הדגיש:

ברם, למעשה, אנו יודעים שהפסיקות הללו לא יושמו. קהילות ובתי כנסת חדשים נוסדו… בכל התקופות, בתקופת התלמוד ובתקופת הגאונים בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים; בסוף המאה הארבע-עשרה ובראשית המאה החמש-עשרה בצפון אפריקה; במאה השש-עשרה באימפריה הטורקית; ובמאות הבאות במדינות שונות באירופה ובאזורים אחרים בעולם (צימלס, עמ’ 290).

כלומר, למעשה, רוב אם לא כל הקהילות נהגו לפי רבא ביבמות י”ד ע”א, שהאיסור של “לא תתגודדו” לא חל כאשר יש “שתי בתי דינין בעיר אחת” (צימלס, עמ’ 288, הערה 2 ועמ’ 292).

מסורת זאת של קהילות מקבילות המשיכה בפדואה, וונציאה, וורונה, לונדון (צימלס, עמ’ 299-291), המבורג, ועוד. הן התגוררו זו ליד זו ושמרו על מסורות שונות בקשר לתחומים מרכזיים בהלכה, כגון שחיטה, ביגמיה, ייבום וחליצה, וכתיבת גיטין (צימלס, עמ’ 340-315).

לפני שנים רבות אני חשבתי שנוכל להגיע לאחדות במדינת ישראל – להסכמה הלכתית בקשר לגיור ולעוד נושאים מרכזיים בהלכה. ברור היום שהדבר בלתי-אפשרי; יש יותר מדי גישות הלכתיות והרבנות הראשית רק רוצה להשליט אחידות. אבל פלורליזם הלכתי איננו היוצא מן הכלל בהיסטוריה היהודית; הוא הכלל. לכן, אני סבור שעלינו לחזור לדגם הקהילתי הפלורליסטי ששירת אותנו היטב בתקופת התלמוד בארץ ישראל; וברחבי התפוצות עד היום. אכן, כבר יש חמישה בתי דין לגיור במדינת ישראל: חרדי, הרבנות הראשית, “גיור כהלכה” (של האורתודוקסיה המודרנית), קונסרבטיבי, ורפורמי, כפי שהוסבר בחוברת חדשה של ד”ר דוד בריקסטון.(9) מדינת ישראל חייבת להכיר במציאות ולהכיר בגיורים של כל בתי הדין האלה המייצגים קהילות שונות.

הערות

  1. מיכאל דוידוביטש, הסוקר ה’ (תרצ”ז-תרצ”ח), עמ’ 109-101; שאול ליברמן, קתדרה 17 (תשרי תשמ”א), עמ’ 10-3 = הוא, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים, 1991, עמ’ 338-331; Joshua Schwartz, Journal for the Study of Judaism XI/1 (1980), pp. 78-94; idem, Journal of the American Oriental Society 101/3 (1981), pp. 317-322;; הוא, קתדרה 21 (תשמ”ב), עמ’ 30-23; Isaiah Gafni, Te’udah 12 (1996), pp. 97-109;; אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל, ירושלים, 2017, פרקים ה’-ו’.
  2. חלק זה מבוסס על מה שכתבתי בספרי Responsa in a Moment, Vol. IV, Jerusalem, 2017, No. 17; ובצורה מקוצרת ב־The Times of Israel, July 5, 2015.
  3. חלק זה מבוסס על מה שכתבתי בספרי Responsa in a Moment, Vol. II, Jerusalem, 2011, No. 24.
  4. חלק זה מבוסס על מרדכי מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים, תרצ”ח, עמ’ 17-11; H.J. Zimmels, Ashkenazim and Sephardim, second edition, London, 1969, pp. 288-340.
  5. בראשית רבה ל”ג:ג’, מהד’ תיאודור-אלבק, עמ’ 305; ירושלמי ברכות, פרק ה’, ט’ ע”א; בראשית רבה נ”ב:ד’, עמ’ 543; ירושלמי שבת ו’:ב’, ח” ע”א.
  6. אברהם גולדברג, תרביץ ל”ו (תשכ”ז), עמ’ 341-319 = הוא, צורה ועריכה בספרות חז”ל, ירושלים, 2011, עמ’ 267-245. מרגליות, עמ’ 17, טען אותה טענה בעזרת דוגמא אחת.
  7. משנה פסחים ד’:ה’ וכתובות ד’:י”ב; תוספתא כתובות א’:ד’, מהד’ ליברמן, עמ’ 58-57; ירושלמי ראש השנה ד’:ו’, נ”ט ע”ג; שמחות י’:ט”ו, מהד’ היגער עמ’ 186 ומהד’ זלוטניק, עמ’ 31.
  8. ירושלמי תעניות ד’:ט’, ס”ט ע”ב למטה. ל”דרום” בלבד ראו ירושלמי ברכות ב’:ז’, ה’ ע”ב = מועד קטן ג’:ה’, פ”ב ע”ד.
  9. דוד בריקסטון, “כי גר היית”: סקר בנושא הגיור בישראל היום, אוקטובר 2017; מעודכן אפריל 2018, עמ’ 5, טבלה 1.

הרצאתי התקיימה במושב השני של הכנס שעסק בנושא “גיור, הכותל ומחלוקות הלכתיות אחרות: כיצד נוכל לגשר על הפערים?” צפו במושב או בפלייליסט המלא של הכנס

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.